משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ב:ו

1רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאוכל בסוכה אחת ביום ואחת בלילה – ביום אכלו שתי סעודות, אחת מהן בבוקר, בשעה השלישית או הרביעית של היום 197 השעות הנקובות להלן הן שעות זמניות. שעות האור של היום חולקו לשתים עשרה, וכל יחידה נקראת שעה. שעה זמנית אורכה 72-50 דקות בשעון זמננו, תלוי באורך היום (בקיץ כ-14 שעות יום, וממילא השעה הזמנית ארוכה יותר מכפי שהיא בחורף כשאורך היום הוא כ-11 שעות). . לדעת רבי אליעזר יש לאכול בסוכה ארבע עשרה סעודות, שתיים בכל יום. לדעתו לא רק שאסור לאכול סעודת קבע מחוץ לסוכה אלא שיש להקפיד לאכול בסוכה פעמיים בכל יום. רבי אליעזר מחמיר במצוות סוכה. הוא מסרב לשבת בסוכה פסולה (תוס', פ"א ה"ט; בבלי, כז ע"ב) והוא אוסר לישון, גם שנת ארעי, מחוץ לסוכה 198 לעיל, המשנה הקודמת. . רבי אליעזר מהלך גם כאן בשיטתם המחמירה של בית שמאי (להלן, משנה ח). הסדר במשנה הוא ביום-בלילה, אף שהסעודה בלילה קודמת. זאת משום שדרכה של המשנה להזכיר את החשוב תחילה.

2וחכמים אומרים אין לדבר קיצבה – אין הקצבה של כמות הסעודות, ואדם יוצא ידי חובת החג גם אם לא אכל ארבע עשרה פעמים בסוכה. עם זאת, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד – סעודת הלילה הראשון היא חובה הלכתית. החובה אינה רק לאכול בסוכה אלא היא גם חובה כללית לסעוד סעודת חג, ואם סועדים סעודת קבע יש לערוך אותה בסוכה.

3בתלמודים יש דרשות מספר לאישוש דעות התנאים. אגב כך נאמר שלדעת חכמים הסעודה בשאר הימים היא "רשות". בספרות חז"ל רשות היא לעתים קרובות מצווה קלה שאינה חובה משפטית, אך רצויה 199 ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ז. . בתלמוד הירושלמי מובאת דרשתו של רבי הושעיה שיש לאכול בסוכה כל שבעה. ייתכן שלדעתו די בשבע, או לכל היותר בשמונה סעודות, אחת בליל החג ועוד שבע בכל אחד מהימים. כבר בתלמוד הירושלמי האמוראים נחלקים האם הדרשות השונות משקפות גם מחלוקות הלכתיות.

4ארבע עשרה סעודות הן מספר הסעודות בשבוע, כל יום שתי סעודות. היו מהראשונים שהקשו: הרי בשבת יש לסעוד שלוש סעודות! המאירי אף תירץ שמנה רק את הסעודות בגין החג, ולא את סעודות השבת. אבל בתירוץ שני שלו עמד נכון על כך ששלוש הסעודות בשבת אינן משנות את מספר הסעודות השבועי. ההבדל בין שבת לחול הוא שסעודת הערב של יום שישי, היא הסעודה הראשונה של השבת, שייכת לשבת, והיא הופכת את מספר הסעודות לשלוש. בסוכות הסעודה הראשונה היא של ערב החג והיא נכללת בין סעודות החג, אבל במוצאי החג כבר אין סועדים בסוכה, שהרי זו הסעודה הראשונה של שמיני עצרת, והיא נאכלת לאחר כניסת היום טוב.

5ועוד אמר אליעזר מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון 200 המהרש"א מזכיר תיקון נוסח "ביום טוב הראשון", ואין לתיקון מקור או תכלית. – הלכות תשלומי מצוות הן הלכות קשות, והלכה זו הקשה מכולן. בדרך כלל העיקרון הוא שמצווה יש לבצע בזמנה, וכל סטייה מלוח הזמנים מעוות את הרצון הטוב, ואינה מועילה. עם זאת אפשרו חכמים מעין הזדמנות חוזרת למי שהחמיץ את המצווה. הזדמנות זו מכונה "תשלומים", או "להשלים" בלשון חכמים. המקרה הבולט ביותר הוא ההיתר להקריב את קרבנות החגיגה בימי הרגל, במקום ביום טוב הראשון 201 משנה, חגיגה פ"א מ"ו, וראו פירושנו שם. , וכן ההיתר (או החובה) להקריב את עולות החג של שבועות (עצרת) אחר החג 202 שם, מ"ד, וראו דיוננו שם. . ההלכה במשנתנו קשה במיוחד משום שליל יום טוב האחרון של סוכות אינו חלק מחג הסוכות, ופטורים בו ממצוות סוכה. לא זו בלבד, אלא שהיושב בסוכה בחג אחרון עובר על "בל תוסיף", שכן יש בכך תוספת על המצווה לשבת בסוכות שבעה ימים, לא פחות ולא יותר. השאלה נדונה גם בספרות התלמודית, ודומה שיש להבחין ברבדים השונים שבהם נערך הדיון.

6ברובד התנאי דעתו של רבי אליעזר ברורה, וחכמים מתנגדים לה. אמנם לכאורה תמוה וקשה כיצד דורש רבי אליעזר לאכול בסוכה אחרי הסוכות; יתר על כן, אם אדם יוצא ידי חובת אכילה בסוכה בערב יום טוב האחרון – מתי הוא אוכל את סעודת החג של יום טוב אחרון עצמו? אין זה סביר שבסעודה אחת יוצאים ידי חובה של שתי סעודות. דומה שלשתי השאלות תשובה פשוטה למדי. קדמונינו החלו בסעודת החג או השבת עוד לפני כניסת החג. ערב פסח שונה בכך שאסור לאכול בו מן המנחה ולמעלה (משנה, פסחים פ"י מ"א); לדעת רבי יהודה איסור זה חל גם על שבת רגילה, אך רבי יוסי סבור שבשבת רגילה הדבר מותר, ואולי אפילו אין צורך להפסיק את הארוחה ולציין את כניסת השבת (או החג) 203 ראו דיוננו בפסחים שם שם. בסוגיית הירושלמי למשנתנו שואלים חברייא (חברי בית המדרש, תלמידים שאינם ממש תלמידי חכמים) האם אי אפשר לדרוש פסוק מסוים כראיה לכך שאין לאכול בערב סוכות עד שתחשך כמו בפסח, "שייכנסו לסוכה בתאוה" כמו "שייכנסו למצה בתאוה" (נג ע"א). מסגנון הקטע ברור שזו דרשת סרק, דרשה שאין לקבלה, ברם לא ברור האם רק הדרשה נדחית אך הדין מקובל, או שמא כל הטיעון "שייכנסו לסוכה בתאוה" דחוי. . נוהג זה היה נוהגם של עשירים בלבד, כפי שהיה מקובל בחברת העילית הרומית, אבל סתם אדם מישראל עבד עד כניסת השבת ממש (תוס', פ"ד הי"א-י"ב) 204 ראו דיוננו בפסחים שם שם. . סביר שבערב יום טוב אחרון של סוכות (ושל פסח) נהגו רבים מישראל שלא לעבוד עד כניסת החג, שהרי בחול המועד העבודה מוגבלת. נראה, אפוא, שלדעת רבי אליעזר מי שצריך להשלים את סעודתו רשאי להתחיל את סעודת ליל יום טוב האחרון עוד לפני כניסת החג. הוא יתחיל את הסעודה בתוך מועד החג, ויסעד כמובן בסוכה. המשך הסעודה, מלאחר כניסת החג, יהיה על חשבון ליל יום טוב אחרון. ייתכן שלאחר כניסת החג הסעודה צריכה לעבור אל מחוץ לסוכה, אך סביר שמותר להמשיכה במקומה. עד כאן הסבר אפשרי לשיטת רבי אליעזר 205 אלבק הציע שאת סעודת ההשלמה יש לאכול מחוץ לסוכה. החשש מ"בל תוסיף" נפתר בכך, ברם אם כך אין זו השלמה למצוות אכילה בסוכה, ומה טעם בסתם ארוחה נוספת? .

7כאמור, רבי אליעזר דורש שאדם יאכל לפחות ארבע עשרה סעודות בסוכה. אם אוכלים ביום טוב ראשון שלוש סעודות, ובכל ימי חול המועד שתי סעודות בכל יום, הרי שהסעודה של ליל יום טוב היא הסעודה החמש עשרה, וניתן לצרפה לקודמותיה כסעודת השלמה.

8ברובד האמוראי הוצגה השאלה באופן שונה. אמוראים אינם יכולים לתקוף את דעתו של תנא מטעמים הגיוניים בלבד ללא כל סיוע נוסף ממקור מקובל וסמכותי. על כן השאלה על רבי אליעזר מוצגת כסתירה פנימית בדבריו: "מחלפא שיטתיה" בלשון הירושלמי (נג ע"א). הטענה היא שלשיטת רבי אליעזר אדם חייב לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה, אם כן למה עליו להשלים רק את סעודת ליל החג ולא סעודות אחרות. תשובת הגמרא היא "למצוה הושווה", כלומר שלוש עשרה הסעודות האחרות שוות לסעודות החג בכך שהן מצווה, אך אין הן חייבות בהשלמה. התוספות וראשונים אחרים גורסים "למצוה חשובה", כלומר רק מצווה חשובה יש להשלים, ולא מצוות חשובות פחות כמו שלוש עשרה הסעודות האחרות בחג (תוספות, כז ע"א ד"ה "חזר בו").

9בתלמוד הבבלי הסוגיה סבוכה יותר. השאלה היסודית דומה, כיצד זה סותר רבי אליעזר את דבריו 206 הריטב"א מביא נוסח ובו הגמרא שואלת במפורש למה חייבים להשלים רק את סעודת ליל החג. הנוסח נראה כתיקון הבא להבהיר את הסתירה הפנימית בדברי רבי אליעזר. הסברנו לסתירה הפנימית מוצע על ידי הראשונים ומקובל על הכול, ברם למעשה אינו נאמר במפורש לא בתלמוד הירושלמי ולא בבבלי. ? התשובה מפתיעה: "חזר בו רבי אליעזר" (כז ע"א). התשובה היא מפתיעה שכן קשה להבין כיצד האמורא מרשה לעצמו להכחיש את דברי התנא בגלל סתירה בתוך אותה משנה. ברור שלפי הבבלי חזר בו רבי אליעזר מדבריו, אבל לא נאמר מאיזה מהם, מהדין הראשון או מהשני, וראשונים נחלקים בכך. רש"י סובר שחזר בו מדין ארבע עשרה סעודות, והתוספות סוברים שחזר בו מדין ההשלמה 207 ראו עוד בתוספות רי"ד המוכיח את הפירוש השני. . סיעת ראשונים מהלכת בעקבות כל אחת משתי הדעות הללו.

10בַהמשך הגמרא שואלת מה משמעות המושג "להשלים", ומשיבה שמותר להשלים גם ב"מיני תרגימא", כלומר בפרפראות ובממתקים, והא ראיה שגם את ארבע עשרה הסעודות ניתן לקיים באכילת מיני תרגימא המהווים פרפראות לאוכל 208 לפירוש הפרפרת ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ג. . ההשלמה מופיעה כדיון עצמאי, ברם ייתכן שזו רק תוצאה של עריכה מאוחרת. ניתן לשער שבמקורה ה"השלמה" היא פתרון אמוראי לקושיות על רבי אליעזר. ההשלמה בליל החג האחרון אינה בארוחה ממש אלא במיני תרגימא. את אלו מותר לאכול גם מחוץ לסוכה, והם בבחינת תוספת לארוחת החג. ברם, מאחר שהוצע ההסבר שחזר בו רבי אליעזר מדבריו לא היה צורך בתירוץ הדחוק של ההשלמה, והוא הפך לסוגיה עצמאית.

11הדיון בתלמוד הבבלי פותח צוהר לחיי היום-יום בסוכות. מסופר שם על אפיטרופסו של המלך ששאל שתי שאלות. האחת כיצד הוא, כמי שרגיל לאכול רק ארוחה אחת ביום, אמור לנהוג בחג, וכיצד ינהג מי שיש לו שתי נשים, וממילא יש לו שתי סוכות. רבי אליעזר עונה לו על שתי השאלות שיצא ידי חובה ב"מיני תרגימא"; כשם שבכל יום הוא רגיל לאכול פרפראות לעצמו, בחג יאכל אותן לשם מצוות סוכה. אפיטרופוס הוא ממונה מטעם השלטון, בדרך כלל זה הכינוי לממונה אזרחי, ובעיקר לממונה על אחוזות המלך. ה"מלך" בהקשר זה עשוי להיות אגריפס השני, מלך הגולן והטרכון, שמלך עד שנת 95 209 רבי אליעזר פעל בדור יבנה משנת 70 ועד לשנת 110 לערך. שנת מותו המדויקת אינה ברורה, אך נראה שמת עוד לפני רבי יהושע ורבן גמליאל דיבנה. והיו לו ולמשפחתו אדמות בגליל, כפי שעולה ממקורות מספר. ה"מלך" עשוי להיות גם הכינוי לשלטון הרומי, והאחוזה – אחוזה ממלכתית.

12אנו מכירים את האפיטרופוס הזה ממקורות נוספים. שמו היה יוסף בן סימאי, ומרכז האחוזה היה בכפר שיחין שליד ציפורי (תוס', שבת פי"ג [יד] ה"ט ומקבילות). באופן טבעי הוא היה מקורב לשלטונות, וכשפרצה שרפה בביתו הזדרזו חיילי חיל המצב בציפורי לבוא ולכבותה. יוסף זה נהג לאכול פעם ביום כמנהג העשירים; זו הייתה ארוחה שהחלה באמצע היום והסתיימה רק בערב, סעודה שהספיקה עד יום המחרת.

13ליוסף בן סימאי היו שתי נשים. לפי ההלכה הדבר מותר, אך חכמים לא ראו זאת בעין יפה. לדעתם מי שיש לו שתי נשים אינו בבחינת חסיד 210 על ריבוי נשים ראו פרידמן, נישואין; שרמר, זכר ונקבה, עמ' 218-183. רוב העוסקים בנושא לא הפרידו בין עמדתם של חכמים לבין המקובל בציבור, ובמקביל אף לא בין ההלכה הפורמלית לאידאולוגיה של חכמים. שרמר מדגיש את ההבחנה הראשונה (בין הלכה לנוהג החברתי); הוא מראה שמבחינה הלכתית מותר היה לשאת שתי נשים ויותר, ומצביע על כך שגם במציאות היה הדבר נהוג גם בארץ ישראל. בבבל היה הדבר נפוץ עוד יותר, ואנו מסכימים עם דבריו המאלפים וראיותיו הרבות. אנו חולקים עליו בנקודה אחת. להערכתנו חכמי ארץ ישראל הסתייגו מנשיאת שתי נשים. מימרות בשבח המונוגמיה מוכיחות מגמה זו (לאיסופן ראו שרמר, שם, עמ' 218-210). ואכן, בעמ' 198 שרמר מרכז שמונה דוגמאות לאישים שנשאו שתי נשים, אך רק באחת מהן מדובר בחכם (רבי אליעזר). גם במקרה זה העדות מבוססת רק על נוסח כתב יד ליידן של הירושלמי (יבמות פי"ג ה"ב, יג ע"ג): "מעשה באשתו של רבי אליעזר שהייתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו". ברם, בנוסח הדפוס: "מעשה באמו...". כידוע דפוס הירושלמי השתמש בכתב יד נוסף לכתב יד ליידן, כתב יד שאיננו מכירים כיום, ועל כן אין לדחות את נוסח הדפוס כשיבוש. יתר על כן, באבות דרבי נתן (נו"א פט"ז, לב ע"א) מופיע נוסח אחר וממנו יוצא שרבי אליעזר נשא את בת אחותו בזקנותו, ואולי אף לאחר שהתאלמן, מבלי שאף אחת הפצירה בו לעשות כן. שרמר מרכז את כל המידע שחלק מזערי ממנו הבאנו, וטוען לחברה שבה פוליגמיה מקובלת לפחות במישור הערכי העקרוני. אך להערכתנו המסקנה המתבקשת מן המידע שמצטבר הוא שחכמים הסתייגו מריבוי נשים ונהגו כך גם בפועל, שהרי כמעט כל הסיפורים בספרות חז"ל עוסקים בחכמים, ואף על פי כן כל העדויות על ריבוי נשים מתייחסות למי שאינם חכמים. אנו מציעים, אפוא, להבחין בין ההלכה לבין מגמות מחמירות שרווחו בבית המדרש עצמו. עוד מן הראוי להעיר שהממצא הארכאולוגי אינו מעיד על תופעת פוליגמיה. בכל כתובות הקבר נזכרים רק אישה ובעלה ואף לא פעם אחת שתי נשים לאותו בעל. יתר על כן, סגנון קברי המקמר נועד לזוג, ולא מצינו סגנון קבורה שיהיה ייחודי למשפחה של בעל ושתי נשים. עם זאת, סגנון הקבורה במערות עשוי היה לאפשר קבורת משפחה פוליגמית. נראה, אפוא, שגם בציבור לא רווחה הפוליגמיה וחז"ל הסתייגו ממנה, אף שאפשרו אותה להלכה. נעסוק בכך מעט יותר בהרחבה במבוא למסכת קידושין. , ואכן איננו שומעים על תנא או אמורא שהיו לו שתי נשים, ברם בציבור הרחב התופעה הייתה מעט תדירה יותר, ויוסף בן סימאי הוא אחת העדויות לכך. יוסף זה מייצג קבוצה של בני העילית היהודית: מקורב לשלטונות, אך גם מקורב לעולמם של חכמים ומציית להלכה.

14וחכמים אומרים אין לדבר תשלומין – אין אפשרות להשלים ארוחת חג שהוחמצה. לדעת חכמים אין חובה לאכול ארבע עשרה סעודות. אם אלו אותם חכמים שבמשנתנו הרי שאין גם כל צורך להשלים את המצווה שאינה מצווה. ייתכן שאלו חכמים אחרים המכירים בחובה לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכות, ואף על פי כן אי אפשר לדעתם לסעוד בחול המועד "על חשבון" סעודת החג. כפי שכבר נרמז, כל עניין התשלומים הוא בעייתי. בספרות האמוראים הוא הורחב מעט גם לעניין תפילה (בבלי, ברכות כו ע"א). הדוגמה המקראית היחידה היא פסח שני, ולכך הוקדשה פִסקה מיוחדת במקרא. במקדש היו לכך מעט דוגמאות נוספות, אך בדרך כלל מצווה יפה בעִתה בלבד.

15על זה נאמר מעוות – אי קיום המצווה, לא יוכל לתקון – אין לו תשלומים, וחסרון לא יוכל להימנות (קהלת א טו) – הדרשה נאמרה גם על הקרבת קרבן חג שלא בזמנו (משנה, חגיגה פ"א מ"ו).