משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ב:ז

1מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית – השולחן הקדום היה עור, או מחצלת, פרוסים על הרצפה. ברם, בתקופת המשנה והתלמוד כבר היו שולחנות בנויים. השולחן היה לוח, בדרך כלל לוח שיש, מונח על שלוש או ארבע רגליים (איור 15), ועליו היה מונח האוכל.

2בית שמי פוסלין – נראה שלדעת בית שמאי אין זו ישיבה של חג. התלמודים (ירו', נג ע"א; בבלי, ג ע"א) אף מעלים חשש הלכתי שמא יימשך אחר השולחן, כלומר האדם האוכל יתכופף אל השולחן ויאכל מחוץ לסוכה, ובית הלל מכשירין – ובתנאי שיאכל בסוכה. בתלמוד הבבלי יש דיון האם מדובר בסועד עצמו, כלומר הסוכה גדולה אך הסועד יושב כששולחנו מחוץ לסוכה, או שמא הסוכה היא קטנה ואין בה מקום אלא לסועד אחד בלבד, והתלמוד מסכם שהמחלוקת היא בשני הנושאים (בבלי, סוכה ג ע"א; ירו', נג ע"א) 211 הסוגיה בתלמוד הבבלי שם מועברת, מן הסתם, מהתלמוד למשנתנו, וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 630. . המאירי מנסח שבמשנה יש שתי מחלוקות, האחת מה צריך להיות גודל הסוכה והשנייה האם אדם "נמשך" אחר שולחנו, כלומר יתכופף מחוץ לתחום הסכך והסוכה.

3המינוח "פוסלין" ו"מכשירין" משמעו שהסוכה עצמה פסולה, ואין מדובר רק בסועד היושב בצורה לא טובה. אולם זו הלשון הרגילה במסכת סוכה, וייתכן שהעורך לא דייק בלשונו והשתמש בלשון השגרתית, כפי שהעלו בתלמוד הבבלי. עם זאת, לפי פשוטם של דברים הכוונה לסוכה קטנה, כפי שנראה בהמשך. הווה אומר, בית שמאי תובעים שהסוכה תהיה מעט גדולה יותר ותכיל אדם ושולחנו לפחות.

4אמרו בית הלל לבית שמי מעשה שהלכו זקני בית שמי וזקני בית הילל לבקר את יוחנן בין החורוני – יוחנן בן החורוני נמנה עם תלמידי בית שמאי, כפי שברור מהמשך הסיפור, ברם בהלכות מספר נהג כבית הלל. בסיפור המופיע בתוספתא משמע שבמקרה זה הקל על עצמו כבית הלל, אבל בדרך כלל נהג כבית שמאי, ומאידך גיסא רבי אלעזר ברבי צדוק, שהוא ואביו נמנו עם בית הלל, למד אצלו (תוס', פ"ב ה"ג; עדיות פ"ב ה"ב, עמ' 457). מסיפור זה משמע שהעורך ראה בו חלק מבית שמאי, כפי שגם משתמע מהסיפור במשנתנו. אבל העובדות עצמן מלמדות על חכם נערץ, בעל יוקרה, המקורב אולי לבית שמאי אבל אינו נמנה במובהק עם אחד מהבתים. יש לזכור שלא כל החכמים נמנו בהכרח עם אחד מהבתים, וייתכן שהיו רבים שלא השתייכו ל"בתים" ונקטו עמדה בכל מחלוקת לגופה. כמו כל חכמי בית שני אין יוחנן מכונה "רבי"; תואר זה בתור כינוי לחכם (רבי פלוני אומר) גובש רק בדור יבנה. יוחנן מכונה "החורוני". ייתכן שבא מהחורן (מזרחית לגולן). החורן אמנם סופח לממלכת הורדוס, אך לא שמענו שהוקמו באזור קהילות יהודיות. ייתכן גם שבא מבית חורון בהרי יהודה, ואולי מיישוב אחר המכונה חורון. כך או כך, הוא מצטרף לרשימה ארוכה של מנהיגים מהפריפריה שעלו לירושלים והתגוררו ופעלו בה. תופעה זו רווחה בשלהי הבית השני, והיא אופיינית לעיר-מטרופולין בשלבי התפתחותה ועלייתה. גידולה של המטרופולין מושך אליה מנהיגים מהמגזר הכפרי. הם רוצים לפעול ולהשפיע בעיר הבירה, ואט אט מעבירים את משפחתם אל הבירה 212 ספראי, זרימת עילית. .

5לעתים החוקרים נוטים לפרש את הצירוף "בן פלוני" במשמעות של תושב מקום פלוני. אין זה המקרה כאן, שכן יוחנן אינו בן חורון אלא בן החורוני, כלומר בן של איש שבא מחורון או מחורן.

6בדרך כלל בית שמאי מוצגים לפני בית הלל. במקורות האמוראיים גם היבט זה מוזכר כסיבה לכך שנפסקה הלכה כבית הלל 213 כגון בירושלמי דילן, נג ע"ב ומקבילות, וראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . הקדמת בית שמאי היא מעשה ידיו של עורך המשנה, ושל עורכי הקטעים שמהם ליקט את המשניות השונות, על כן ברור שאין היא מעשה ידיהם של זקני בית הלל עצמם אלא של תלמידיהם שערכו את דברי הקדמונים. אלו הקדימו את בית שמאי כדי להציג בסיום את מי שההלכה כמותו, ונראה שזהו פן אחד מדרכי העריכה של המשניות והברייתות. מכל מקום, גם בסיפורי מעשה שבהם שותפים בית שמאי ובית הלל מקדימים תמיד את בית שמאי, כבמשנתנו 214 ספרי במדבר, שלח קטו, עמ' 124. בדיון ההלכתי שם דברי בית הלל מוצגים לפני בית שמאי, וההלכה שם כבית שמאי. .

7פוקס מסביר שהמונח "לבקר" אין משמעו ביקור נימוסים אלא נועד לביקורת, כדי לברר את מנהגו בהלכה ולפקח עליו 215 פוקס, סוכה, עמ' 63. . מבחינה לשונית ההסבר אפשרי. המונח ביקורת כולל, ללא ספק, גם משמעות זו. במגילת ברית דמשק "המבקר" הוא פקיד ממונה המפקח על נוהגיהם של בני הכת 216 מהדורת ברושי, עמ' 9. , וכן היא משמעות המונח בהלכה הקובעת שיש לבקר עצים לעבודת המקדש, כלומר לבדוק אותם האם אין בהם תולעים 217 משנה, תמיד פ"ג מ"ד וכן ערכין פ"ב מ"ה. במשמעות זו גם המונח "ביקור סכין", כלומר בדיקת סכין השחיטה, כגון משנה, חולין פ"ב מ"ג, וכן "איגרת ביקורת", שהיא שטר פיקוח של בית דין על עסקים כספיים, כגון משנה, כתובות פי"א מ"ה. . פשוט פחות הוא הסיפור בהלכות ש"אמרו (כלומר פסקו) בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון (איש גרון) כשעלו לבקרו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל" (משנה, שבת פ"א מ"ד). זה היה כנס רשמי של זקני הפרושים שנערך בבית פרטי. בהקשר זה הביקור ודאי אינו מקרי, אך גם לא נועד לפיקוח.

8לעומת זאת מצינו לכאורה את השורש בק"ר גם בביקור לעזרה וסיוע פרטי, כגון "המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו" (משנה, נדרים פ"ד מ"ד). שם הביקור הוא פרטי לחלוטין, אך מההמשך משמע שהביקור נועד לרפואה, ואכן המונח "ביקור חולים" אין משמעו ביקור חברתי אלא ביקור למטרת סיוע ועזרה (תוס', פ"ב ה"י ועוד). בספרות האמוראים מוזכרים קרוב לעשרים מקרים שבהם חכם מבקר את רעהו, או חכמים את פלוני. בחלק מהמקרים מבקרים חכם חולה, אך בחלק מהמקרים אין מחלתו נזכרת. קשה להניח שחכמים קיימו מערך של ביקורת הדדית, וקרוב יותר לראות בכך חלק מגינוני החברה. חכמים היוו קבוצה חברתית שהייתה נבדלת, במידת מה, מהציבור. הם היו קבוצת עילית מלוכדת שחבריה קיימו ביניהם קשרים חברתיים, ואף קשרי נישואים. חכמים מבקרים איש אצל רעהו, מתארחים, מספידים ונוכחים איש בחתונת בנו של חכם אחר. כך, למשל, במערכת עשרים בבית שערים נקברו חכמים רבים, ונראה שהיו חבורה, מעין חבורה מקצועית. על ההתגבשות החברתית של חכמים השפיע נוהג האגודות המקצועיות שהיה קיים בתקופה. גם בעלי מקצוע אחרים התגבשו לחבורות, ואף קיימו מערכת סיוע ועזרה הדדית. יתר על כן, נוהג הלימוד בחבורה גיבש קבוצות שהייתה להן לא רק אידאולוגיה זהה אלא גם רקע חברתי וזיכרונות משותפים. דומה שעל רקע חברתי זה יש לראות את הביקור בביתו של יוחנן החורוני כביקור חברתי שהדיון בהלכה הוא מרכיב מרכזי בו, כיאות לאנשים שעיסוקם היה בהלכה.

9ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית – לפי ההקשר בית הלל טוענים שיוחנן בן החורוני נהג כבית הלל. אם הוא נמנה עם בית שמאי הרי זו ראיה לכך שבית שמאי חזרו בהם, ואם הוא היה חכם נערץ ועצמאי הרי זו ראיה מסוימת לתמיכה של כלל החכמים בעמדת בית הלל. גם כאן נוסף בנוסח הדפוסים 218 נמצא ב- מ, ז, ס1, ד. "ולא אמרו לו דבר" , כמו במשנה הראשונה בפרק. גם כאן המשפט אינו מוסיף דבר. בעל מלאכת שלמה הכיר את המשפט בגרסה שעמדה לפניו, שלא כמו במשנה א. אבל גם כאן הוא מעיר, אם כי ביתר היסוס, "אית דלא גרסי ליה".

10אמרו להם בית שמי משם ראיה – בית שמאי זוכרים את הסיפור אך בדרך שונה, אף הן אמרו לו אם כך היתה לו – בשאר כתבי היד "הָיִתה" (ללא המילה לו), נוהג לא קיימתה מצות סוכה מימיך – זקני בית שמאי מחו נגד יוחנן החורוני, ומכאן שהם לא ויתרו על דעתם. יש להניח שהסוכה עצמה הייתה קטנה, אחרת מניין ידעו בית שמאי לקבוע באופן כללי ש"לא קיימתה מצות סוכה מימיך", הרי ייתכן שביתר השנים הוצב השולחן בתוך הסוכה.

11מהמשנה משמע שהמחלוקת בין הבתים נותרה בעינה. בירושלמי נאמר שבית שמאי הודו לבית הלל, והירושלמי עצמו מעיר כי זהו המקרה היחיד שבו הודו בית שמאי לבית הלל (נג ע"א). אכן זהו מקרה חריג בתרבות המחלוקת בין הבתים. במקומות מספר אנו שומעים שבית הלל הודו לבית שמאי. במקורות האמוראיים, ורק בהם, הדבר מופיע כאחת הסיבות לכך שההלכה נפסקה בדרך כלל כבית הלל, משום שהם עלובים וצנועים וויתרו כמה פעמים על עמדתם 219 למחלוקת ותהליך ההכרעה ראו ספראי, הלכה כבית הלל. . כידוע בדור יבנה נפסקה הלכה, בדרך כלל, כבית הלל, על כן חשוב לדעת מתי חזרו בהם ופסקו כבית שמאי, שכן במקרים אלו הלכה כבית שמאי. לעומת זאת, אם בית שמאי חזרו בהם אין לכך תוצאה הלכתית, שהרי דעתם בדרך כלל דחויה. מכל מקום, הירושלמי אומר שבית שמאי חזרו בהם. אבל בתלמוד הבבלי מובאת דעתו של רבי כבית שמאי שהסוכה צריכה להיות ארבע על ארבע אמות, ושמואל בר יצחק אומר במפורש שצריך שהסוכה תחזיק ראשו ורובו ושולחנו של אדם, כל זאת כדעת בית שמאי (בבלי, ג ע"א). הבבלי מתחבט אם אכן בית שמאי תובעים סוכה גדולה (לעיל), אך אינו דוחה את האפשרות שיש הפוסקים כבית שמאי. אמנם בדרך כלל פוסקים כבית הלל אבל רשימת החריגים גדולה, וכל הרשימות הקדומות שמנויות בהן המחלוקות שפוסקים בהן כבית שמאי חלקיות. לפיכך אין כל קושי להניח כי גם כאן פסקו כבית שמאי.

12מבנה המשנה והוויכוח בין בית שמאי ובית הלל רגיל במשנה.