משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ג:יב

1משנה א נשנית במלואה במסכת ראש השנה (פ"ד מ"ג), אגב סדרת תקנות של רבן יוחנן בן זכאי. המשנה פורשה במלואה שם, ונסתפק כאן בסיכום קצר של הרקע החברתי-דתי לה.

2בראשונה היו לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד – כמו מצוות רבות גם מצוות לולב הייתה חלק מסדר היום של עבודת ה' במקדש. הפסוק המקראי אומר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר... ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג מ). מפסוק זה ניתן ללמוד על הזיקה שבין מצוות לולב ומצוות שמחה. הזיקה כפולה. ראשית זו העדות היחידה לכך שמצוות לולב חלה בכל שבעת ימי החג, שהרי הכתוב מזכיר רק את היום הראשון, ובמקביל מצוות שמחה היא "לפני ה' ", כלומר בחצרות המקדש, מכאן אולי שגם מצוות לולב היא בבית המקדש בלבד.

3המקורות התנאיים והאמוראיים מסיקים מן הפסוק שעיקר מצוות לולב הוא ביום הראשון. רק ביום זה חלות מגבלות שהטילו חכמים ואשר נלמדו מן הפסוק. כך, למשל, ההגבלה שהאדם חייב להיות בעל הלולב חלה רק על היום הראשון 180 להלן, מי"ג. , והוא הדין בהלכות נוספות. עם זאת, הקביעה החוזרת במסורות חז"ל שמצוות לולב חלה רק על היום הראשון מחייבת עיון נוסף (להלן). לפי המשנה נטלו בשלב ראשון, עד סוף ימי בית שני, לולב במקדש כל ימי החג, ובמדינה יום אחד. יש מקום לשער שבשלב הראשון, זה שלפני המשנה שלנו, נטלו לולב רק במקדש. גם מצוות ערבה, הדומה באופייה למצוות לולב, בוצעה רק במקדש. הוא הדין בסדרי עבודה אחרים כמו תענית או תקיעת שופר 181 ראו המבוא למסכת תענית והמבוא למסכת ראש השנה. . רמז לכך יש בתיאורים הקדומים ממקורות מחוץ לבית המדרש. פלוטרכוס מזכיר את מצוות ארבעת המינים בזיקה לבית המקדש. תיאורו עמום מאוד ומרוחק. הוא לא הכיר את הדברים היטב, ומתארם ממרחק כשהם מעוותים ומבולבלים. הוא מתאר חג שנכנסים בו עם ענפים אל המקדש ומנהלים טקס שאנו (הנכרים) איננו יודעים מה הוא 182 פלוטרך, שאלות 6.2; שטרן, סופרים יווניים ורומיים, עמ' 553. . פלוטרך רומז בכך לאיסור כניסת נכרים למקדש. התיאור לקוי והוא מזהה את החגיגה עם חגי בכחוס המוכרים בחברה ההלניסטית, אך תיאורו מתייחס לחג רֵאלי. עבורו נטילת ארבעת המינים (הענפים) מתחוללת במקדש בלבד. השפעת הרקע ההלניסטי ניכרת. הוא מכיר היטב את התהלוכות אל המקדשים כאשר הצועדים נושאים בידיהם ענפים 183 ואן סטרטן, פולחנות, בעיקר עמ' 18-13. ומדמה כך את חגיגת המקדש. מדבריו יוצא שהחגיגה היא רק במקדש, אך ייתכן בהחלט שהוא מעתיק ליהדות הזרה לו את הדפוסים המוכרים לו מסביבתו.

4יוספוס מדגיש שבניית הסוכה מוטלת על כל משפחה, אבל את ארבעת המינים הוא מזכיר רק בזיקה לכניסה למקדש. עבורו יש להקריב את קרבנות החג ולהיכנס למקדש עם ארבעת המינים 184 קד', יג 246. בקד' יג 372 הוא מספר על ניסוך המים בסוכות כשכל העם מחזיקים את לולביהם ומשליכים את אתרוגיהם על הכוהן הגדול שלא נהג כהלכת הפירושים. אין באנקדוטה זו כדי להוכיח שלא נטלו לולב מחוץ למקדש. . אמנם אין הוא אומר שאין ליטול לולב מחוץ למקדש, אך השוני בין תיאור הסוכה לתיאור הלולב אינו יכול להיות מקרי. אולי היו שנטלו לולב גם ב"מדינה", אך בתודעתו ארבעת המינים מקומם במקדש. פילון אינו מזכיר את ארבעת המינים, ואולי הדבר נובע מכך שלא הכיר את נוהגי המקדש ומכך שברחבי ארץ ישראל ובתפוצות לא נטלו לולב.

5ספר היובלים מזכיר את חג הסוכות שעשה אברהם אבינו. הוא בנה סוכות לו ולעבדיו, אך את ארבעת המינים הוא מזכיר רק בזיקה למזבח: "ויקח אברהם לבות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח" 185 יובלים, טז לא. . בתיאור מעורבת מצוות לולב במצוות ערבה שנעסוק בה להלן. מכל מקום, ארבעת המינים קשורים לעבודת המזבח 186 הקטע העוסק במצוות חג הסוכות שבמגילת המקדש נקטע והחומר אבד, כך שאין לדעת מה הייתה דעתו של בעל המגילה על מצוות ארבעת המינים. . הירושלמי מתחבט האם חובת היום הראשון היא מדאורייתא או מדרבנן (נד ע"א), משמע שלפי חלק מהאמוראים החובה ליטול לולב ביום הראשון במדינה אינה מהתורה, כלומר אינה עיקר המצווה (ועיקרה במקדש). עם זאת אין הירושלמי מגדיר מתי חידשו חכמים את הלכתם. בדרך כלל כאשר מצווה מוגדרת כ"מדרבנן" ההנחה היא שהחלטת החכמים היא קדומה, אולי מיום מתן תורה. אין בכך הכרה שזו תקנה מזמן מאוחר מוגדר. בכלל, חכמים (תנאים ואמוראים, כמו גם ראשונים ואחרונים) לא הרבו לעסוק בהתפתחות ההלכה, אלא במקומות שבהם ההלכה מוגדרת כתקנה או כהשתלשלות מאוחרת. אם כן, הדעת נוטה שבתקופה הקדומה נטלו לולב רק במקדש (ירו', שם).

6בשלב שני, עוד לפני החורבן, הוחלט ליטול לולב גם במדינה יום אחד. יש לראות בכך חלק מתהליך ארוך ורחב של ביזור חלק ממצוות המקדש על פני המדינה. כך, למשל, ברכת כוהנים, ואולי גם התפילה, פשטו באופן חלקי במדינה 187 הסברנו ש"מקדש" כולל את ירושלים ואילו המדינה היא כל הארץ מחוץ לירושלים, וראו על כך בפירושנו לראש השנה פ"ד מ"א ומ"ב. .

7הרחבת מצוות המקדש הייתה מדיניותם של הפרושים. לפי התפיסה הפרושית המצוות מוטלות על כל אדם מישראל, על כן יש לשתף ישראלים במצוות המקדש עד כמה שהדבר אפשרי, ויש להרחיב את מצוות המקדש על פני כל הארץ. תפיסה כפולה זו נובעת ממניע אידאולוגי ברור: הפיכת כל אדם מישראל למעין כוהן בביתו, והפיכת כל בית למקדש זוטא 188 אנו משתמשים בהסברו של פילון המתאר את סעודת הפסח, שהיא סעודת זבח, אך לא במקדש, ראו על החוקים ב, 147. . עם כל זאת, אין לטשטש גם את הפן החברתי המתלווה לתפיסה זו, או שהוא לפחות תוצאה ממנה. אם ניתן לקיים חלק מהמצוות גם מחוץ למקדש יש בכך פיחות מה במעמדו ובמקומו החברתי של המקדש, ויש בכך פגיעה במידת מה גם בעצמתם החברתית של הכוהנים. אי אפשר לקבוע שחכמים היו מעוניינים, במודע, בפן זה של התהליך. אפשר שהם פעלו ממניעים אידאולוגיים טהורים אחרים, אך לכל תהליך אידאי יש השפעה חברתית במידה זו או אחרת.

8שבעה – כפי שנראה להלן (פ"ד מ"א) נטלו לולב בכל שבעת ימי החג רק כאשר חל יום טוב ראשון בשבת. הניסוח במשנה אינו סותר הלכה זו, אלא הוא ניסוח כללי שיוגבל ויסויג להלן.

9משחרב בית המקדש התקין – "התקנה" היא מונח לפעולת חידוש שאינה תוצאה ישירה של לימוד או דרשה. עם זאת, במקורות רבים מה שלחכם אחד הוא תקנה לחכם שני הוא דבר תורה או דרשה 189 למשמעות התקנה להלן שיום הנף כולו אסור ראו דיוננו במסכת ראש השנה פ"ד מ"ג. . בספרות התנאית האבחנה בין תקנה לסתם לימוד מטושטשת. הם מניחים שניתן לשנות הלכות ולחדש בהן (לחומרה או לקולה). ברם, בספרות האמוראית כבר הניחו שסמכות החידוש מוגבלת ומותר רק לתקן תקנות חדשות, אך לא ללמוד ולחדש בדרכי הלימוד המסורתיות.

10רבן יוחנן בן זכיי שיהא לולב ניטל במדינה – כפי שהסברנו בהרחבה במשנת ראש השנה יצר חורבן המקדש חלל דתי, שכן מצוות רבות היו קשורות למקדש. רבן יוחנן בן זכאי, שעמד בראש החכמים בראשית דור יבנה, שאף להסדיר מחדש את חיי הדת. חלק מהמצוות המיוחדות למקדש הועברו למדינה, וחלקן בוטל או שנמצא להן תחליף. במקרה שלפנינו הוחלט ליטול לולב כל שבעה כשם שהיו נוהגים במקדש. פירוט המצווה יוסבר ויסויג להלן, בראשית הפרק הבא.

11שבעה – כאמור זהו ניסוח כללי; בפועל ניטל הלולב שבעה ימים רק אם יום טוב ראשון חל בשבת, אך אם חלה השבת באמצע חול המועד אין נוטלים באותו היום, ונעסוק בכך להלן (שם).

12זיכר למקדש – זכר למקדש הוא המינוח הכללי, וההנמקה להעברת מצוות מהמקדש למדינה. למעשה אין ההעברה רק זכר למקדש ולמצוותיו אלא גם מילוי החלל שנוצר עקב היעדר המקדש. האסטרטגיה הפרשנית עוסקת רק בשימור, כלומר זיכרון, לעומתה הצורך החברתי ניזון מן החלל שנוצר ומעצב את צורת הזיכרון 190 על כך ראו בהרחבה במבוא למסכת שקלים. .

13שיהא יום הנף כולו אסור – יום הנף הוא היום שמניפים בו את העומר, כלומר היום השני של פסח. עד הנפת העומר אסור לאכול מיבול החיטה של השנה החדשה. בזמן שהיה המקדש קיים החלו לאכול מהתבואה החדשה לאחר שהקרבן הוקרב, ועתה בהיעדר קרבן היום כולו אסור. התקנה אינה שייכת למשנת סוכה והיא מופיעה כלשונה זו במשנת מנחות (פ"י מ"ה) 191 כל הפרק שם דן בדיני קצירת העומר. הדנה בעומר, ובמשנת ראש השנה (פ"ד מ"ג) המונה כמה מתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. יש להניח שהמשפט הופיע במקורו במשנת מנחות, משם הועבר למשנת ראש השנה כלקט של תקנות, ומשנתנו שאבה את המשפט ממשנת ראש השנה. אילו הייתה משנתנו מקורית ועצמאית לא הייתה מזכירה כלל את יום הנף, או לחילופין הייתה מזכירה גם את יום הנף וגם את התקנה של תקיעת שופר. אם כן, סדר העריכה הוא: משנת מנחות ראשונה, משנת ראש השנה היא עצמאית והשתמשה במשנת מנחות, ומשנת סוכה ליקטה קטע ממשנת ראש השנה. עם זאת, אין מכאן ראיה לשימוש במשנה הערוכה שבידינו, וייתכן שהמשנה לוקטה ממשנה קדמונית ומנוסחת כלשהי שכבר משנת ראש השנה השתמשה בה. כידוע השתמש רבי בלקטי משניות קדומות, ומן הסתם כך עשה גם כאן.