משנת ארץ ישראל על משנה ערלה ב:א

1הפרק כולו דן בהלכות של צירוף איסורים שונים ושיעוריהם. הוא פותח בהלכות תרומה אשר היוו מעין ציר מרכזי בדיון ההלכתי על אוכל מקודש ואסור באכילה לזרים. אף בחיי היום-יום היוותה התרומה, אשר כולם נהגו להפרישה, מציאות רווחת בבית היהודי 1 ראו במבואנו למשנת תרומות. .

2התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר 2 כך גם ב- ב, ג1, ג2, כ, נ, ן, פ, ץ, ש, ת. של דמיי – לפנינו בדפוסים חסר: "ותרומת מעשר", ויש שהסיקו זאת מן העניין וכתבו: "וכל שכן של ודאי". אבל כנוסח כ"י קופמן נמצא בכ"י רבים וכן במשנת מעילה פ"ד מ"ב, בהלכה מעינה של ההלכה במשנתנו שמונה את כל התרומות שמונה משנתנו. כך אף בכמה ספרי ראשונים, וכן הגיהו בעל מלאכת שלמה והגר"א.

3החלה והביכורים – כל אלה, עולים באחד ומאה – מתבטלים כשהם מתערבים במאה. קב מתרומות אלו שמונה המשנה שנתערב במאה קבים של חולין הרי הוא מתבטל, וכל התערובת דינה כחולין. משנתנו והמשנה במעילה מונות תרומת מעשר של דמאי אך אינן מונות תרומה של דמאי, שכן אף עמי הארץ מפרישים תרומה ולא קיים בהלכה המונח "תרומת דמאי" אלא מעשר של דמאי. ההלכה על תרומה, חלה וביכורים העולים באחד ומאה שנויה במשנת חלה: "החלה והתרומה חיבין עליהן מיתה וחומש... ועולין באחד ומאה" (פ"א מ"ט), ולא נשנתה במשנתנו אלא מפני שנשנו בה בהמשך שיעורם של כלאיים וערלה, ובעיקר בגלל הדיון בהצטרפותם של איסורים שונים לקביעת השיעור, הנושא החוזר ונשנה בכל הפרק.

4הדין הבסיסי שתערובת תרומה עולה באחד ומאה נדון לעיל (משנה, תרומות פ"ד מ"ז). שם ראינו מחלוקת בין תנאי דור יבנה הקדומים האם היא עולה באחד ומאה, כלומר סאה תרומה ותשעים ותשע סאים של חולין, או במאה וסאה (סאה תרומה במאה סאים חולין), או במאה סאה ועוד קצת. עם זאת, בספרות התנאית בדרך כלל נעשה שימוש במינוח "אחד למאה", וזהו מינוח כללי שאינו נוקט עמדה בוויכוח שבין התנאים.

5ומיצטרפין זה עם זה – אם נפלה מחצית הקב של תערובת תרומה ומחצית הקב של חלה או ביכורים לתוך פחות ממאה קבים של חולין – שתי הקדושות מצטרפות להיות כקב אחד ואוסרות את התערובת באחד ממאה. בהלכה זו כולם מודים שאיסורים אלו מצטרפים כיוון שיש להם שם אחד של תרומה, ובניגוד להלכה בהמשך המשנה שבה חלוקים התנאים, וכמו שהסוגיה בירושלמי שונה: "למי נצרכה לרבי שמעון אף על גב דרבי שמעון אמר (בסיפא של המשנה) אין שני שמות מצטרפין מודי שכולהן לשם תרומה מצטרפין" (סא רע"ד).

6במשנה נמנו חמש תרומות: תרומה, תרומת מעשר, תרומת מעשר של דמאי, ביכורים וחלה. ארבע מהן הן מן התורה, אך תרומת מעשר של דמאי אינה אלא מדברי חכמים. הירושלמי שם שונה: "מאן תנא תרומת מעשר שלדמאי, רבי מאיר, דרבי מאיר מחמיר בדבריהן כדברי תורה. [והן] 3 כך בכ"י רומי וברש"ס. אשכחן דרבי מאיר מחמיר בדבריהן כדברי תורה? אמר רבי חנינה [הן היא] 4 כך בכ"י רומי. דתנינן תמן 'הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין בכתמין משום זוב' ", וזו משנה בנדה (פ"ו מי"ג) 5 וראו להלן בפירושנו למשנה י. .

7טיעון זה חוזר בירושלמי כהסבר לעוד שתי משניות (פסחים פ"א ה"ז, כח ע"א; ביצה פ"ה ה"ה, סג ע"ב). רעיון דומה בכסות מדרשית הוא שדברי סופרים "חביבים מדברי תורה". הרעיון מופיע פעמים מספר 6 ירו', ברכות פ"א ה"ד, ג ע"ב; סנהדרין פי"א ה"ה, ל ע"א; שיר השירים רבה, א ב, והמקורות בהערה הבאה. . במדרש הוא במגמה מדרשית כללית, אבל בירושלמי ברכות הוא בא להצדיק עונש מיוחד על מי שנהג שלא כהלכה.

8במשנה עצמה מופיע פעם שחומר בדברי סופרים מאשר בדברי תורה (משנה, סנהדרין פי"א מ"ג; מדרש תנאים לדברים, יז יא, עמ' 103). עם זאת, אין להסיק מכך שבימי התנאים היה זה כלל אחיד וקבוע. בדברי רבי מאיר שבמשנת נידה משתמעת תפיסה זו, אבל לא ככלל קבוע ואחיד. לכלל האחיד אין מקור תנאי, ודומה שלפנינו כלל משפטי אמוראי בלבד. בתלמוד הבבלי הכלל מופיע מספר פעמים רב יותר והוא מוצג גם כעיקרון רעיוני שדברי סופרים צריכים חיזוק, ויש להחמיר בפרטי ההלכות, או שיש להיזהר בהם יותר 7 בבלי, עירובין כא ע"ב; במדבר רבה, יב ד, ואותו ניסוח בפסיקתא רבתי ג, ח ע"ב. ל"חיזוק" ראו בבלי, ראש השנה יט ע"א, וראו עוד בבלי, עירובין ג ע"א; עז ע"א; פה ע"ב; יבמות לו ע"ב; כתובות נו ע"ב; פג ע"ב; פד ע"א; זבחים קא ע"א. .

9התפיסה שבדברי סופרים יש להחמיר כדי שלא יבואו לזלזל בהם רומזת למתיחות מסוימת בחברה היהודית. חכמים גזרו והוסיפו הלכות רבות, ולענייננו אין זה משנה אם יש לתוספות בסיס בדברי תורה או שהן פיתוח אמוראי. אבל הציבור חש שאין אלו דברי קבלה אלא חידוש של חכמים בשבתם כפוסקים, כמחוקקים או כפרשנים. חכמים עצמם רואים עצמם כזכאים להחליט החלטות מחמירות מעין אלו, בתוקף מסורת הקבלה וזכותם הפרשנית. אבל אך טבעי הוא שבציבור תישמע טרוניה על כך. ביטוי לטרוניה כזאת יש בדברים המיוחסים לישו פעמים מספר. מאוחר יותר, בימי הקראים, תהפוך טרוניה זו לתנועה רעיונית וחברתית. בספרות חז"ל שלפנינו כמעט אין הד לטרוניה או לפקפוק בכוחם של חכמים, ובזכותם (חובתם) להוסיף ולגזור ולסייג. אבל ספרות זו משקפת את עולמם הרעיוני של החכמים עצמם. אין בה, באופן טבעי, ביטוי מלא להלכי הדעות בציבור הרחב. התפיסה שיש להחמיר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה חושפת, באופן נדיר, פן זה של טרוניה. היא נובעת, מן הסתם, מכך שהיו בציבור שחשו שגזרות חכמים מופרזות ותוקפן פחוּת. ביטוי אחר להלכי רוח אלו יש בביטוי שמשתמש בו אחד מההמון ששביעית היא "מדרבן גמליאל וחביריו", וזו הנמקה לזלזול בה (ירו', שביעית פ"ט ה"ט, לט ע"א). בתנא דבי אליהו מתוארת סדרת מפגשים עם אלו שיש בהם מקרא ואין בהם משנה 8 תנא דבי אליהו, פי"ד (ט"ו), עמ' 70 ואילך. . היו חוקרים שסברו שהחיבור משקף פולמוס עם הקראים, אך ייתכן, לאור דברינו, שזו עדות נדירה לאותם חוגים שפקפקו בחידושיהם של חכמים, או לפחות לרגישות של חכמים לטענה אפשרית זו. פרשנות זו לתנא דבי אליהו קשורה לפולמוס במחקר על זמנו של החיבור, ולא נרחיב בכך 9 ראו צוקר, רב סעדיה גאון. צוקר הרחיב ומצא עדויות משכנעות לטיעונים אנטי-קראיים בתנא דבי אליהו. אף על פי כן, אנו מצדדים בדעה שהחיבור הוא חיבור אמוראי קדום וממילא מתקשים לקבל את ההסבר האנטי-קראי, ולא כאן המקום להרחיב בכך. .

10ביטוי אחר לרגישות זו יש בהדגשה שיש לברך על דברי חכמים כמו על מצוות מן תורה: "לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקינים הואיל ואינם מן התורה, אמר לו הקב"ה: לאו בני. אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים, שנאמר..." 10 פסיקתא רבתי ג, ז ע"ב; תנח', נשא כט, בניגוד לירו', סוכה פ"ג ה"ד, נג ע"ד המבחין בין ברכה על מצווה מהתורה לברכה על מצווה מדברי זקנים. המצב הטבעי הוא שאבחנה זו באה לידי ביטוי, ומי שמטשטש את האבחנה מגיב בכך למצב חברתי של התנגדות מסוימת לחידושי חכמים. . לתפיסה זו, שיש לברך על חידושי חכמים כשם שמברכים על דברי תורה ("אשר קידשנו במצוותיו וציוונו"), ביטוי גם בסוגיות נוספות. חכמים מייחסים לקורח התנגדות לחידושי חכמים, ובדבריהם הם מתארים את קורח כאופוזיציונר בן זמנם 11 תנח' בובר, קרח ד, עמ' מט; תנח', קרח ב. .

11מכל מקום, התפיסה שיש להחמיר בדברי סופרים משקפת התנגדות חברתית סמויה או גלויה לחידושי חכמים, או לכל הפחות חשש שהחלטות המיוחסות לחכמים אינן בעלות תוקף ציבורי מלא. זו הכרעה המשקפת חולשה רֵאלית או תדמיתית (או שתיהן כאחת).

12וצריך להרים – כל התרומות שנתערבבו במאה ואחד אמנם בטלו וכל מאה ואחד הקבים חולין, אך קב התרומה חייב להינתן לכוהן ויש להרים תרומה ככמות התרומה שבטלה בתערובת, משום "גזל השבט" (ירו', סא ע"ד). קב תרומה אחד שייך לכוהנים. לעיל (תרומות פ"ה מ"ד ומ"ה) שנינו מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים. במשנה ד רק רבי אליעזר פוסק שצריך להרים במקרה של ביטול, וחכמים מתנגדים לכך, אבל במשנה שלאחריה מדובר בפשטות במקרה שהרים סאה תרומה במקרה כזה. לכאורה ניתן היה להעמיד את משנה ה כמחלוקת תנאים אליבא דרבי אליעזר, כלומר לפרש שחכמים של משנה ה הם לא החכמים במשניות ב ו- ד לעיל שם אלא תנא אחר המהלך בשיטתו העקרונית של רבי אליעזר, וחולק עליו בפרט. לפי הסבר זה מובן מדוע יש להגביה את הסאה, ומדוע יש על הסאה שהוגבהה דין תרומה, אלא שהמחלוקת היא האם זו תרומה שלמה או תרומה מספק ו"לפי חשבון". הקושי בהסבר זה הוא שכבר בימי רבי אליעזר יש מחלוקת אליבא דדעתו, ושיש מי שמקבל את דבריו, אך בצורה חלקית בלבד. יתרה מזו, בדרך דומה צריך יהיה לפרש גם את המשניות הבאות במסכת תרומות שם, ונמצאנו מפרשים את שתי המשניות כדעת תלמידי בית שמאי.

13ליברמן מפרש בפשטות שהרים את התרומה לחומרא 12 ליברמן לתוס', תרומות פ"ו ה"א. בתוספתא נקבע הדין הבסיסי לגבי מעמדה של אותה סאה שהורמה. . אם אכן פירוש זה נכון יש לו משמעות חשובה להבנת תולדות ההלכה בכלל. לפנינו מחלוקת בית שמאי ובית הלל (תרומות פ"ה מ"ד). דעת בית שמאי נדחתה (כרגיל), אלא שאף על פי כן נותר בהלכה הד לדעתם בדמות דעתו של רבי אליעזר. רבי אליעזר אינו מהלך בדיוק בשיטת בית שמאי במקרה זה, אלא שנותרו משיטתם שקיעין המשפיעים על פסיקתו. הווה אומר, גם לאחר שנדחתה דעתם נותרו ממנה שרידים. גם דעתו של רבי אליעזר נדחתה (כדעת יחיד, אף שאין הדבר נאמר במפורש במשנה 13 מערכת הפסיקה שההלכה כרבים, ושאר כללי הפסיקה, הם מלאחר עריכת המשנה, ראו הנספח למסכת ביצה. אמנם הכלל נזכר במשנה (עדיות פ"א מ"ה), אך הוא אינו עקיב ואינו מחייב את כל התנאים. ). אף על פי כן יש אנשים, וחכמים, המקבלים מעט מדעתו. דעתו לא נעלמת אלא נשארים ממנה הדים, אף שנדחתה. בדרך זו יש להבין את משנתנו כדעת רבי אליעזר מתוך חומרא, עם זאת אין זו דעת רבי אליעזר במלואה, כפי שנעלה להלן.

14מגמת ההחמרה המשיכה גם בתקופת הראשונים. אף על פי שלהלכה נתקבלה הדעה שתרומה יש להרים ובמקום שאין "גזל השבט" אין צריך להרים, הרי שרש"י החמיר להרים גם במאכל טרף שנתערב במאכל כשר, וראשונים העירו ותמהו על שיטתו ועל הנוהג המקובל באירופה, ולא כאן המקום להרחיב בכך 14 ראו דברי הר"ש לפ"ג מ"ז, וספרות רבה נוספת. .

15העורלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים – וכן שונה התוספתא בתרומות: "ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים" (פ"ה ה"ט). הערלה וכלאי הכרם איסורם חמור, והם אסורים אף בהנאה. בספרי במדבר נדרש: "מקום שכפל את האיסור כפל את העלאה... מכאן אמרו תרומה גדולה באחד ומאה, ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים" (פיסקא קכא, עמ' 149), ובלשון הירושלמי למשנתנו: "לפי שכפל הכתוב איסורו שינו חכמים חייובו" (סב ע"א) 15 וראו את הדרשה לכתוב בספר יחזקאל מה טו שבבבלי, פסחים מח רע"א, וברש"י שם. . אם כן, המידה של אחד ממאתיים היא הכפלה של המידה הרגילה (אחד ממאה), והיא נובעת מכך שערלה וכלאיים נתפסים כאיסור חמור יותר, פי שניים מתרומה. הרמב"ם (בפירושו למ"א) אומר: "ואיני זוכר עתה לחכמים אסמכתא שסמכו עליו זה הדין", כלומר אין למידה הנקובה כאן פסוק מהמקרא. לשון מעין זו נדירה בפירוש הרמב"ם.

16ומיצטרפין זה עם זה – הערלה וכלאי הכרם מצטרפים לשיעור של אחד ומאתיים. אם נפל קב אחד של תערובת ערלה וכלאיים בפחות ממאתיים קב היתר – כל התערובת נאסרה, אף על פי שכלאי הכרם וערלה הם שני איסורים שונים, "שני שמות".

17בירושלמי מבואר: "מאן תנא אין מצטרפין זה עם זה, רבי מאיר, דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן דברי רבי מאיר כל האסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום 'לא תאכל כל תועבה' (דברים יד ג)" (סא סע"ד), והיא ברייתא בעבודה זרה: "דתניא רבי יהודה אומר משום רבי מאיר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר 'לא תאכל כל תועבה' " (סו ע"א) 16 הגרסה "אין מצטרפין" נמצאת גם בכ"י לידן וגם בכ"י רומי ומחקוה מפרשי הירושלמי, ובצדק, לפי העניין, וכן ברש"ס. .

18ואינו צריך להרים – אינו צריך לתרום קב אחד של איסור, שהרי האיסור התבטל ברוב של מאתיים לאחד. הירושלמי (סא ע"ד) מסביר שהרמת תרומה נובעת מ"גזל השבט", כלומר ברור שהתרומה בטלה ברוב אבל אין בכך סיבה ששבט הכוהנים יפסיד את התרומה. אבל בערלה אין נימוק של "גזל השבט", הרי איש אינו רשאי ליהנות מהערלה, ואין גוף משפטי, כביכול, התובע את האיסור שבטל. ההסבר נשמע משכנע מבחינה משפטית, אלא שהוא נכון רק מבחינה תאורטית זו. במסכת תרומות שבה מדובר על ההרמה נאמר במפורש "תירום ותשרף" (פ"ה מ"ד), שכן זו תרומה טמאה. אמנם ניתן ליהנות מעט מהשרפה (בעיקר של שמן תרומה שנטמא), אך באופן כללי כמות ההנאה היא זעירה. אין זאת אלא שההרמה נובעת מתחושת הקודש והחשש ליהנות מקודש, גם אם מבחינה הלכתית הוא בוטל, ולא מ"גזל השבט". נמצאנו למדים שמשנתנו מהלכת כרבי אליעזר בתרומה, אבל בערלה היא מהלכת כדעת חכמים. זו היא שאמרנו שמשנתנו אינה כרבי אליעזר באופן מלא, אלא מקבלת עקרונית את דברי חכמים (בערלה וכלאיים) ומחמירה כדעת רבי אליעזר בתרומה.

19רבי שמעון אומר אינן מיצטרפין – מפני שהם שני שמות, שני איסורים שונים, כפי ששנינו בהמשך פרקנו במשנה י: "תבלים שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה אסור (לתבל את הקדרה) ומצטרפין. רבי שמעון אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינים משם אחד, אין מצטרפין". להלן יוצעו פירושים שונים למונח "שני שמות"; מי שמסביר ששני שמות הם שני סוגי איסורים מסביר בכך גם את משנתנו, ומי שמסביר אחרת את המונח "שני שמות" יסביר שלא זו הסיבה לדברי רבי שמעון כאן.

20פרק ד במשנת מעילה סודר את דינם של איסורים המצטרפים כאחד לכדי שיעור לאיסור אכילה. כך ברוב הדינים שבפרק, אלא שבאותו פרק יש אף הלכות של צירוף לעניין טומאה. בסופו של הפרק שנינו: "הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין" (מ"ו). ניתן לפרש את משנת מעילה כי הכוונה שאינם מצטרפים לשיעור האיסור 17 וראו בסוגיה בבבלי שם יח ע"א, ובעבודה זרה סח ע"ב, ובפירושו של הר"ש משנץ למשנתנו. , אבל במשנתנו יש להניח כי הכוונה שאינם מצטרפים כדי שיהא צורך במאתיים וכל אחד נידון בשיעורו לעצמו, ואם כל אחד לעצמו, הערלה או כלאי הכרם, יהיה פחות מאחד למאתיים, איסורם מתבטל אף על פי ששניהם יחד אילו היו מצטרפים היו אוסרים את התערובת 18 וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 578. .

21רבי [ א ] לעזר אומר – כך בנוסחאות עיקריות, וכן הגיה הרב יהוסף לעדות בעל מלאכת שלמה. רבי אלעזר בן שמוע הוא בר הפלוגתא של רבי מאיר ורבי שמעון. לפנינו בדפוסים: אליעזר 19 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1177. חילופי הנוסח בין "אלעזר" ל"אליעזר" רבים ותדירים ואין טעם לאספם, וגם אי אפשר לסמוך על עדות עדי הנוסח בשאלה זו. . במשנת מעילה הובאו דעת התנא קמא ודעתו של רבי שמעון, אך דעתו של רבי אלעזר אינה נזכרת.

22מיצטרפין בנותן טעם אבל לא לוסר – רבי אלעזר מהלך בלימודו כרבי שמעון ששני שמות של איסור אינם מצטרפים לאסור, אך מוסיף שהם מצטרפים כשהם בנותן טעם בהיתר, וכמו ששנינו להלן במשנה ז: "גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהן בנותן טעם... אסור". אם יש בהצטרפות של פרי הערלה עם כלאי הכרם לתת טעם בהיתר הם מצטרפים, אבל אין הם מצטרפים לחשבון כמותי לאיסור, וכמו הדוגמה שהרמב"ם העלה בפירושו: "שאם נפל דרך משל רוטל יין חציו ערלה וחציו כלאי הכרם לפחות ממאתים רוטל יין של היתר, אין התערובת נאסרת, שאין אנו חושבים שנפל רוטל אלא נחשבו חצי רוטל, לפי שאין אנו אומרים שהם מצטרפין לאיסור". אבל אם התוספת היא ב"נותן טעם" (שטעמה בולט ומורגש), היא פוסלת את כל התבשיל אף בכמות קטנה.

23אם כן במשנתנו שלוש דעות, כמתואר בטבלה:

24דעתו של רבי אלעזר איננה עקבית, והיא נושאת אופי של פשרה.