משנת ארץ ישראל על משנה נדה ח:א

1הפרק חוזר לדון בדיני כתמים, ויש לראות בו המשך ליחידה הקודמת, המתחילה בפרק ו משנה יג וכוללת את כל הפרק הקודם. המשנה האחרונה בפרק ו מפסיקה את הרצף העוסק בכתמים, ושיבוצה ברצף זה בא לדעתנו להפריד בין המשנה הראשונה, שיש בה מחלוקת קוטבית, לבין יתר המשניות, העוסקות במצבי ביניים. הפרק הקודם עסק בחלקו בכתמים מיוחדים (רקם, כותים) ואגב כך בנאמנות כותים בדיני טהרות בכלל, וכעת אנו חוזרים לכתמים הרגילים. פרקנו עוסק במצבי ביניים, שבהם הנסיבות מאפשרות לברר אם הכתם הוא מדם נידה (או זיבה) או מדם אחר. השאלה הפרשנית המרכזית היא אם משנה יג בפרק ו נקטה עמדות מנוגדות (כתמים אינם דם נידה, ומחלוקת אם הם מטמאים משום זוב) ופרקנו דן במצבי ביניים והוא לדעת הכול 1 זו דעתו של המאירי. או שמא פרקנו חולק על שתי הקביעות הקוטביות ומציג עמדות ביניים שמן הסתם נקבעו כמעין פשרה, ושני החולקים במשנה יג יחלקו עליהן.

2הרואה כתם על בשרה כנגד בית תורפה – על השוקיים מלמעלה או בסביבות הערווה. "בית התורפה" הוא עוד אחד מכינויי הלשון הנקייה לבית הערווה. בספרות חז"ל הוא משמש רק בהקשר של משנתנו וציטוטיה, והוא אפוא מונח יחידאי במסכת.

3טמאה – משום שיש להניח שהדם יצא מבית הערווה והוא דם נידה או זיבה.

4ושלא כנגד בית תורפה, טהורה – במקום אחר בגוף, טהורה משום שאין זה סביר שבא ממקור טומאתה.

5על עקיבה ועל ראש גודלה, טמאה – על עקבהּ (העקב שלה) ועל אגודל הרגל כאשר האישה יושבת ישיבה מזרחית, וכך מקום הערווה נשען על הרצפה, והעקבים ואגודלי הרגל סמוכים אליו. כך קובעת גם משנת נגעים (ב, ד) שבית הסתרים נבדק כאשר האישה "עורכת". "עורכת" הוא שלב הכנת הבצק לאחר לישתו וקודם הנחתו בתנור: "רבן גמליאל אומר: שלוש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו. וחכמים אומרים: שלוש נשים עסיקות בבצק, אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה" (פסחים ג, ד). על התנוחה בעת עריכת הבצק אנו לומדים מציורים קדומים. בציורים מצריים האישה כורעת על ארבע, וכך אחוריה נראים במלואם (אלא שבשעת לישה היא לבושה, ובבדיקת נגעים היא עירומה). בשעת תנועה, אחוריה נשענים על העקבים, וכן כאשר היא נחה בתנוחת ישיבה כזאת (גב זקוף והחלק האחורי נשען על העקב). בתנוחה כזאת, בית הסתרים מוצנע, בניגוד לישיבה מזרחית. דם על העקב עשוי לגלוש בעת ישיבה מזרחית ובעת ישיבת טחינה כאחת. אבל דם על האגודל מאפיין ישיבה מזרחית בלבד, ולכן העדפנו לפרש את המשנה כעוסקת בישיבה מזרחית.

6כך גם מתארים חכמים שבשעת העבודה האישה עירומה, ובעזרת מעט אדמה היא מכסה את מקום הערווה. וכן שנינו: "האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה, אבל לא האיש" (חלה ב, ג). גם כאן זוהי כמובן ישיבה מזרחית.

7בציורים רומיים והלניסטיים, האישה (השפחה) יושבת ישיבה מזרחית, וכך נראים ונבדקים איבריה האינטימיים הקדמיים. בויקרא רבה מפורש: "כאורגת [צריך להיות: עורכת] בבית הסתרים" (טו ח [עמ' שלה-שלו]), כלומר, כפירוש השני שהצענו (ישיבת טחינה איורים 30-31). מכל מקום קשה, שהרי בכל המקרים הללו צריך לראות גם דם נוסף בבית הערווה ובסביבתו! אולם ההלכה עקרונית ואינה בהכרח רק מעשית. זאת ועוד, אפשר שהאישה שטפה את עצמה, וכל שראתה הוא הדם על האגודל או על העקב.

8על שוקה ועל פרסותיה מבפנים, טמאה – השוק מבפנים היא כנגד בית התורפה, ואפשר שהדם זרם לשם. הפרסות הן כפות הרגליים, ומדובר בישיבה מזרחית, כפי שהצענו. מכאן שעקבה הוא מבחוץ, והדבר מתאים יותר לכריעה על ארבע (ישיבת טחינה). אם כן, משנתנו עוסקת בכל צורות הישיבה המיוחסות לנשים בעבודתן.

9ומבחוץ, טהורה – בדפוס נוסף: "ועל הצדדין מכאן ומכאן טהורה", ואיננו ביתר עדי הנוסח. 2 נמצא בכ"י פרמא 3173; וטיקן 110; מינכן 95; קטע גניזה שטרסבורג 4062.29. בדפוס נאפולי רנ"ב נוסף בגיליון. נראה שלפנינו תוספת הסבר מיותרת וברורה מאליה.

10ראת – כתם או דם על חלוקהּ – החלוק הוא הבגד התחתון, שהיה עשוי שני מלבני בד, "שני דפין" בלשון הירושלמי (שבת טו ב, טו ע"א), קדמי ואחורי, שהיו מחוברים באמצעות שרוכים בקשרים על הכתפיים. קשרים אלו הותר לעשותם בשבת, בין לדעת רבי מאיר, המתיר קשר שאפשר להתירו ביד אחת, בין לדעת רבי יהודה, שהרי אין זה קשר של קיימא (שבת טו, ב). החלוק היה חגור באזור המותניים, כפי שמשתמע להלן, ולעתים היו לו בתי יד, כלומר, שרוולים (איורים 32 א-ב).

11מן החגור [ ו ] למטן, טמאה – שכן יש חשש שבישיבה נגע הבד בבית הערווה ולוכלך בדם זיבה/נידה.

12מן החגור ולמעלן, טהורה – לא ייתכן שדם ממקור הערווה יגיע כה גבוה. להערכתנו, הלכה זו מחמירה. גם השטח שמתחת לחגורה רחוק דיו מבית הערווה, ולו הייתה כאן הקפדה על דיני ספקות היה צריך לנסח את ההלכה באופן אחר, כך שרק דם על הבד באזור בית התורפה יטמא.

13ראת על בית יד – שרוול שלחלוק, אם מגיע – ארוך דיו כנגד בית תורפה, טמאה, ואם לאו, טהורה – האישה עלולה להכניס את ידה עם השרוול הארוך לתוך החלוק ולנגוע בגופה, וזהו ששנינו לעיל, שהאגודל שיש עליו דם – טמא. 3 ב-א וכן בפרידברג 9-001, במקום "ואם לאו טהורה" נכתב "ושלא כנגד בית תורפה". היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה – המשנה מתארת מצב של עוני שבו בגד היום משמש גם מעין סדין. על העוני בבגדים אנו שומעים לעתים קרובות. עם זאת, בדרך כלל היה לאדם בגד ליום ובגד ללילה. כן שנינו: " 'עד בא השמש תשיבנו לו' – זה כסות יום, שאתה מחזיר לו כל היום. אין לי אלא כסות יום שאתה מחזיר לו כל היום, כסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין? תלמוד לומר (דברים כ"ד, יג): 'השב תשיב לו את העבוט כבא השמש'. מכאן אמרו, ממשכנין כסות יום בלילה וכסות לילה ביום ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דכספא, משפטים יט [עמ' 317]). 4 וכן מדרש תנאים על דברים כד, יג (עמ' 158) (העוסק בסגום, שהוא לבוש חיצוני חם, ראו מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, משפטים כב, כה [עמ' 212]); ירושלמי, בבא מציעא ט יג, יב ע"ב; בבלי, בבא מציעא לא ע"ב, קיד ע"ב. הרי שיש כסות ליום נפרדת מכסות הלילה, והמשך המדרש עוסק במפורש בסדין.

14כל מקום שימצא בו דם – בעדי נוסח מטיב משני, 5 דפוס וכ"י וטיקן 110. בנאפולי רנ"ב - "דם". במקום "דם" נכתב "כתם". ברור שמדובר בכתם, וזו כוונת כל הנוסחים.

15טמא מפני שהוא חוזר – בלילה האישה מתהפכת, וממילא אפשר שהסדין נגע באזור הערווה, והדם שעליו הוא ממקור טומאתה. גם כאן קשה להניח שלא נותר לדם שריד אלא על החלוק, והסברנו לעיל שאפשר שזו הלכה תאורטית ואפשר שהאישה רחצה עצמה קודם שבדקה שנית את גופה.

16וכן בפ [ ו ] ליון – פוליון או פיליון. הפיליון נזכר במקורותינו כ"פיליון של ראש". נראה שזהו הבגד הרומי הנקרא Pallium, 6 שפרבר, תרבות חומרית, א, עמ' 140-132. שהוא אריג מלבני גדול שעטפו בו את כל הגוף פעמים רבות וניתן היה ליצור בעזרתו צורות שונות של לבוש: ארוך וקצר, עם שרוולים ובלעדיהם, עם סיכות שיצרו קפלים וכיסים ואף כשכתף אחת גלויה.

17והנה מצינו שכאשר הירושלמי מגדיר את צבעו של דם שחור הנחשב כדם נידה, ומטמא, הוא מדמהו לפיליון של ראש. זה לשונו: "רבי זעירא בשם רבנן: שחור כעורב, שחור כענב, שחור כזפת – טהור. חברייא בשם רבי יוחנן: שחור כדיו – טהור. רבי אמי בשם רבי יוחנן: כפליון שלראש הבא ממדינת הים – טמא" (נידה ב ו, נ ע"א, וכן בבלי, נידה כ ע"א: "עולא אקלע לפומבדיתא. חזייה לההוא טייעא דלבוש לבושא אוכמא. אמר להו: שחור דתנן, כי האי" [עולא היה בפומבדיתא. ראה ערבי שלבוש לבוש שחור, אמר להם: שחור כמו זה]. לפי ההמשך, הבגד היה יקר ביותר ונדיר). נמצא שהיה מין אחד מיובא של פיליון שצבעו שחור, ואפשר שהצבע הזה הוא מאפיין קבוע של מלבוש זה. מכל מקום, זהו רדיד מלבני עבה שעטפו בו את חלקו העליון של הגוף וגם את הראש (איור 33). הפיליון (פיליון בלטינית) שימש בגד לגבר או לאישה, ובמקרה זה, זהו פיליון שהשתמשו בו גם לכיסוי בלילה.

18המשנה בכלים כח, ח מחלקת את חומרי הגלם של הבגדים השונים לשלושה סוגים: רגילים, עבים ורכים. בתוספתא מובא הפיליון כדוגמה לבגד העשוי מבד דק. שנינו שם: "אלו הם העבין ואלו הם הדקין (הרכין): כגון הבורסין והברתסין, הפמליאות והחמילות והלבדין והסנסין הן העבין; השירין והסורקין והכולך והפיליון של ראש אין בהן משום שלשה על שלשה אבל יש בהן שלש על שלש" (בסוגריים מובא הנוסח בכ"י וינה, כלים בבא בתרא ה, יא [עמ' 595]). 7 התוספתא בכלים מתייחסת למקור קדום, שבו נאמר שהשיעור של ה"עבים" הוא שלושה על שלושה טפחים (כפולים), ושל הדקים, שלושה על שלושה טפחים (לא כפולים). אין זה הניסוח של המשנה, ולפנינו מקרה נדיר אשר בו התוספתא מבארת משנה קדומה אחרת, הדומה למשנתנו. הפיליון של ראש הוא מהרכים או הדקין, כלומר, בד דק ועדין במיוחד. פיליון של ראש הוא פיליון שאפשר לכסות בו גם את הראש.

19בתוספתא מופיעה סדרה של הוספות, מקרים נוספים שההלכה בהם נקבעת לפי הסבירות של מקור הדם. הצד ההלכתי כשלעצמו אינו חשוב במסגרת פירושנו, אלא שהתוספתא משקפת את הנסיבות שבהן נקבעו ההלכות:

201. "נמצא על פסיקיה שלה הרי זו טמאה, שבשעה שמתרתה מתרתה 8 המילה הוכפלה בטעות. בדפוס ראשון: "מתחתה". נוגעת בתורפה. ואם היתה מכה על צוארה ונמצא על כתיפה – הרי זו תולה; על ירכה – הרי זו תולה, ואין חוששין שמא יד הוליכה לשם; נמצא על ידה – טמאה, מפני שהידים עסקניות הן" (נידה ו, יט [עמ' 648]). התוספתא היא כמשנה, אבל הרשימה המופיעה בה, עצמאית. היא מוסיפה שאם יש לאישה פצע נוסף היא יכולה "לתלות" את הופעת הדם באותו פצע ובכך לא להיטמא. "תולה", משמעה בפועל שהאישה טהורה. אלא שיש הבדל בין "טהורה" ל"תולה". זהו כעין ההבדל בין "זכאי" בלשון המשפטית ל"זכאי מחוסר ראיות" או ל"זכאי מספק". שני האחרונים הם המקבילה ל"תולה", ויש בהם הכרה בכך שאפשר להעניק להימצאות הדם הסבר שאינו קשור לטומאה, אבל מצבה של האישה בכל זאת חשוד. כנגד זה חסרה בתוספתא ההגדרה של "פנים וחוץ" ועולות שאלות נוספות שאינן מופיעות במשנה.

212. "היו שני כתמים על חיקה, אחד מלמעלה ואחד מלמטה, אף על פי שהתחתון גדול והעליון קטן – תולה את התחתון עד כגריס, שאני אומר: ממקום שבא העליון בא התחתון" (נידה ו, כ [עמ' 648]). בהלכה זו מורחב המרכיב של "תולה" והוא כולל גם מקרה שבו אין לכתם מקור ברור של פצע במקום אחר או סיבה אחרת.

223. "נמצא על בית יד אונקלי שלה, אם מגיע כנגד תורפה – טמאה; ואם לאו – טהורה. אמר רבי אלעזר בר יוסי: הלכה זו הורתי ברומי לטומאה, וכשבאתי אצל חברי, אמרו לי: יפה הוריתה" (נידה ז א [עמ' 648]). האונקלי הוא כנראה שרוול ארוך העשוי להגיע עד כנגד בית התורפה של האישה. האונקלי מתואר גם כבגד שהאבל רשאי ללבשו בתוך הבית, ומן ההקשר עולה שזהו בגד נאה במיוחד, שכן התירו לאבל ללבשו בימי אבלו אך ורק בתוך הבית (מועד קטן כד ע"א). 9 ראו פירושו של ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 279. לדעת אפשטיין, מבוא, עמ' 1, אונקלי הוא חלוק. ראו שפרבר, תרבות חומרית, א, עמ' 129. חלוק הוא בגד פשוט, בגד גוף תחתון. הוא אינו מתאים לתיאור המעשה במקדש, המתבאר רק אם האונקלי מפואר. יתר על כן, לחלוק הרומי, הוא הכותונת המקראית, לא היו שרוולים. עדות מעניינת על טיבו של האונקלי מופיעה בתלמוד הבבלי בתיאור אגדי של המאבק בין בני שמעון הצדיק על משרת הכוהן הגדול, שהוא אחד הזיכרונות הקדומים שהשתמרו בתלמוד הבבלי, שזמנו עולה לשנת 167 לפנה"ס, אלא שעד עריכת התלמוד עיטרו את המעשה בעיטורי אגדה. מכל מקום, מתואר בו כיצד נלקח אחד המועמדים והולבש בבגדים האמורים לשמש מעין חיקוי לעגני לבגדי הכוהן הגדול. וזה הלשון: "אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה. אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה. הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול. העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו" (מנחות קט ע"ב). הצילצול הוא חבל או מין חגורה דקה שחוגרים סביב הגוף.

23האונקלי הוא אפוא מעין כותונת, אלא שאינו בגד כהונה, וכך נחשף חוניו, המועמד לכהונה, בבורותו ובגסותו. מן ההקשר עולה שהאונקלי הוא בגד מפואר, אלא שלובשים בגד מפואר מעין זה כשהולכים לפגישת אהבים ולא לעבודת הקודש.

24מקור אחר המסייע בהבנת הבגד הוא תיאור מנהגי החברה של אנשי ירושלים, כלומר, של העילית העירונית, וזה לשונו: "דבר אחר: 'בני ציון היקרים' – בשעה שהיה אחד מהם נזמן לסעודה היה הופך אונקלי שלו השמאלית, שאם יבוא אחר לזמנו היה יודע שהוא מזומן לסעודה ולא יטעיננו טענת חנם" (איכה רבה, ד ב [עא ע"א] ומקבילות). כלומר, כל מי שהוזמן לסעודה היה הופך את השרוול כדי לסמן שהוזמן. נמצא שהאונקלי הוא מעיל חיצוני שיש לו שרוולים. לעתים מכניסים את היד לשרוול ולעתים השרוול ריק ומושפל כלפי מטה, ואילו בסיפור נקשר השרוול למרכז הגוף בגובה בית התורפה.

25ה"פאליום" הרומי אשר בהם דנּו, כמו ההימטיון היווני, היו אריג גדול שעטפו בו את הגוף ויצרו גם מעין כיסוי לידיים. מכל מקום, ברור שהפאליום והחלוק אינם האונקלי. מכל המקורות הללו נראה שהאונקלי מקביל לבתי הידיים שבמשנה, והוא יריעת בד שנועדה רק לכיסוי השרוולים, אשר בה השתמשו בעיקר כתוספת לחלוּק.

26עוד אנו שומעים שהשאלה לא נשאלה בארץ אלא ברומי, ומן הסתם שאלוה עשירי העיר, שלבשו בגדים מפוארים כאלה. במרחב היהודי בארץ ישראל היו בגדים כאלה נדירים, שכן רוב הציבור היהודי לא נמנה על מעמד העשירים. 10 לא נרחיב בנקודה זו. ראו הנספח למסכת חלה. רוב היישוב היהודי התגורר בעיירות כפריות, ולפי השרידים הארכאולוגיים שיש בהן, התושבים היו בני המעמד הבינוני ומטה ולא היו ספוגי תרבות יוונית־רומית. אגב כך מתברר ששם התחדשה ההלכה וזכתה לברכת חכמי הארץ. בבבלי מופיע נוסח שונה במקצת של הסיפור: "אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: דבר זה הוריתי בעיר רומי לאיסור, וכשבאתי אצל חכמים שבדרום, אמרו לי: יפה הוריתה" (נידה נח ע"א). עד כאן כל ההלכות בתוספתא דומות למשנה או שונות אך אינן חולקות.

274. "לבשה חמשה חלוקות הבדוקין לה, ונמצא על הפנימי, ולה לתלות – הרי זו תולה. על החיצון אין לה לתלות – אינה תולה" (נידה ז, ב [עמ' 648]; בבלי, נידה נח ע"ב). אם כן, אין זה חשוב כמה שכבות ביגוד הן, אם יש עילה סבירה לדם, האישה טהורה בזכות ה"תלות", ואם לאו – טמאה. זהו כלל גורף, המנוגד למשנה, שהציעה ניסוחים אחרים. המשנה מנסחת ניסוח חיובי: האישה טהורה אלא אם כן יש סבירות לכך שהדם בא ממקום הערווה, ואילו הניסוח בתוספתא שלנו שלילי: האישה טמאה אלא אם כן יש לה סיבה לתלות.

28נמצאנו למדים שהייתה מחלוקת בהגדרת המקרים שבהם האישה טמאה, או נכון יותר – רשימת המקרים כנראה מוסכמת, אולם הניסוח המשפטי המרכזי שונה. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על תופעה זו, שבה קודם כול נקבעה רשימת ההלכות הפרטניות ורק בשלב מאוחר יותר נוסח הכלל המשפטי האמור לשמש כלי עזר.

295. "קצרה שלבשה חלוקה של ארוכה וארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, נמצא כנגד בית תורפה של ארוכה – שתיהן טמאות; כנגד בית תורפה של קצרה – קצרה טמאה וארוכה טהורה. שתים שהיו טוחנות ברחים של יד ונמצא על הרגל הפנימי – שתיהן טמאות; על הרגל החיצונה – היא טמאה וחברתה טהורה; נמצא ביניהן – זה היה מעשה ונמצא על שפתיו של אפטי 11 קרויס מציע במילונו ש"אפטי" היא פטפוט, כלומר, יתד קטנה או בליטה בקרקעית הכלי. ראו פירושנו לשבת ח, ב; כלים ו, א, וראו ברנד, כלי חרס, עמ' רלב, הערה 52. ליברמן גוזרה מהמילה "אמבטי" (ליברמן, תוספת ראשונים, על אתר, עמ' 280). ועל עלי זית שמסקת בהן את התנור, ובא מעשה לפני חכמים, וטמאום" (נידה ז, ג [עמ' 649-648]). לכאורה המקרה אינו הולם את הכלל בתוספתא, שלפיו האישה טמאה רק אם אין לה סיבה לתלות. במקרה שבתוספתא לכל אחת יש סיבה לתלות (הזוב של השנייה, אבל זו תלות שאינה מספקת). נמצאנו למדים שהכלל שבתוספתא מנוסח באופן כללי ותאורטי. לא כל תלות מועילה, אלא הדבר תלוי בנסיבות. ואולי אכן לפנינו שתי גישות חולקות: האחת שוקלת כל מקרה לגופו ואחר כך מרחיבה מאוד את ההיתר. לפי הגישה השנייה, שאותה מייצגים רבי עקיבא והמשנה הבאה, כל דימום (שלא בעת נידתה) שניתן לתלותו בצורה כלשהי (אפילו רחוקה), יש לתלותו. להלן נראה שכנראה אין ליצור הרמוניזציה בין המקורות ושלפנינו מחלוקת. כפי שהדגשנו במבוא, שתי הגישות הללו מנוגדות לגישה השלישית, שלפיה ניתן לבדוק את צבע הדם ולהכריע בספקות לפי הצבע.