משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ג:טו

1מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת – את ארבעת המינים שמרו כדי שלא יתייבשו. בשבת מותר לאישה להחזיר את ארבעת המינים למים, אף שהשקאה בשבת אסורה, אך הדבר נעשה לצורך מצווה. המשנה עוסקת במקום שאין מביאים בו את הלולבים לבית הכנסת, שכן אם הלולבים בבית הכנסת אין אפשרות להחזירם לבית. כאמור לעיל ייתכן שהייתה דעה שאם נטל אדם לולב בשבת מותר לו להשיבו לביתו, וראינו כי הסבר זה בעייתי מבחינה הלכתית, אך הוא נאמר בירושלמי, ואולי היו לו שורשים בנוהג ההלכתי המקובל.

2המשנה מזכירה את האישה כמקבלת הלולב, והבבלי מדגיש שאפילו לאישה מותר לנגוע בלולב ולטפל בו אף שהיא פטורה מן המצווה. לדעתנו אין לכך קשר לשאלה האם האישה רשאית ליטול לולב או לא 212 בניגוד להאופטמן, קיום, המנסה להעמיס את המתח הפמיניסטי על משנה זו. . היא נזכרת משום שדרכן של נשים לבצע את עבודות הבית, והוא הדין לגבר, ולא דיבר הכתוב אלא בהווה. בין השיטין אנו שומעים על הנוהג החברתי שהאישה מטפלת בצורכי המצווה כשם שהיא מטפלת ביתר אביזרי הבית. הלולב ודאי אינו מוקצה, הרי הוא חפץ לצורך מצווה, והבעיה היא הוספת המים שיש בה מעין השקאת צמחים. מבחינה הלכתית החזרת הלולב אינה קשורה למצוות נטילת לולב; אם הלולב משמש למצווה של מישהו, הרי שכבר אינו מוקצה ואין בעיה בטלטולו, ואין הבדל בין גבר לאישה. דומה שהבבלי ניצל את ההזדמנות להדגיש את מקומה של האישה במצוות לולב (ובכלל מצוות החג), אף שאין לכך משמעות הלכתית. הרעיון המוצע אינו פירוש להלכה שבמשנה אלא מעין דרשה, והמשנה היא רק נקודת המוצא הספרותית. אגב כך שמענו כמובן שנשים פטורות מנטילת לולב, אך אינן מסולקות מההוויה החברתית שסביב המצווה.

3אגב אורחא למדנו גם שהמשנה המנוסחת על פי רוב בלשון זכר מקפידה על לשון נקבה בנוהגים האופייניים לנשים. כלומר, הנשים הן חלק מן העולם שהחכמים פונים אליו, עולם שאינו בבית המדרש אלא באורחות החיים בבית וברחוב 213 ראו גם דיוננו במסכת כתובות פ"ה מ"ה. .

4רבי יהודה אומר בשבת מחזירים ביום טוב מוסיפים – ביום טוב שחל ביום חול מותר להוסיף מים, דבר שיש בו תוספת איסור. גאוני בבל מביאים הסבר נוסף שמוסיפים או מחליפים את ההדסים (והערבות) ללולב. ההדסים נשארים טריים גם לאחר שבוע של שימוש אפילו אין מחזירים אותם למים, אבל הערבות כמשות ומתייבשות 214 אוצר הגאונים, עמ' 57; פירוש רבנו חננאל ועוד. , ואכן יש צורך להחליפן, ומן הסתם היה הדבר נהוג גם בעבר כמו בימינו אנו. הוספת ההדסים קשורה למסורת הגאונית בדבר הוספת הדסים שעמדנו עליה לעיל 215 לעיל מ"ד. , ובמועד – חול המועד מחליפים – את המים, אף שיש בכך מעין עבודה. הצורך לדבר על היתר החלפה בחול המועד מתאים יותר להחלפת ההדסים, שכן מה החשש בהוספת מים לכלי שהלולב נתון בו? החשש של "השקאת זרעים" 216 כך במלאכת שלמה. הרע"ב מוסיף עוד שבחול המועד "מוסיפים" משמעו שמצווה להוסיף מים, מן הסתם כדי לשמור על טריות הלולב. ברם, כל המשנה אינה עוסקת בחובה אלא ברשות. מותר לאישה להחזיר, ומותר לה לקבל מיד בנה, וודאי שאין אלו חובה. על כן גם "מוסיפים" הוא רשות בלבד. נראה כה מופרך שאין צורך לשללו.

5וכל קטן שיש בו דעת לנעניע חייב בלולב – ההלכה המאוחרת, הבבלית, קיבעה את המונח קטן. עבורה כל מי שצעיר, מבן שלוש עשרה ומטה, הוא קטן. קטן פטור ממצוות, אם כי הוריו חייבים לחנכו למצוות. כבר זכינו לומר כמה וכמה פעמים כי ההלכה התנאית, והאמוראית בארץ ישראל, הייתה שונה. בהלכה הקדומה היה קטן פטור ממצוות שלא היה מסוגל לבצען בהבנה ובאחריות. ההתחייבות במצוות הייתה אישית, והחלה הרבה לפני גיל שלוש עשרה 217 ראו פירושנו לשקלים פ"א מ"ה, וכפי שנפרש, אם יזכנו החונן לאדם דעת, את משנת חגיגה פ"ג מ"א ועוד, וראו פירושנו לעיל מ"י. . משנתנו היא אחת הדוגמאות לתפיסה הלכתית זו של הקטן. המשנה עוסקת רק בחובת נטילת לולב וקובעת שקטן היכול לנענע חייב במצווה. המשנה אינה מדברת על התקנת הלולב, שהוא מצווה כשלעצמה 218 פירושנו לעיל, פ"א מ"א. , שכן קטן אינו יכול לקנות ארבעה מינים משום שאינו בעל רכוש. היעדר רכוש אינו סיבה לאי יכולת לקיים את רוב המצוות, זאת מתוך הנחה שהאב מסייע לקיום המצוות, אך התקנת חפצי המצוות עצמם היא מעבר ליכולתו העצמית של הקטן. הברייתא בבבלי ובירושלמי מפרטת יותר: "קטן היודע... להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין, יודע לדבר אביו לומדו תורה וקריאת שמע... היודע לשמור על גופו אוכלין על גופו טהרות..." (בבלי, מב ע"א; ירו', נד ע"א). חיוב המצוות מותנה, אפוא, בהתפתחות הילד. עם זאת הקטן נחשב לפחות מכובד, ועל כן הוטלו מגבלות על אפשרותו להוביל את המעמד הציבורי (תפילה, קריאת שמע) או אפילו את המעמדות במסגרת המשפחתית (ברכת המזון, אמירת הלל).

6לכאורה היה מקום להשוות קטן לאישה. שניהם פטורים מהמצווה, אך ההלכה דורשת שהקטן יקיים את המצווה ואילו מאישה אין דורשים זאת, ובמקורות האמוראיים מתנהל גם ויכוח האם היא רשאית לקיים את המצווה. ראשונים אף התדיינו האם האישה רשאית לברך עליה, ואיזו ברכה. השוואת הקטן לאישה אמנם מרתקת, אך אין לה עניין למשנתנו כפי שהגו אותה תנאים. כאן מדובר בקטן החייב לקיים את המצווה כיוון שהוא בוגר דיו לבצעה, ולכן לצורך מצווה זו אינו קטן. אבל לשיטת התלמודים אכן חיוב הקטן הוא בגלל הרצון לחנכו, ובאמת יש להשוות קטן מעין זה לאישה. אך אנו דיינו בפירוש המשנה, ולא במשנה כפי שפורשה בהמשך התפתחות ההלכה.