משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ג:יא

1המשנה מספרת על נוהגים שונים בקריאת ההלל.

2מקום שנהגו לכפול יכפול – במקום שנהוג לומר אותו פסוק פעמיים רשאים לנהוג כן, לפשוט יפשוט – מותר לומר כל פסוק רק פעם אחת, לברך אחריו יברך – אפילו בנושא הלכתי מובהק כאמירת הברכה יש מקום למנהג מקומי. הבבלי מדגיש שכל השוני הוא בברכה האחרונה, אך לכל הדעות יש לברך לפני אמירת הלל (בבלי, לח ע"ב). הלכה זו מקובעת ומקובלת מאז שנקבעו הברכות על המצוות. במשנה שבבבלי חסרה המילה "אחריו", והיא מסקנת הסוגיה, אך ברוב כתבי היד המילה "אחריו" מופיעה. אנו מכירים שתי סיומות של ברכות להלל, ולא כאן המקום לברר את הנוסח המדויק 172 ראו פסחים פ"י מ"ז; ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 182-178. .

3הכל כמנהג המדינה – מנהג המדינה מוצג בספרות האמוראית כמכריע במקום שאין בו הלכה ברורה ופסוקה. ברם בתקופת התנאים, ואולי גם לאחר מכן, המנהג המקומי (מנהג המדינה) בא לידי ביטוי גם בנושאים הלכתיים מובהקים, וכאלה הם גם המנהגים שלפנינו. בספרות התנאית עדויות למנהגים שונים באמירת ההלל. היו שאמרו את ההלל לסירוגין, כלומר המקריא היה אומר חצי משפט והעונים את החצי השני, כגון

4הקורא: ברוך הבא

5העונים: בשם ה'

6הקורא: ברכנוכם

7השומעים: מבית ה', וכן הלאה (תוס', פסחים פ"י ה"ז).

8הבבלי (שם) מדווח על סדרת מנהגים אחרים: לומר "הללויה" בסוף כל משפט (כדלעיל); לענות "הודו לה' כי טוב" לאחר כל משפט 173 ייתכן שזו שיטה כשלעצמה, וייתכן שזו רק דוגמה לענייה בראשי פרקים (להלן בסמוך). ; לאחר שהקורא מקריא כל פסוק לענות תמיד בפסוק הראשון של הפרק ("לענות ראשי פרקים"); לחזור על הפסוק שהקורא מקריא ("לכפול"), ואף נזכר המנהג הקודם של חלוקה בין הקורא לקהל. מהתלמוד הבבלי יוצא שהיו מנהגים שונים, ואולי אף מותר להסיק שהיו שניסו לאחד את המנהגים וקראו כל פרק באופן שונה במקצת. מעט משיטה זו שרד בנוסח אשכנז בן זמננו. גם מהירושלמי יוצא שהיו מנהגים שונים: היו שלא ענו כלל, היו שענו ראשי פרקים והיו שענו את החצי השני של הפסוק. התלמוד קובע שבכל המנהגים יוצאים ידי חובה (נד ע"א).

9הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג מתנה שאינו רשיי לקחו בש ביעית – התלמודים האריכו בפירוש המשנה שכן הניחו, כהנחת יסוד, שמדובר בעסקת חליפין: הקונה לולב תמורת אתרוג. החידוש הוא שאין למכור את האתרוג משום שאסור לתת לעם הארץ פֵרות שביעית. כתבי יד מ ו- נ אף גורסים במקום חבירו עם הארץ . רש"י כתב: "לי נראה דהלוקח לולב מעם הארץ גרסינן", הווה אומר שלדעתו יש לגרוס כך, אך זהו תיקון לטקסט ולא כך היה כתוב במשנתו. ראשונים שהביאו את דבריו כבר לא דייקו וטענו שכך גרס רש"י 174 כגון הריטב"א, ואולי גם הר"ן ואחרים. . כך גם פירשו בבבלי (בבלי, לט ע"א), אך משמע שזו אינה נוסחתם במשנה אלא פירוש. כידוע לא שמרו עמי הארץ על דיני מעשרות וטהרה, ברם אין הם נחשדים על הפרת דיני שביעית. במקורות תנאיים ואמוראיים מארץ ישראל המונח הוא "החשוד על השביעית", ואין הוא זהה בהכרח ל"עם הארץ". רק התלמוד הבבלי אינו מבדיל בין המונחים. מתברר שעד דור אושא רווחה שמירת שביעית בשכבות הציבור השונות. רק לאחר מכן, בלחץ השלטונות, חלה התרופפות בציבור, וחכמים הגיבו עליה בהקלת ההלכות ובסלחנות מסוימת 175 ספראי, שביעית. . באופן טבעי הסבירו האמוראים את המשנה בהתאם לזמנם, כאשר סתם משנה עוסקת במי שקונה ומוכר למי שחשוד על השביעית. ברם, המשנה לגופה מתפרשת יפה באופן שונה.

10ודאי שהיו חשודים על שביעית, גם אם אלו לא כונו "עמי הארץ". ברם, אם אכן כל החידוש הוא שאין למכור אתרוג בשביעית, ניתן לומר זאת לגופו בלי קשר לקניית הלולב והחלפתו בשביעית.

11המפתח למשנה הוא חקלאי-הלכתי. כל הצמחים מתחייבים במעשרות ושביעית לפי זמן החניטה ואילו אתרוג הולך "בתר לקיטתו" 176 משנה, שביעית פ"ד הכ"א ומקבילותיה, כפי שפירשנוה במקומה. , כלומר מתחייב במעשרות ובשביעית לפי הזמן שנלקט בו. לפי דעה אחרת ט"ו בשבט הוא המועד הקובע 177 אתרוג הוא פרי יוצא דופן משום שאין לו עונה חקלאית מובהקת. לסבך הדעות השונות לגבי אתרוג ראו פליקס, טו בשבט, עמ' 368-364. . לפי ההנחה שאתרוג הולך אחר לקיטתו חלים עליו בשנה השביעית דיני שביעית, אך על יתר המינים אין חלים דיני שביעית שכן הם חנטו בשנה הקודמת. בשנה השמינית דיני שביעית חלים על כל המינים, והאתרוג פטור משביעית. לפי פשוטם של דברים המשנה קובעת כי מי שקונה את כל ערכת ארבעת המינים בשביעית רשאי לקחת, כלומר לקנות, ולשלם 178 כזכור "לקחת" בלשון חכמים משמעו לקנות, ראו פירושנו למשנה א לעיל. עבור ההדס, הערבה והלולב 179 שביעית חלה גם על "כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה", ראו משנה, שביעית פ"ז מ"ב. , שכן אין הם שביעית, אך אסור לו לקנות או למכור אתרוג, על כן עליו להבליע את דמי האתרוג בתוך דמי כל האגד. לולב כאן אינו מין הלולב, אלא ערכת ארבעת המינים, וכבר אמרנו בתחילת הפרק שבחלק זה "לולב" משמעו כל ארבעת המינים. אם כן, יש לפרש את המשנה: הלוקח – קונה, לולב – ארבעה מינים ללולב, מחבירו בשביעית נותן לו – המוכר את ה אתרוג מתנה שאינו רשיי לקחו – לקנות ממנו פֵרות בשביעית.

12התלמודים כבר הבינו שסתם אדם הוא בבחינת חשוד על השביעית והתאימו את ההלכה לזמנם. הם פירשו שמי שקונה לולב מחברו ורוצה להחליף את האתרוג בלולב רשאי לשלם עבור הלולב, ויתן את האתרוג מתנה. פירוש זה מעורר סדרת קשיים, שכן אסור לתת פרות שביעית לחשוד על השביעית, ושאלות דומות הנדונות באריכות. מעבר לכל הקשיים קשה גם להבין את המציאות המיוחדת שבה אדם קונה לולב מהשני ומוכר לו אתרוג; הדבר נראה כמקרה מיוחד וחריג.

13ההלכה הקדומה אסרה על מסחר בפרות שביעית. את הפרי יש להפקיר, ולכל אחד מותר לאסוף לצרכיו בלבד: "שאין עושים סחורה בפירות שביעית" (משנה, שביעית פ"ז מ"ג). ברם, הלכה זו לא יכולה הייתה להישמר בתנאים של משק פתוח המבוסס על מסחר. במשק זה לא גידל החקלאי את כל תצרוכתו וצריך היה למכור תוצרת ולקנות בדמיה את הנחוץ לו. על כן התירו חכמים מסחר מצומצם בפרות שביעית: "אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במניין... אומר לו חבית זו אני מוכר לך בדינר" (תוס', שביעית פ"ו הי"ז). כלומר, מותר למכור פרות שביעית אך רק באומדן כללי, בדרך השונה ממסחר רגיל, ובית שמאי אומרים: "אין מוכרין פירות שביעית במעות אלא בפירות" (שם הי"ט). הווה אומר, בית שמאי אוסרים מכירה בכסף אך מתירים סחר חליפין (מה שמכונה היום בשפת המסחר ברטר [Barter]). מכאן גם שהמתירים הם בית הלל, או חכמים הקרובים להם בזמן. משנתנו היא כדעת התנא האנונימי (בית הלל). הם אוסרים לקנות (לקחת) פרות שביעית בצורה ישירה, אך מותר למכור ולקנות פרות שביעית בהבלעה עם פרות מותרים, לכן מותר למכור אתרוג שביעית עם שלושת המינים האחרים שהם מותרים.