משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ב:ט

1כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עריי – עראי בכתיב הבבלי המקובל כיום. זו הכרזה כללית המבטאת את פרשנותם הידועה של חז"ל: "בסכת תשבו – כעין תדורו" (ספרא, אמור פרק יז ה"ה, קג ע"א). כלומר, מן הראוי לגור ממש בסוכה. אבל אם ירדו גשמים – בדרך כלל הגשמים מתחילים רק במהלך חודש מרחשוון, אך גשמים ראשונים מתחילים לעתים כבר בסוכות. המשנה מניחה בפשטות שאם ירדו גשמים מותר לפנות את הסוכה, וזאת מתוך אותה תפיסה של מצוות ישיבה. הישיבה צריכה להיות בעלת אופי של מגורים נוחים, ובתנאי גשם אין הדבר אפשרי.

2מאמתי ומותר – יש להניח שבנוסח המקורי נאמר או "מאימתי מותר..." (כך בדפוסים ובכל עדי הנוסח) או "ומותר" 243 אבל ראו דברי אפשטיין, מבוא, עמ' 1087, שאולי האות וי"ו היא וי"ו הפירוש. פוקס, עמ' 70, לא מצא לכך סיוע. , לפנות – את הסוכה, משתיסרח – תתקלקל, המקפה – סתם מקפה היא דייסת גריסים. כך, למשל, מי שנודר לבל ייהנה מגריסים אסור לו לאכול גם מקפה, שכן סתם גריסים נאכלים כמקפה, אך מי שנדר לא לאכול מקפה מותר בגריסים המבושלים בדרך שונה (משנה, נדרים פ"ו מ"י). מקפה של גריסים נזכרת לעתים קרובות, אך מופיעה גם מקפה העשויה מצמחי גרעינים אחרים, כגון פול (משנה, מכשירין פ"ה מ"ט). המקפה מוגשת חמה, ומובן שמעט מים מקלקלים אותה. מעניין שחכמים לא חששו לתחושת אי הנוחות של היושבים, ועד שהמאכל אינו נפגע אין בכך סיבה לצאת מן הסוכה. בתוספתא מדובר על חזרה לסוכה מיד לאחר הגשם (פ"ב ה"ד); אמנם אין מחייבים אותו לחזור בתוך אותה ארוחה, או בתוך אותה שינה, אך ברור שלאחר מכן עליו לנסות לחזור לסוכה. בירושלמי מובאים סיפורים על תנאים שהחמירו על עצמם וחזרו לסוכה מיד כשנחלש הגשם (נג ע"ב). תלמיד אחד של האמורא רבי מנא "לא שמיע ליה" היתר זה, ואי אפשר לדעת האם לא שמע על ההחמרה, אבל הכיר את ההיתר בתוספתא, או ש"לא שמיע ליה" במובן שסירב לקבל את הנחיית התנאים מתוך שהעדיף להקל ולפסוק לפי התוספתא, אף שכנראה לא הייתה ידועה לעורכי הירושלמי.

3הניסוח המשפטי של כלל זה הוא "מצטער פטור מן הסוכה"; ניסוח זה הוא בבלי (עבודה זרה ג ע"ב). הניסוח אמנם מאוחר יותר, אך עצם הדין מופיע כמובן במשנה. עם זאת יש בתלמוד הבבלי הקלה ניכרת, ומסופר על אמוראים שיצאו מהסוכה אחרי טפטוף ראשון. גם אמוראי ארץ ישראל הקלו בהלכה, אך לא כמו בבבל. ייתכן שזה אחד ההבדלים בין בבל, שבה הגשם נדיר וכל טפטוף הוא מטרד, לבין ארץ ישראל שיושביה רגילים לגשם, וגם שמחים עליו, אפילו לא ירד בזמנו.

4מושלים אותו – ובדפוסים משלו משל, נראה שעורך המשנה מצרף משל עממי וידוע, משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג לקוניו – בדפוסים "לאדונו", וניסוח זה עדיף מ"לקונו". "קונו" הוא כינוי לבורא עולם ואילו לעבד יש אדון, על כן האדון במשל הוא הקונה בנמשל.

5ושפך הקיתון על פניו – מבחינה דקדוקית לא ברור מי שפך, האם העבד או האדון. הבבלי (כט ע"א) שואל שאלה זו ומתרץ בעזרת ברייתא מפורשת האומרת: "ושפך לו רבו...". ברם, כל השאלה לא באה אלא למשוך את התשובה ולאפשר ציטוט של הברייתא. ממבנה המשל ברור שהאדון שפך מים על העבד, ובנמשל האדון (ה') הוריד גשם על העבד (ישראל) 244 בבלי, סוכה כט ע"א; אפשטיין, מבוא, עמ', 421-420. אפשטיין מצא נוסחאות שבהן כתוב "ושפך העבד...", אך דומה שאין נוסחה זו אלא שיבוש של הגמרא. . בכתב יד קופמן ועדי נוסח נוספים "שבא למזוג", אבל בעדי נוסח אחדים "שבא למזוג כוס" 245 ו, א, ז, ס, נ, ד. . המעתיקים השתבשו בחילוף כוס וקיתון: לכאורה אם העבד בא למזוג כוס – כיצד שפך האדון את הקיתון? הפתרון הוא פשוט ותלוי בהבנת המונח "למזוג". למזוג אין משמעו סתם לשפוך, או להעביר נוזלים מכלי לכלי, אלא למהול. בני התקופה שתו יין מהול ביחס של 1:2 או 1:3 – על כל כוס של יין מזגו שתיים או שלוש כוסות של מים. המזיגה נעשתה בשעת ההגשה. השותה היה מחזיק את כוסו ובה קצת יין, והשמש (המשרת) מזג לו מים, חמים או קרים, בהתאם לרצונו 246 כגון פסיקתא רבתי, י לה ע"א; בבלי, זבחים פב ע"ב; שבת לח ע"ב, וראו עוד מכבים ב, טו לט, ועוד. . על כן העבד בא למזוג את הכוס, שהיא כלי קטן לשתייה 247 ברנד, כלי חרס, עמ' רי-רכו. , והאדון שפך עליו את המים מהקיתון 248 ברנד, כלי חרס, עמ' תקיח-תקכה. .

6עוקצו של המשל הוא שבקשת הגשם היא אחד המרכיבים העיקריים בחג. העבד (האדם) בא אל ה' כדי לבקש גשם. בניית הסוכה היא גם בקשת הגשם, וגם מעין הגשת יין לאדון העולם. תגובתו של ה' אינה קבלת הבקשה אלא שפיכת המים, שיש בה ביטוי לכעס והעלבת העם. גם שילוב המים והיין אינו מקרי. שני אלו חברו בטקסי המקדש שבהם ניסכו מים ויין על המזבח בתפילה לגשם. בפתיחה של פרק א עסקנו בשאלה האם יש בדיון על גובהה של סוכה התייחסות למקדש; אין ספק שאין בין סוכה למקדש אותו קשר שקיים בין בית הכנסת למקדש, אך דומה שמסורת המקדש מהדהדת בדברי התנאים.

7הקיתון הוא כלי המופיע מעט במקורות אבל צורתו אינה ברורה לגמרי. ההקשר של משנתנו מוכיח שזה הכלי המקובל שבו מזגו מים או יין לכוס, לפיכך צריך להניח שהוא הכלי המופיע בפסיפסים המתארים מזיגת יין בסעודות גדולות (סעודות סימפוזיון) (איור 16).

8משנת תמיד (פ"ד מ"ה) אומרת שהכוז דומה לקיתון. הקיתון מופיע באזכורים אחדים. החשוב שבהם לענייננו הוא כשהוא מופיע ככלי שבעזרתו מביאים מים או יין ל"מזג", כלומר לכוס היין ששותים בה יין מעורב במים (משנה, סוכה פ"ב מ"ט). מהתוספתא משמע שלעתים היו לו שוליים ולעתים לא (תוס', כלים בבא בתרא פ"ז ה"ט, עמ' 597) 249 ראו ברנד, כלי חרס, עמ' תקכ-תקכב. מכל המקורות שהביא רק זה נראה כמעיד על טיבו של הכלי. ממשנת תמיד (פ"ג מ"ז) אנו שומעים שקיתון דומה לכוז. . ממשנת תמיד משמע שהיו מציבים אותו על המעלה השנייה, כלומר על המדרגה, ואפשר להציבו שם גם אם אין לו שוליים (כשהוא נשען על גב המדרגה, או על טבעת השוליים שלו).

9משנת כלים (פ"ג "ג) מזכירה את הקוסים הצידוניים; התוספתא מרמזת על כך שאין אלו כלי חרס, שכן שהיא שונה: "שולי הקפראות, ושולי הקיסום הצידוניים, וכלי חרש ששוליו חדין, וכדברי רבי נתן הכוז והקיד הבבלי, שנסדקו מלמעלה ומקבלין כשיעור מלמטה, אף על פי שאין יכולין לישב שלא מסומכין טמאין, שלכך נעשו מתחלתן" (כלים בבא קמא פ"ג הי"א, עמ' 572). אם כן, הקפראות והקיסום (קוסים) אינם כלי חרס. התוספתא מוסיפה הבהרה שאם הכלי נשבר לרוחבו הוא טמא, אף על פי שאינו עומד בעצמו. רבי נתן עלה מבבל והוא מצרף למשנה (כלים פ"ג מ"ג) את הדוגמאות של הכלים הבבליים "כוז" ו"קיד", שיש להם שוליים דקים, כלומר טבעת בסיס דקה שאינה מאפשרת לכלי לעמוד בכוחות עצמו, אלא במתקן מיוחד. כוז נראה ככתיב אחר של המילה קוס, קסוה. בין התלמודים מתנהל ויכוח האם מזפתים אותו, כלומר מתקנים אותו בזפת; כלי שמזפתים הוא כלי שמשמש לנוזלים קרים וכלי שאין מזפתים משתמשים בו לנוזלים חמים. הבבלי קובע שהכוז נועד לנוזלים קרים (בבלי, מועד קטן יב ע"א), ובירושלמי מובאות שתי דעות בשם שמואל הבבלי (ירו', מועד קטן פ"ב ה"ב, פא ע"ב). ההתלבטות בשאלה מעשית כזאת מעידה שלפנינו עדות על שימושי הכלי בבבל, ובארץ ישראל או שלא היה לו שימוש מובהק או שמיעטו להשתמש בו. עוד שומעים מהירושלים שהכוז הוא כלי להגשה ולא לאחסון. לפי שימושיו הוא אפוא ממין הקנקן. פעם אחת אנו שומעים על חכם (בבלי) שהתקין ממנו כלי לנטילת ידיים ששיעורו רביעית (145-100 סמ"ק), כחצי כוס מים רגילה של ימינו (חולין קז ע"א).

10הכוז של המקדש היה גדול יותר מרביעית, ונראה שהדיונים בבבלי על הכוז (כולל המסורת על דברי שמואל הבבלי על הכוז, הנאמרים בירושלמי), מבטאים ומתארים כלי דומה באופן בסיסי שהיה בשימוש בעיקר בבבל, והכלי הארץ-ישראלי בשם זה לא היה בהכרח זהה.