משנת ארץ ישראל על משנה נדה ז:ה

1נאמנים – הכותים לומר קברנו שם את הנפלים – והמקום טמא, או לא קברנו – והמקום טהור. אמנם משמיצים את הכותים על שאינם קוברים את מתיהם כהלכה וביראת הכבוד המתאימה, אולם מאמינים להם בעדות עובדתית, שכן הם שומרים על טומאת מת, שהיא מן התורה. מן הראוי להעיר שלפי הניתוח הכמותי של חפירות בארץ, אחוז הקברים מתוך כלל האתרים מן התקופה הרומית גבוה מאוד, יותר מבכל תקופה אחרת. א' פאוסט וז' ספראי גילו וחקרו את התופעה, ומציעים שריבוי הקברים נבע משיטת הקבורה היהודית ומהדבקות הרבה של בני הקהילה והקפדתם על קיום המצווה. ריבוי הקברים מתחיל בירושלים בתקופה החשמונאית, ומתפשט לכל הארץ בתקופה הרומית. בשומרון הוא בולט בתקופה הרומית בלבד, אם כי פחות מאשר ביהודה. אפשר אפוא להסיק שהשינוי בדרכי הקבורה כלל גם את היישוב השומרוני, אם כי אולי פחות מכפי שבקהילה היהודית. 40 פאוסט וספראי, שם. כמו כן, [ ו ] נאמנים על הבהמה אם ביכרה (ילדה כבר בכור) אם לא ביכרה – כדי שהקונה יֵדע אם הוולד בכור ואסור בגיזה ובעבודה או אינו בכור ומותר בכך, שכן הם נזהרים מלעבור על הכתוב בתורה "לא תעבֹד בבכֹר שורך ולא תגֹז בכור צאנך" (דברים ט"ו, יט). 41 הרמב"ם בפירוש המשנה (על פי הסוגיה בבבלי, נידה נז ע"א) צמצם נאמנות זו, אולם הדבר נובע מעמדות מאוחרות יותר בדבר נאמנות הכותים, וראו בנספח למסכת ברכות. [ ו ] נאמנים על ציון קברות – בשפיכת סיד סביב הקבר לציון מקום הקבר וגודל החלל התת־קרקעי כדי שלא יאהילו על הקבר כוהנים וישראלים השומרים על הטהרה.

2מעשה ציון הקבר שנוי במשנת מעשר שני: "מציינין [...] ושלקברות בסיד, וממהא ושופך" (ה, א). 42 השוו בבלי, בבא קמא סט ע"א. יש לנהוג כבוד בבית הקברות, אולם לא יוחסה לו כל קדושה. הקברים טמאים, וציון הקברים אינו נעשה אלא כדי שלא ייטמאו בטומאת הקבר. הרקע הרֵאלי ברור. מערות הקבורה היו תת־קרקעיות. לעתים קרובות נותרה המערה בבעלות אחת והשדה שמעליה היה שייך למשפחה אחרת. ההולכים על פני הקרקע לא ידעו היכן משתרעת המערה ומה גבולותיה, אולם לפי ההלכה, כל השטח שמעל למערת הקבורה מטמא, משום שכשהמערה סגורה, הטומאה בוקעת כלפי מעלה עד לרקיע. לפיכך חשוב לדעת מה גבולותיה. 43 התוספתא, שקלים א, ד (עמ' 200), מדגישה את החשש ש"הרבים" ייתקלו בטומאה, כלומר, הבעיה העיקרית היא מערות הנמצאות לצד הדרך ויש חשש שעוברי אורח ייתקלו בהן. יש להניח שגם בעל הקרקע זקוק היה לסימון שכן גם הוא לא יכול לדעת את גבולותיה המדויקים של המערה. זאת ועוד, לעתים הייתה המערה ישנה ומלאה וזה דורות כבר לא בשימוש, ולא נכנסו לתוכה. לעתים היא השתרעה מתחת לדרך או לתחום ציבורי אחר. מדובר במקרה שבו המערה כבר סתומה, שכן אז טומאתה בוקעת כלפי מעלה ומטמאת את העוברים והשבים. אם היא פתוחה, הטומאה "יוצאת" דרך הפתח, והעוברים מעליה אינם נטמאים (אהלות טו, ח). על כן נדרש ציון שיעיד על גבולותיה, ושאלת הנאמנות על ציון קברים מופיעה בכמה מקורות. 44 תוספתא, בכורות ג, יב (עמ' 537). לכן נחשב ציון הקברים פעולה נחוצה ושירות עירוני. ציון הקברים משמעו סימון גבולות המערה על פני השטח. בהקשר אחר מסביר הירושלמי ששטף מים עלול למחוק את הסימון (שקלים א א, מו ע"א) (איורים 28 א-ב).

3הבבלי מוצא רמז מהמקרא למצוות ציון הקברים: "אמר רבי שמעון בן פזי: רמז לציון קברות מן התורה מנין? תלמוד לומר: 'וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון' (יחזקאל ל"ט, טו)" (מועד קטן ה ע"א), והמדרש מסביר את מקור השם "הר ציון" (המופיע בתהלים, בישעיהו ובאיכה): "קראהּ 'הר ציון' – כשם שמעמידין ציון לקברות להודיע בין טמא לטהור כך הודעתי לכל באי עולם שהיא ואני זווגם" (שיר השירים זוטא, א א [ג ע"א]).

4בתלמוד הבבלי השתמשו כנראה במונח "מציין מערתא" לציון קברים לא במובן זה של סימון הלכתי אלא במובן של חידוש מערת קבר ובניית ציון מעליה. כך מסופר על ריש לקיש, שנהג לציין "מערתא דרבנן", והגיע פעם לקברו של רבי חייא והקבר נעלם ממנו (בבא מציעא פה ע"ב), ועל רבי בנאה, שציין את מערתו של אברהם אבינו (בבא בתרא נח ע"א). שני הסיפורים אופייניים לתלמוד הבבלי, שכן התופעה של תרבות מקומות קודש הייתה מפותחת בבבל יותר מאשר בארץ ישראל. 45 ראו הנספח למסכת ברכות. רבי בנאה עצמו היה צדיק וחסיד. הוא מופיע כמה פעמים במדרשי הלכה תנאיים (מכילתא דרבי ישמעאל, ויהי ג [השוו מכילתא דרשב"י יד, טו], ספרי, דברים א [עמ' 6]; ב [עמ' 9]; שו [עמ' 333]) ופעמים רבות במדרשי ארץ ישראל (בראשית רבה, ויקרא רבה, רות רבה, קהלת רבה), אבל לא בתלמוד הירושלמי. בתלמוד הבבלי הוא מופיע יותר (בנוסח רבי בנאה), ורבי יוחנן מוסר בשמו. מכל מקום, הוא מעורב בפתרון חלומות ובמעשי נסים (בבלי, ברכות נה ע"ב; בבא בתרא נח ע"א), וטבעי הדבר ששמו התקשר לתרבות מקומות קודש. מן הראוי להעיר שבימי רבי בנאה היה קברו של אברהם בנוי (במערת המכפלה בחברון), ונודע כאתר קודש מפורסם, שהרי מסופר על רבי בנאה שציין את מערתו (לעיל), ואולי זו ראיה הפוכה, שמקום הקבר היה ידוע אבל לא בנוי, וצריך עיון.

5הכותים נאמנים לומר היכן גבולות מערה תת־קרקעית. אין לפרש שהם נאמנים אם אמרו שאדם קבור במקום פלוני, שכן נקבע שהם נאמנים על שני דברים: על "הקברות" ועל "ציון הקברות". על "הקברות" הם נאמנים שהם קוברים מתים בצורה מסודרת, ואולי גם נאמנים להעיד אם פלוני נקבר כאן או לא ואם פלוני נפטר או לא, ועל "ציון הקברות" הוא סימון גבולות המערה. לדעתנו מדובר במערה תת־קרקעית, כרגיל במערות הקבורה בארץ (איורים 29 א-ב). המערה סתומה, ולכן נדרשת נאמנותם כדי להגדיר את ממדי החלל. 46 הבבלי, נידה נז ע"א, מסביר שהשומרונים שומרים על ציון הקברות משום שציווי זה רמוז בתורה. ספק אם השומרונים הכירו את הדרשה והכירו בה. אלא שזה היה גם מנהגם, שכן הם שמרו על דיני הטומאה והטהרה הבסיסיים, כפי שמעידים מעט המקוואות שהשתמרו בשומרון. הדרשה מבוססת על פסוק בספר יחזקאל, שהכותים לא הכירו. היא משקפת אפוא את דרך החשיבה של חכמים בלבד. גם עמי הארץ נאמנים על ציון קברות, וכן שנינו: "החשוד להיות מטמא למתים נאמן הוא על ציון קברות" (תוספתא, בכורות ג, יב [עמ' 537]). הוא נאמן משום שאף שאינו שומר את דיני הטהרה בעצמו, אינו חשוד להכשיל אחרים. 47 הבבלי פיתח הבחנה בין כותי עם הארץ לסוג אחר של כותים. זו הבחנה שאין לה הד במקורות ארץ ישראל. [ ו ] אינן נאמנין לא על הסוככות ולא על הפרעות – סככות ופרעות נזכרות ליד בית הפרס כמקומות המטמאים באוהל, והמשנה מסבירה: "אילו הן הסככות: אילן שהוא מסך על הארץ ופ(ו)רעות היוצאות מן הגדר" (אהלות ח, ב, וראו פירושנו שם). הכוונה היא לכך שהעצים או השיחים מאהילים על הקבר, והכותים אינם נאמנים לומר שיש או אין קבר תחתם. כך פירש הרמב"ם בעקבות הבבלי אצלנו, ואכן זו הדרך היחידה הסבירה להבנת המשפט. הרמב"ם מסביר שהכותים אינם מכירים בשיחים ובעצים כאוהל ולכן אינם נזהרים להודות בכך שיש שם קבר או שהם יודעים שהמקום טהור (לשיטתם) ולפי הלכת חז"ל הוא טמא. ובכל זאת, התיאור קשה. אם הם נאמנים על קברים בכלל הם נאמנים גם על קברים תחת שיחים; תמיד יש חשש שאדם עצמו יאהיל על הקבר, והרי הכותים נאמנים על קברים. אם כן, מדוע אינם נאמנים על הסככות ועל הפרעות? להלן נסביר את המשנה באופן אחר.

6[ו]לא על הבית הפרס – כאמור לעיל, בית הפרס הוא שדה שאבד בו קבר. דיניו נדונים במסכת אהלות (יז, א). הכותים אינם נאמנים לומר ששדה פלוני הוא בית הפרס או אינו בית הפרס, ואולי גם להעיד היכן הקבר, וכך לגאול את בית הפרס מטומאתו.

7זה הכלל: דבר שהן חשודין בו אינן נאמנין עליו – הכלל מסביר את המקרים שבהם אין הכותים נאמנים, ואגב כך אפשר לראות במה חשדו בהם חכמים ובמה לא. יש להעיר שתופעת ריבוי הקברים בתקופה הרומית אינה באה לידי ביטוי בשומרון, וזו ראיה (חלקית) לכך שמצוות הקבורה לא הוקפדה בחברה זו, לפחות לא ברמה שבה הוקפדה בחברה היהודית.

8בתוספתא, המצוטטת גם בבבלי (נידה נו ע"ב), ניתן הסבר אחר: "נאמן הכותי לומר קבר שנחרש ממנו אינו קבר, שאינו מעיד אלא על גופו של קבר, 48 זו למעשה הגדרתו של בית הפרס. ואילן המאהיל על גבי קבר אינו קבר, שאינו מעיד אלא על גופו של קבר" (נידה ו, טז [עמ' 648]). אם כן, הכותי נאמן להעיד על עובדות טכניות ולא על שאלות הלכתיות, ולכן הוא נאמן להעיד גם על אילן המאהיל על קבר, ולא נאמר אם הוא נאמן להעיד גם על סככות ופרעות. אבל הוא אינו נאמן לומר "בהמה ביכרה", שכן זהו נתון הלכתי, או לומר אם האוכל כשר. העובדה שלפנינו שני הסברים להלכות דומות מעידה על כך שרשימת הנאמנויות קדמה לנימוק ושהנימוק הוא סיכום משפטי בדיעבד. הנימוק השונה עשוי להביא אולי גם להבדלים הלכתיים, אבל הרשימה בתוספתא חלקית, ואיננו יודעים אם הנימוק השונה גרם גם להלכות שונות.

9ההלכה של משנתנו חוזרת במסכת כותים, עם מעט תוספות: "נאמן הכותי לומר אם קבר אם לא קבר, ובבהמה, אם ביכרה אם לא ביכרה. נאמן הכותי על נטע רבעי ועל הערלה ועל הציונות. 49 ציון קברים. אבל לא על הסככות ולא על הפרעות ולא על ארץ העמים ולא על בית הפרס, מפני שנחשדו בהם. זה הכלל: דבר שנחשדו בו אין נאמנין עליו" (מסכת כותים א, ג). גם הבבלי מוסיף פרטים לרשימה (נידה נז ע"א).

10כאמור, התקשינו בשלושת הפרטים: ציון קברים, סככות ופרעות. דומה שהפתרון ספרותי. רביעייה זו של קברים בטוחים ושלושה סוגים של ספק (בית הפרס, סככות ופרעות) חוזרת במקורות, והיא מופיעה כדוגמה לטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליה (נזיר ז, ג), 50 אם נזיר נטמא הוא "מגלח", כלומר, מפסיק את נזירותו, מתגלח, מביא קרבן ומתחיל את הנזירות מחדש. אם עבר תחת אוהל במקום שהוא ספק (ספק קבר או ספק אוהל) הנזירות אינה נפסקת, שכן מִספק אין מקריבים קרבן ואין מפסיקים נזירות. הפסקת הנזירות היא עוון בפני עצמו, ורק טומאה ודאית היא עילה לכך. שכן מִספק אין מפסיקים את תקופת הנזירות. כמו כן, "ואין מציינין על הוודאות אבל מציינין על הספיקות. ואלו הן הספיקות: סככות ופרעות ובית הפרס, ואין מעמידין ציון במקום טומאה" (מועד קטן ה ע"ב). 51 אם אכן השפיע ציטוט זה על משנתנו הרי שזו ברייתא קדומה שהמשנה הכירה.

11נראה אפוא שעורך המשנה העביר את כל רשימת הספקות כדי לציין שהכותים נאמנים על טומאת ודאי אבל לא על טומאת ספק. הניסוח הועבר ממקורות אחרים ומעיד על תפיסה תאורטית במקצת של הרשימה. יש לה אופי ספרותי, הנדיר למדי במקורות חז"ל. תופעת הקבוצות הספרותיות רגילה בספרות, אבל בדרך כלל הרשימה הועברה ממקור למקור בתשומת לב, ופרטיה מתאימים למקום החדש שאליו הועברה. בדרך כלל תיאורי הרֵאליה במקורות חז"ל אמינים ביותר, אולם במסכת נידה מצאנו כמה תיאורים כאלה, שיש בהם מרכיבים ספרותיים, וריכזנו אותם במבוא.