משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ג:יד

1רבי יוסי אומר ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת – שמותר וצריך ליטול בו לולב, אך אסור לטלטלו, שכח והוציא את הלולב ברשות הרבים – ובכך טלטל את הלולב ועבר עברה, פטור – מקרבן חטאת, מפני שהוציאו ברשות – לצורך מצווה. המונח "רשות" בספרות חז"ל מציין, לעתים קרובות, מעשה שיש בו מן המצווה אבל אינו מצווה שלמה. מעין מצווה קלה 208 ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"ז. . גם כאן נטילת לולב אינה מצווה ממש, שהרי אסור לטלטל לולב בשבת וניתן לצאת ידי חובה בבית.

2המשנה, כפי שפירשנו אותה בפשטות, קשה ביותר. אם אסור להוציא את הלולב מרשות לרשות – מה פירוש "מפני שהוציאו ברשות", הרי הוציאו שלא ברשות. עלינו להסביר שהאיש פטור, אבל אסור. כלומר הוא אמנם פטור מחטאת, אבל אסור לעשות כן. הוא פטור משום שטעה בדבר מצווה, והבבלי (מב ע"א) מדגיש כי אינו נענש על טעות זו משום שטרם יצא ידי חובה, אבל אם טלטל לאחר שיצא ידי חובה חייב בקרבן. עם זאת, ההסבר אינו מספק. אין הוא מסביר כיאות את המונח "רשות". יתר על כן, טעות בדבר מצווה היא טעות לכל דבר, לא פחות ממי שטעה בהקרבת קרבן.

3הירושלמי מפרש באופן שונה ומציע שני פירושים המכוונים לאותו רעיון. לפי הפירוש הראשון "שמצות עשה דוחה למצוה בלא תעשה" (נד ע"א), אם כן מצוות נטילת לולב חזקה יותר מלא תעשה של איסור טלטול 209 בספרות חז"ל בדרך כלל ההנחה היא הפוכה, שמצוות לא תעשה דוחה עשה. . לפי פירוש זה רשאי אדם לטלטל את הלולב לשם נטילתו. רבי יוסי חולק, אפוא, על המשנה הקודמת וסובר שמותר לטלטל את הלולב בשבת. ייתכן שהוא יודה למשנה שכדאי לעשות את ההסדר ולהביא את הלולבים לבית הכנסת בערב שבת, אך אין חובה בכך. לכאורה פירוש זה קשה, שהרי רבי יוסי אומר "שכח והוציא" 210 וכן בכל הנוסחאות וציטוטי המשנה בתלמודים. , ומשמע שמלכתחילה אין זו הדרך הנאותה והראויה. אלא שיש לפרש ש "שכח" משמעו ששכח להביא את הלולב לבית הכנסת. כלומר: ושכח [להביא את הלולב לבית הכנסת] והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור [מותר], מפני שהוציאו ברשות [למען מטרה שהיא מצווה קלה]. פירוש זה מניח בפשטות ש"פטור" הוא מותר. במבוא למסכת שבת עסקנו בכך וראינו כי הבבלי פירש את כל המופעים של המונח "פטור" כ"פטור אבל אסור", אבל הירושלמי פירש כן רק בשלוש סוגיות ובדרך כלל "פטור" משמעו מותר, וכנראה זהו פירושו של המונח במקורו התנאי.

4הפירוש השני בירושלמי תמוה במקצת. הירושלמי מביא את הסיפור על אנשי ירושלים שהלכו עם לולביהם כל היום. הסיפור מופיע בתוספתא ובבבלי (תוס', פ"ב ה"י; בבלי, מא ע"ב) ונועד להראות עד כמה חיבבו אנשי ירושלים את מצוות לולב. הם הלכו עמו כל היום, ורק כשהלכו לבית המדרש שלחו את הלולב הביתה ביד עבד או שליח. ברם, הנוסח בירושלמי שונה. לפי הסיפור בירושלמי המעשה היה בשבת ואנשי העיר הלכו עם הלולב כל היום, אבל כאשר "הניחו בארץ אסור לטלטלו". מעשה זה משיב על שאלה מסקרנת כיצד שמרו על הלולבים לאחר נטילת הלולב במקדש. לפי מסורת זו מותר היה לטלטל את הלולב ולהשיבו הביתה משום שהוא צורך מצווה, אך לאחר שהונח אסור לשוב ולטלטלו שכן כבר נעשתה בו המצווה. לכאורה לא מובן מדוע יעשו הסדר מיוחד כדי למנוע טלטול לפני נטילת לולב, אך יקלו בהחזרתו. יתר על כן, למעשה זה אותו הסבר כמו הקודם שמותר לטלטל את הלולב, אם כן מדוע רבי יוסה (בירושלמי) שולל את ההסבר שהצענו קודם? בתוספתא, לעומת זאת, רבי יוסי אומר במפורש: "כיון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו" (פ"ב הי"א), בניגוד להסבר בירושלמי. איננו יודעים להסביר את ההסבר השני בירושלמי, אך ההסבר הראשון ברור, ומציג גישה הלכתית שונה המתירה את טלטול הלולב לצורך המצווה. את ההסבר השני אמנם איננו יכולים לפרש, אבל ודאי שגם לפיו מותר לטלטל לולב בשבת לצורך נטילתו, והבאת הלולבים למקדש נועדה בעיקר לפאר את המעמד הציבורי ולא רק לפתור את בעיית הטלטול.

5עצם האיסור ליטול לולב בשבת נובע מהתפיסה שאיסור טלטול דוחה מצווה מדרבנן, ונטילת לולב, אפילו במקדש, נתפסה כדחויה מפני מצוות טלטול. ברם, במקורות מצינו גם גישה שאם מצווה הותרה בשבת הותרו גם כל ההכנות לה. כך רבי אליעזר מתיר להביא את קרבן הפסח ולטלטל אותו ואת הסכין, ואף להכין את כל צורכי המילה (משנה, שבת פי"ט מ"א; פסחים פ"ו מ"א). הירושלמי מקשר במפורש ואומר שכך גם כל צורכי לולב ושופר דוחים את השבת (שבת פי"ט ה"ו, טז ע"ד). אפשר לצמצם קביעה זו ולומר שהיא חלה רק על המקדש, במקום שמצוות אלו חלות מהתורה, אך לפי פשוטה יש בקביעה ביטוי לדעת אלו שסברו שגם לאחר החורבן יש לקיים את המצוות הללו גם בשבת. מכל מקום, ההסדר הקובע שיש להביא את הלולבים למקדש או לבית הכנסת בערב שבת לא נועד רק לפתור את בעיית הטלטול, אלא יש בו גם כדי להאדיר את המעמד הציבורי ולפארו.

6נמצאנו למדים ששתי תפיסות רווחו, האחת שטלטול הלולב מותר (בית שמאי) ואף להחזירו מותר, אך אם הניחו אין לטלטלו עוד, והאחרת שאסור לטלטלו. הבאת הלולב לבית המקדש או לבית הכנסת בערב שבת נועדה לפתור את בעיית הטלטול, אך בעיקר לתפארת המעמד הציבורי, שכן שתי התפיסות מבטאות היתר להחזיר את הלולב למקומו. בין שתי הגישות התפתחו תפיסות פשרה, ודברי רבי יוסי הם ביטוי לאחת מאפשרויות הביניים הללו.

7המנהג הארץ-ישראלי התנאִי התקיים בארץ ישראל לפחות עד ימי רבי אבהו, ואולי אז אפילו טלטלו את הלולבים לבית הכנסת, כדעת בית שמאי. בבבל התפשטה העמדה שאין לטלטל לולב, כמו גם שופר, ולכן יש למנוע את חובת הנטילה (והתקיעה) בשבת. העובדה שתאריכו של החג לא היה ברור השפיעה על כך, ואולי גם המרחק של בית הכנסת מהיישוב שהפך את הטלטול לבעייתי יותר. מכל מקום, הפתרון של נטילת לולב בבית נדחה מההלכה האמוראית, אולי מתוך הידיעה שתהיה זו גזרה שהציבור לא יעמוד בה. דעת בית שמאי לא נדחתה לגמרי מההלכה, והיא מבצבצת בנוסחת הברייתא שבירושלמי ובדברי רבי יוסי 211 על תופעה זו ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .

8אפשר גם שחוסר ההיגיון בפסיקות נובע מן העובדה שיש כאן שקיעי הלכות מקדש. במקדש היה הדגש על המעמד הציבורי, ובמסגרת זו הייתה הבאת חפצי המצווה טקס בפני עצמו, כמו ניסוך המים בשמחת בית השואבה (להלן פ"ד מ"ט). לעומת זאת, השופר היה חלק מן הכלים המצויים דרך קבע במקדש. השקיעין עובדו לחיים מחוץ למקדש, אבל המעבר הזה גרם לחוסר אחידות הלכתית.