משנת ארץ ישראל על משנה סוכה א:ז

1תקרא – התקרא, או תקרה בעברית בת ימינו ובעדי נוסח רבים, היא גג הבית. גג הבית היווה בעיה אדריכלית לבנאים הקדומים, שכן לא היו בידם חומרים מתאימים לכיסוי משטח גדול שיהיה חזק ויעמוד בפני גשמים. את הבית קירו בכמה דרכים עיקריות. הקירוי היציב ביותר היה קירוי אבן, על ידי קורות אבנים גדולות. הקושי העיקרי הוא שככל שקורת האבן גדולה יותר, כך קוטרה צריך להיות גדול יותר (כדי שלא תישבר), וממילא משקלה הופך להיות רב, ומהווה נטל שאין לו פתרון. בפועל השתמשו בקורות שאורכן לכל היותר כשני מטר (רוחב אבנים מעין אלו וגובהן כחצי מטר, ומשקלן בדרך כלל לפחות 0.7 טון). חלל הבית היה רחב יותר משני מטר והיה צריך לצמצמו על ידי עמודים, או על ידי קשתות (איור 7) 100 הירשפלד, הבית, עמ' 156-146. . קירוי מעין זה יציב, אך יקר וכבד; הוא חייב בניית קירות רחבים, והיה יקר ביותר. שיטה שנייה הייתה קירוי בעזרת עץ. במרכז הגג הונח מוט עץ מרכזי כבד ורחב (מריש), עליו רשת של קורות דקות יותר וענפים דקים בשכבות אחדות. בין שתי השיטות הללו היה מגוון גדול של שיטות ביניים.

2שני סוגי הגגות היו חדירים למים, ועל כן היה צורך לאטמם. מעל תקרת האבן נבנה לעתים קרובות גג רעפים, ומעל תקרת העץ התקינו מעזיבה. המעזיבה היא בעצם שכבת טיח שנשפכה על רשת העצים ואטמה את הגג. מבחינה עקרונית ניתן לבנות גג רעפים מעל תקרת עץ, או לטייח בטיח את גג האבן. ברם, דומה שמי שהיה לו כסף לגג רעפים העדיף לבנות גג אבן, ברם לא בכל מקרה ניתן לקבוע בכל מבנה מה הייתה שיטת הקירוי בו (תמונה 4 מעגילה).

3המעזיבה נזכרת בהלכות רבות. כך, למשל, בבית רב קומות שגרים בו דיירים שונים "התחתון נותן את התקרה והעליון את המעזיבה" (משנה, בבא מציעא פ"י מ"ב). הווה אומר, את התקרה בנה הדייר בקומה התחתונה, שכן הוא זקוק לגג, אך את המעזיבה התקין הדייר בקומה העליונה, שכן הוא הזקוק לרצפה תקינה. בהלכה אחרת מדובר על מחצלת קנים שהניחו על הקורות ומעליה שפכו את המעזיבה; בכך הפכה כמובן המחצלת לכלי, ומעתה היא מקבלת טומאה (ופסולה לסכך) (משנה, כלים פ"כ מ"ה). עובי מעזיבה תקנית היה כשלושה טפחים, ומעל גג ברוחב זה היה מותר להציב בקומה השנייה מתקנים כבדים. לא ברור מהלכה זו האם כל הגג עוביו שלושה טפחים (שלושים ס"מ) (משנה, בבא בתרא פ"ב מ"ב), או שזה עובי הטיח שמעל לגג העץ. יש להניח כי זה עוביו של כל הגג, שכן טיח שעוביו שלושים ס"מ הוא עבה מאוד וכבד ביותר.

4בדרך כלל הותקנה מעזיבה לתקרה, והמעזיבה פוסלת את המבנה מלשמש כסוכה. המשנה מדברת על גג שקורה בתקרת עץ, ועליה טיח, שאין עליה מעזיבה – אבל אם אין מעזיבה, או שבעל הבית הוריד (קילף) את הטיח של המעזיבה, הרי שבעצם הבית כולו הוא סוכה מוכנה, שיש בה דפנות קבע ותקרת עץ.

5רבי יהודה – מוסר את מחלוקת בית הלל ובית שמאי באופן זה, משם – בשם, כלומר לפי דעת בית הילל [אומר מפקפק – לפקפק משמעו לזעזע, כלומר יש לזעזע את הגג כך שיווצרו מעט רווחים, ובפירוש לגאון קדמון מבואר: "שדחק את הסכך לכאן ולכאן עד שיעשה רווח בסכך" (אוצר הגאונים לסוכה, עמ' 113), או נוטל אחת מבנתיים – וכך נוצר רווח בסכך. יש לעשות אחת משתי הפעולות הללו. כפי שראינו לעיל לדעת בית שמאי סוכה ישנה פסולה, ולדעת בית הלל כשרה. בשלב שני נוסף המשפט "וצריך לחדש בה דבר" 101 ראו פירושנו לעיל, מ"א. . משפט זה עשוי לסייג את דברי בית הלל, או את דברי בית שמאי. לפי משנתנו ברור שלפחות לפי רבי יהודה המשפט "וצריך לחדש בה דבר" מסביר את שיטת בית שמאי. לשיטתם המקורית בית קיים (או לפחות גג קיים) לא נבנה לשם סוכה, וממילא פסול לסוכה. ברם אם חידש בו דבר הסוכה כשרה, ונטילת ענף אחד, בתוספת "פקפוק" הגג, מהווה חידוש דבר. אך לדעת בית הלל אמנם סוכה ישנה כשרה, אבל הגג צפוף מדי ואינו מאפשר לאור לחדור כלל, ולכן יש ליצור סדק קטן בגג – סכך, או רווח בין ענפי הסכך.

6בית שמי] אומרים מפקפק ונוטל אחת מבינתיים – כל המצוי בין הסוגריים מופיע בכתב היד בשוליים, וכנראה יש לשנות את סדר המשפט וזו דעת בית שמאי, כמו ברוב כתבי היד ובדפוסים. בדרך כלל במחלוקות בית שמאי ובית הלל דעת בית שמאי נשנית קודם, וכאן, לפי כתב יד קופמן, המשנה שנויה בצורה הפוכה (בית הלל קודם). על כן יש להניח שבנוסח כתב יד קופמן נשמטה שורה, והיא נכתבה בשוליים וצורפה שלא במקומה המקורי. מכל מקום, לפי כל עדי הנוסח כאן בית הלל הם המקלים. החילוף בדעות הוא תופעה רגילה במחלוקות בית שמאי ובית הלל ומעידה על קשיי השימור של מסורות הלכה קדומות 102 ראו, למשל, ביצה פ"א מ"א. .

7כאמור, בדרך כלל המשנה שונה את דברי בית שמאי בתחילה, והתלמודים רואים בכך אחת הסיבות לפסיקה כבית הלל 103 ראו פירושנו להלן, פ"ג מ"ט. , הווה אומר שכבר קדמונים היו ערים לכלל זה. ייתכן שבמשנתנו שונה הסדר כדי להתאים את הסדר לדברי רבי מאיר שבהמשך. אם דברי בית הלל שנויים ברישא ודברי בית שמאי אחריהם, ואחר כך דברי רבי מאיר, נוצר במשנה סדר מדורג. המשפט "ונוטל אחת מבינתיים" (שבו מסתיימים דברי בית שמאי) הוא גם ההתחלה של דברי רבי מאיר. הווה אומר, הניגוד בין בית שמאי לבין רבי מאיר ברור יותר מבחינה צורנית מהניגוד שבין בית הלל לבין רבי מאיר, על כן נשנו דברי בית הלל ברישא, אף שאין זה הסדר המקובל. עם זאת, דומה שעדיף לגרוס כך שדברי בית שמאי יהיו ברישא.

8מכל מקום, הוצאת הנסר או הפקפוק אמורים לפתור את בעיית העשייה לשמה. אם הוציא נסר או פקפק – די בכך כדי שהסוכה כבר לא תהיה סוכה ישנה, אלא סוכה שנעשתה (או תוקנה) לשם מצוות סוכה 104 לעיל, פ"א מ"א. . שאלה אחרת שהתלמוד הבבלי דן בה היא היחס שבין משנתנו למשנה הקודמת. אם במשנה הקודמת המחלוקת עוסקת בנסרים בני יותר מארבעה טפחים ובמשנתנו מדובר על נסרים צרים יותר – הכול אתי שפיר. אבל אם שם דובר על נסרים צרים הרי שבנסרים רחבים כולם מודים שאסור לסכך, ואז צריך יהיה להעמיד את משנתנו בנסרים צרים כדעת אחד הצדדים במחלוקת של המשנה הקודמת (בבלי, יד ע"ב).

9כפי שפירשנו, לדעת בית שמאי הסוכה כשרה אם יחדש בה דבר. מעבר לכך יש לדאוג למעט אור בסוכה, ולכן יש לבצע את שתי הפעולות.

10רבי מאיר אומר נוטל אחת מבנתיים ואינו צריך לפקפק – לפי פשוטם של דברים רבי מאיר שונה את דעת בית הלל (שההלכה כמותם) באופן שונה במקצת. לדעתו אין לבעל הסוכה שתי אופציות, פקפוק או התקנת חור בגג, אלא עליו להתקין חור בגג ותו לא. לפי הסבר זה די ב"פקפוק מועט", ואין צורך להוציא נסרים רבים.

11אפשטיין מסביר שבמשנה הראשונה היה כתוב "מפקפק ונוטל", ותנאים קדומים נחלקו מה משמעותה של האות וי"ו, האם היא תוספת (גם מפקפק וגם נוטל) או מחלקת (או מפקפק או נוטל) 105 אפשטיין, מבוא, עמ' 1064. . בהשערה חריפה זו קסם רב. היא מניחה שהיה נוסח ערוך של משנה עוד לפני בית שמאי ובית הלל, ושני הבתים הקדומים נחלקו בהבנתו. הנחה זו היא אבן פינה בשיטתו של אפשטיין בהבנת התפתחות המשנה והתפתחות התורה שבעל פה בכלל. כפי שאמרנו במבוא, באופן כללי אנו מתקשים לאשש את השיטה כולה. קשה להניח שכבר לפני בית שמאי ובית הלל הייתה משנה ערוכה ומנוסחת. דומה עלינו שהעורך המאוחר הוא שניסח את עמדות הבתים כך שהמחלוקת תהיה חדה וברורה.

12המחלוקת בין התנאים הקדומים מנוסחת בצורה תמציתית כאילו היא תלויה במילה או באות. נראה שזהו הניסוח התמציתי של המחלוקת, ולא מחלוקת בדבר הבנתו של טקסט קדום. מי שניסח את המשנה ניסח בכוונה מודעת את שתי הדעות זו מול זו, ובחר בניסוח תמציתי שיקל על הזיכרון ויחדד את ההבדל 106 ראו במבואנו לפירוש המשניות, שם הראינו כי לעתים אכן היה טקסט קדום (משנה קדומה) עמומה ותנאים קדומים נחלקו בפרשנותה, כגון כלאים פ"ו מ"א, כפי שנפרשה אם יזכנו החונן לאדם דעת. .

13הסברנו באופן מילולי שאינו צריך לפקפק, ודי בנטילת הנסר. אבל יש מהראשונים המפרשים שרבי מאיר אינו מסתפק בפקפוק אלא צריך גם ליטול וגם לפקפק, ואנו מפקפקים בפירוש זה 107 ראו תוספות הרא"ש לסוגייתנו. . ההלכה בת זמננו מחמירה ונימוקיה עִמה, אך אין היא פירושה של המשנה.