משנת ארץ ישראל על משנה נדה ו:ב

1המשנה הקודמת הסתיימה בכלל הקובע שהסימן התחתון מקדים את העליון, ואולי הייתה משנה בסגנון "כל סימן עליון יש גם סימן תחתון, ויש סימן תחתון כשאין סימן עליון". מכאן ממשיכה המשנה בסדרת כללים באותו ניסוח. כנראה הייתה משנה קדומה אשר בה כל משפט נפתח במילים "כל שיש בו א' יש בו ב', ויש שיש בו ב' ואין בו א' ". לדעתנו, "כיוצא בו" הוא ראיה לכך שהיה כלל כזה, שאם לא כן לא היה העורך מוסיף את מילות ההשוואה הללו אלא היה ממשיך ישירות בכללים הדומים. קובץ משניות זה אינו רק הלכתי אלא כולל גם מרכיבים פיזיקליים שונים. זו אפוא רשימה ספרותית-תרבותית ולא רק הלכתית.

2כיוצא בו – כמו ניסוח הכלל הקודם (הניסוח המשוחזר שהצענו): כל כלי חרש מכניס ומוציא – כלי חרס שניקב נפסל לשימוש, ולכן הוא טהור. הכלל הוא שכלי העשוי לאוכלים מוצקים, שיעורו להיפסל הוא כזית (כלים ג, א). בהמשך המשנה מופיעות דעות נוספות שלפיהן כל כלי נפסל לפי שימושו וגודלו המקורי, חבית בגרוגרות או באגוזים, וכן הלאה. כלי רגיל נפסל אפוא במוציא זיתים, היינו, אם הנקב בכלי גדול דיו כדי שייפלו ממנו זיתים. אבל כלי העשוי למשקים, וכנראה בכלי זה עוסקת משנתנו, נפסל בכונס משקים (משנה, כלים ח, ב; ט, ח; י, ח; משנה, אהלות ה, ב; בבלי, נידה מט ע"א). באופן טבעי, כדי שמשקה ייזל די בחור זעיר, אבל כדי שייכנסו לכלי משקים, על החור להיות גדול יותר, כדי שכוח העילוי של המים יגבר על כוח הכבידה של אוויר הכלי. לפיכך, ויש שהוא מוציא – נוזלים ואינו מכניס – נוזלים. הבבלי, בחפשו אחר נפקא מינה הלכתית, הסביר שכלי נפסל רק בכונס משקה (דהיינו, אם החור גדול דיו לא רק להוציא נוזלים אלא נוזלים יכולים גם להיכנס לתוכו), כפי שנאמר בכלים ט, ח. 3 השוו תוספתא, כלים בבא קמא ז, ג (עמ' 577) ופירושנו לכלים ט, ח.

3ההבדל בין נכנס ליוצא מתקיים גם בכלים אחרים, כגון "סרידה שהיא נתונה על פי התנור [...] שעורו מלא פי מרדא שלא ניכנס. רבי יהודה אומר: ניכנס" (כלים ט, ז). "שלא ניכנס" פירושו יוצא, והסרידה 4 סרידה היא רשת מתכת שהניחו על פי התנור או הכלי. ראו פירושנו לכלים ט, ז. נפסלת ביוצא ממנה כפי המרדע, וקל וחומר בשנכנס, ואילו לרבי יהודה, הסרידה נפסלת רק אם נכנס אליה כפי המרדע, שכן כל שנכנס יוצא, אבל לא כל שיוצא בהכרח נכנס, ויש לכך משמעות הלכתית. משנה זו עוסקת בהיתר של כלי צמיד פתיל ולא בביטול כלי חרס מהיות כלי. הסרידה (רשת או עריבה) מוצמדת לתנור באמצעות טיט (צמיד פתיל). ה"צמיד" נחשב בטל כאשר יש בטיט סדק שגודלו (שטח כולל) כגודל "מרדע" (מלמד בקר), שהיקף עוביו טפח, אבל לאו דווקא במקום אחד. לדעת רבי יהודה, הסדק חייב להיות כדי להכניס בו מרדע, היינו, טפח. לפי זה, אין למשנה זו אפוא קשר עם ביטול כלי חרס באמצעות נקב, ואין "נכנס" במשנה זו עניין ל"כונס" משקים. אבל הבבלי מסביר: "אמר רב אסי, שונין: כלי חרס – שיעורו בכונס משקה, ולא אמרו מוציא משקה אלא לענין גסטרא בלבד" (נידה מט ע"א; שבת צו ע"א). אם כן, כל המידות המבטלות כלי של משקים מתורת כלי יעיל הן בכונס משקה. רק אם יש בכלי חור קטן דיו שמשקה יכול לצאת ממנו אבל לא להיכנס לתוכו בשיעור שנקבע אין הוא מקבל טומאה (אינו נחשב כלי), אבל שיעור הסדק שבגיסטרה הוא במוציא משקה. כלומר, שבר כלי 5 ראו הסברנו לכלים ב, ו. שיש בו חור כמוציא משקה חדל להיות כלי לעניין קבלת טומאה. ההבחנה בין "מוציא משקה" ל"מכניס משקה" אינה מופיעה במקורות התנאיים האחרים. המשניות והברייתות בתוספתא עוסקות בסתם ב"משקין" ואינן מתייחסות לשאלה אם בהוצאה או בהכנסה עסקינן. 6 מלבד המשניות והברייתות הנוקטות במפורש "כונס משקין". דומה שאמירה זו היא ההבחנה בין כונס למוציא, וכפי שהוברר במשנתנו. אגב אזכור המשקים מוסיף התנא גם את המידה שבה נמדדת כמוּתם, שאם הכלי נוטף כמוה הוא נפסל משימוש (וממילא אינו מקבל טומאה). בהוצאת משקה, אשר בה עוסקת הברייתא, "מדות היין והשמן שיעורן במשקין, ורבי אליעזר אומר: בפרוטות. נר, שיעורו במשקין, ורבי אליעזר אומר בפרוטות" (תוספתא, כלים בבא מציעא ד, ב [עמ' 582]). פרוטות הן טיפות המנטפות, 7 אי אפשר לפרש שמדובר בפרוטות מטבע, שכן חור בגודל כזה פוסל כל כלי מתורת כלי. וממילא מדובר ב"מוציא משקה". כלי נפסל בכ"מוציא משקה", בניגוד לדברי רבי אסי. 8 ראו עוד, משנת כלים ב, ו, העוסקת בטיטרוס. המונח "מוציא פרוטות" מופיע, אולם משמעותו שונה לחלוטין. דנו בו במפורט בפירושנו למסכת כלים. שם גם עסקנו בזיהוי הטיטרוס, שחוריו קטנים ומזלפים מים בכמות קטנה. אין מדובר שם בהגדרת גודל החורים כגודל מטבע אלא בחורים קטנים הרבה יותר, מעין ראש של מקלחת בת זמננו. בספרא שנינו: "וכמה הוא שיעורו של נקב בכלי חרס בכונס משקה" (שמיני פרשה ז, ט [נד ע"א-ע"ב]). אם כן, המידה איננה במוציא אלא בכונס משקה. הספרא מבחין אפוא בין שני המונחים ומציג עמדה שונה. לא מוציא משקה אלא כונס משקה.

4כפשוטה, ההבחנה המשפטית בין הכנסת משקה להוצאתו היא מיסודה תנאית. עורכי ומנסחי המקורות התנאיים ידעו להקפיד על שימוש במונחים "כונס" או "מוציא" (משנתנו, משניות אחרות, וברייתות בתוספתא ובספרא), אבל חלק ממשניות כלים מתעלמות בדרך כלל מהשאלה. כלומר, הן לא ראו בהבדל קטן זה נתון הלכתי ולא פירטו נקודה זו, כפי שראינו. כפשוטם, המקורות התנאיים חולקים (ספרא אל מול התוספתא), והצעתו של רב אסי היא הצעת פשרה. אולי יש להבין את משנתנו כעצה מעשית בלבד, והתנאים לא ראו הבדל הלכתי בין שתי החלופות (המידות).

5כל אבר שיש בו צפורן – כלומר, אצבע, יש בו עצם – ועצם המת מטמאת בכל שהוא (אהלות א, ז), וזהו אחד מאיברי האדם הנמנים עם רמ"ח האיברים (אהלות א, ח), 9 מניין רמ"ח האיברים בעייתי מבחינה ראלית, כפי שהראינו בפירושנו למשנה שם. ויש שיש בו עצם – אין מדובר באיברים שלא יכולות להיות בהם ציפורניים, כגון ירך וגולגולת, שכן אין כל חידוש בכך שהם מטמאים ושהם איבר מלא אף על פי שאין בהם ציפורן, אלא רק באצבעות יתרות. הכלל שהמשנה רוצה לנקוט הוא שאצבע יתרה, כלומר, אצבע שישית, מטמאת כמו יתר האצבעות, בכלשהו, אם יש עליה ציפורן, כיוון שאז גם חזקה שיש בה עצם. לעומת זאת, אצבע יתרה שאין בה ציפורן, אף על פי שיש בה עצם אינה נחשבת איבר המטמא באוהל אלא במגע ובמשא בלבד. הגמרא (נידה מט ע"ב) אינה מחילה כלל זה על אצבע ללא ציפורן העומדת בשורה אחת עם יתר האצבעות, אלא רק על אצבע שאינה עומדת בשורה אחת עם יתר האצבעות. 10 תוספות, נידה מט ע"ב, ד"ה יש בו עצם. ואין בו צפורן – אם אנו רואים ציפורן, חזקה שיש כאן אצבע שלמה עם עצם המטמאת בכלשהו, אבל אם רואים אצבע שישית, אפשר שתהא ללא ציפורן. יש משמעות הלכתית להגדרת האיבר, משום שכל איבר שלם המופיע בצורתו הנורמטיבית מטמא בכלשהו (אהלות ב, ו-ז). אבל באצבע שישית נדרש שהאיבר יהא תקין, ולכן נדרשת הציפורן. כן פירש הבבלי: "אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו: אצבע יתרה שיש בו עצם ואין בו צפורן – מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל" (נידה מט ע"ב).