משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ג:ו

1עלה חזזית על רובו – חזזית היא התרגום לילפת שבמקרא (ויקרא כא ב ועוד), ונראה שהכוונה לאבעבועות העולות על פני האתרוג.

2ניטלה פטמתו – זו המקבילה ל"נקטם ראשו": הפטמה היא בליטה בראש האתרוג. באתרוגים כיום הפטמה משולבת היטב בגוף האתרוג, אך בעבר הייתה אחיזת הפטמה רופפת. בסיפורים יהודיים מהווי התפוצות נפילת הפטמה נזכרת כתופעה רווחת, ונראה שבעבר רווחה סכנה זו יותר מהיום. הסיבה לכך תלויה בטיפוח האתרוג וזניו. באשר למונח "פטמה", בתלמודים מובאים הסברים מספר: "שושנתו", "פיקא", "בוכנתו" (בבלי, לה ע"ב; ירו', נג ע"ד) 111 ראו אוצר הגאונים, עמ' 46. . נראה שבכל מקום כונה חלק זה מעט אחרת. המונח "פטמה" מבטא את הדמיון לגוף האדם (איור 22).

3ניקב – נוצר חור, והתלמודים דנים בשאלה האם מדובר בנקב מפולש או לאו דווקא, וניקלף ונסדק חסר כל שהוא פסול – חסר כל שהוא הוא הסבר והגבלה לדין או לדינים הקודמים. כלומר, אם ניקב או נסדק כך שהאתרוג חסר – האתרוג פסול. הסבר זה מתחייב מההמשך הקובע שסתם נקב אינו פוסל אלא אם נוצר באתרוג חור (חוסר), עלת – עלתה חזזית על מעוטו – ולא על רובו כמו ברישא, או ש ניטל עוקצו – או ש- וניקב ולא חסר כל שהוא כשר – המדיניות שנקטו בה חכמים ברורה: מצד אחד נדרש פרי מהודר, אך הדרישות להידור מתונות.

4אתרוג הכושי – כושי הוא כמובן כינוי לשחור. הכוונה לפרי כהה ביותר, אולי אף רקוב מבפנים, פסול. והירוק ככרתן – ברוב כתבי היד: כרתי. כרתן הם כרישים, חציר בימינו. הכוונה לאתרוג ירוק בהיר, כצבע גבעולי חיטה צעירים ובלתי בשלים.

5רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל – רבי יהודה מכשיר אתרוג יבש (ראו פירושנו לעיל, מ"ה), אך הוא מתיר אתרוג בעל צבע שאינו בריא. מחלוקת דומה היא המחלוקת האם אתרוג בוסר כשר (כדעת חכמים) או פסול (כדעת רבי עקיבא): "אינו פרי" (ירו', נג ע"ד). בדרך כלל רבי מאיר קרוב לדעת רבי עקיבא, וכרגיל הוא מוסר את תורת רבי עקיבא רבו כמעט ללא שינוי. ברם, במקרה זה דווקא רבי יהודה קרוב לדעת רבי עקיבא. עם זאת, גם הירושלמי אינו טוען שאתרוג ירוק הוא אתרוג בוסר, וייתכן שמדובר בזן בעל גוון ירוק יותר. גם מהלכה זו עולה שנדרש פרי מהודר, אך לא מושלם. יתר על כן, אין במשנה ביטוי לצורך להדר ולחזר אחר אתרוג מהודר ומושלם, וחכמים מורים להסתפק באתרוג רגיל, אף אם אינו נראה בריא לחלוטין.

6המשנה משקפת, אגב דיונה המשפטי, את תרבות הצבעים בעולם היהודי. חכמים הבחינו בגוונים ובגווני גוונים של צבעים שונים. כן שנינו: "הבגדים והעורות מטמאין בירקרק שבירוקין, ובאדמדם שבאדומים. ואיזה הוא הירקרק שבירוקין? רבי אליעזר אומר כשעוה, וכקורמל. סומכס אומר ככנף טואס 112 בירושלמי שנביא בהמשך טווס, והכוונה לעוף שנוצותיו צבעוניות, כלומר ירוק זוהר. , וכחוץ של דקל. ואיזה הוא אדמדם שבאדומים..." (תוס', נגעים פ"א ה"ה, עמ' 618). קורמל הוא ספק שורשי צמח (תוס', שביעית פ"ד הי"ט) ספק סוג צמח. בירושלמי המצטט את הברייתא שלנו (לעניין צבע האתרוג) שנינו "כשושנת קרמל" (נג ע"ד). עוד נזכר בהקשר לאתרוג צבע הכרתי והכושי, גוונים של ירוק (משנה, פ"ג מ"ו). מכל מקום, השעווה וחוץ של דקל הם גוונים בהירים, דהויים, ולכנף הטווס גוון מבריק. חכמים לא השתמשו בשמות מופשטים. כל גוון היה לו דימוי, בדרך כלל מעולם החי, וכך גם זמן הנץ החמה הוא משעה שיבחין בגוונים שונים (משנה, ברכות פ"א מ"ב וראו פירושנו לה). כפי שרבי עקיבא מעיד היו לציירים לוחות גוונים ובהם נהגו חכמים להשתמש (משנה, נגעים פ"ב מ"א). תרבות הצבע הייתה אפוא מפותחת למדי, אם כי מונחי הצבע אינם מדויקים ולא תמיד מובררים. כך, למשל, איש אינו יודע מה היה הגוון של סיד ההיכל (משנה, נגעים פ"א מ"א), וגם צבע אדמת הבקעה איננו קבוע ותלוי במיקום, אך גם בכמות המים שהציפו בה את האדמה (בבלי, נדה כ ע"א). אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בפירושנו למשנת נגעים את הדיון בתרבות הצבע התנאית.