משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ג:ט

1ואיכן היו מנענעים – הנענוע נזכר לעיל במשנה א, וכבר הערנו כי חובת הנענוע אינה נאמרת במפורש, וזו דרכה של משנה שלא להזכיר הלכות בסיסיות מתוך ההנחה שהן ידועות לכול. הסבר לאופן הנענוע מובא בתלמוד. הנענוע הוא הולכה והחזרה ("הבאה") של הלולב, ופרט זה חוזר בשני התלמודים ונזכר כבדרך אגב במקורות מדרשיים (בבלי, לז ע"ב; ירו', נז ע"ג ועוד). התלמוד הבבלי מוסיף גם את ההנפה, כלומר טלטול הלולב כלפי מעלה. הירושלמי מצרף דעה נוספת ולפיה יש "לכסכס" בלולב, כלומר לטלטלו במקומו. כפי שנראה להלן חכמים ציפו לנענוע עדין ומבוקר, אך בציבור היו שטלטלו את הלולב בעוז. יש לנענע שלוש פעמים, והמחלוקת היא כיצד לספור את שלושת הנענועים (ירו', שם שם). הנענוע הוא מחווה שמשמעה תפילה לגשמים ורוחות טובים, והוא אחד המרכיבים המבטאים את התפילה לגשם 131 ראו במבוא למסכת. . מגמה זו של נענוע מבוקר חוזרת בדברי גאוני בבל 132 אוצר הגאונים, לז ע"ב, עמ' 51-48. ; הם מקפידים על כך שאין לנענע בחזקה, ודי שההוצים ינועו מעט: "שאין צריך אלא להושיט ראשו של הלולב לצד שלפניו ולהחזיר זנבו כלפי עצמו..." 133 המאירי. . הם גם מצמצמים את הנענוע לשני כוונים בלבד, "למי שארבע רוחות העולם שלו והמושל בשתים הוא המושל בארבע. והמוליך לצפון ולדרום ולמזרח ולמערב דעת חיצוני הוא" 134 העיטור ח"ב, מ ע"ד. בעל אוצר הגאונים מציע שהחשש הוא שייראה כעושה דמות צלב. ברם דווקא נענוע לפנים ולאחור, למעלה ולמטה הוא בצורת צלב, ודומה שההתנגדות היא לפנייה לרוחות השמים כאילו הם כוח עצמאי. . הבבלי אומר שצריך לנענע בשיטה ברורה: "מוליך ומביא מעלה ומוריד" (לז ע"ב). בדרך זו מניפים מנחות וקרבנות במקדש: "והניף את המנחה, מוליך ומביא מעלה ומוריד מניין שנאמר אשר הונף ואשר הורם (שמות כט כז) מקיש הרמה לתנופה. מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד מיכן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד זה היא מצות תנופה" (ספרי במדבר, יז, עמ' 22) ומקורות נוספים (משנה, מנחות פ"ה מ"ו; ספרא, צו פרק טז ה"ג, מ ע"ד). הבבלי רוצה לרמז בכך שנענוע לולב הוא כהבאת מנחה במקדש. דעה זו עומדת בניגוד מה לתיאורים קודמים שציטטנו. המדרש מעניק לנענוע גם הסבר שני, כללי יותר ו"מיסטי" פחות: "והניף את העומר לפני י"י (ויקרא כג, יא). כיצד היה מניפו, רבי חמא בר רב עוקבא בשם רבי יוסי בר רבי חנינא מוליך ומביא מעלה ומוריד. מוליך ומביא כדי לבטל רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אומר מוליך ומביא למי שהעולם כלו שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים והתחתונים שלו" (ויקרא רבה, כח ה, עמ' תרנח-תרנט), ובבבלי: "מוליך ומביא מעלה ומוריד [וכו']. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים" (מנחות סב ע"א; סוכה לז ע"ב).

2בהודו לה' תחילה וסוף – נטילת הלולב היא חלק מתפילת ההלל. במסגרת ההלל אמרו את פרק קיח הנאמר עד היום בתפילת ההלל. הפרק מתחיל בפסוק "הודו לה' כי טוב..." ומסתיים באותו פסוק. בתחילת הפרק ובסופו יש לנענע בלולב 135 כך פירש רש"י, ואילו התוספות בסוכה לז ע"ב ד"ה "הודו" מציעים בתחילה לפרש שהכוונה היא בתחילת הפסוק הראשון ובסופו, ודוחים את הפירוש. .

3אף באנא ה' הושיענא (הושיע נא) – בכל עדי הנוסח בשתי מילים. בחלק מכתבי היד: ואף באנא... או ובאנא... 136 ש, ו, ל, ר, ף, ג19, ב37, ת, ת1, ת3, ז, ס, ד. , מכל מקום ברור שלפי כל הנוסחאות לפי בית הלל מנענעים גם בפסוק כד המתחיל במילים "אנא ה' הושיע נא". כפי שנראה להלן היו אולי כאלה שכפלו את הפסוק (אמרוהו פעמיים), ומן הסתם הם גם נענעו פעמיים נוספות.

4כדברי בית הילל – זו תופעה חריגה שדברי בית הלל נאמרים תחילה, וראו להלן. הנוסחה "כדברי" מופיעה בכתבי יד רבים, אבל בכתבי יד רבים אחרים (כולם ממסורת בבל): "דברי". האות כ"ף בתחילת מילה באה להדגשה, ומן הסתם השמיטוה סופרים מאוחרים משום שצורה זו נדחקה מהשפה העברית.

5בית שמי אומרים אף באנא ה' הצליחה נא – יש לנענע פעם רביעית בחצי השני של פסוק כד. פסוקים אלו נבחרו משום שיש בהם פנייה ישירה לבורא עולם להצלה וחסד, ובית שמאי כוללים את "אנא ה' הצליחה נא" משום שאף זו תפילה לחסד וישועה. לא נאמר מה מקור דעתם של בית הלל, ואולי התנגדו לנענוע חוזר באותו פסוק.

6אמר רבי עקיבה צופה – בלשון תנאים "צופה" הוא מסתכל, ללא כל משמעות נסתרת. בספרות אנשי הסוד הפכה הצפייה למונח להתבוננות המיסטית ולגילוי הרז האלוהי. מובן זה רחוק מלשון המשנה 137 מפי מורנו המנוח א"א אורבך ז"ל שמענו כי כך יש לפרש גם את המשפט "הכל צפוי והרשות נתונה" (משנה, אבות פ"ג מט"ו). אבות עולם נחלקו בהסברת הסתירה התאולוגית שבין "הכל צפוי", כלומר שהאל יודע את שעתיד להיות, ובין זכות הבחירה החופשית, "הרשות נתונה". השאלה התאולוגית במקומה עומדת, אך משנת אבות אינה עוסקת בה אלא קובעת שהאדם יכול לבחור בחטא או במצווה, והכול צפוי, כלומר את הכול ה' רואה, בבחינת "הפנקס פתוח והיד רושמת". בלשון אמוראים "צפייה" היא גם ידיעה של העתיד לבוא אך בלשון תנאים אין זו אלא הסתכלות וראייה. . אחת הדרכים המובהקות ללימוד הלכה הייתה שימוש הרב, כלומר הבילוי עמו במשך כל שעות היום, וסיוע לו בכל מעשיו. כך למדו חכמים הלכה למעשה כיצד לנהוג, ומה מותר ומה אסור. במסגרת חברתית-דתית זו יש להבין את דברי רבי עקיבא המספר על מעשה רבותיו. כבר אמרנו שמקובל היה לעלות לרגל לבית הרב, וכאן באו רבי יהושע ועקיבא תלמידו (מי שבעתיד יכונה רבי עקיבא) לבקר אצל רבן גמליאל 138 ראו פירושנו לעיל, פ"ב מ"א, ועוד. .

7צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע שכל העם מטרפים את לולביהם והם לא ניעניעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד – לפי הנוסח שלפנינו נהגו רבן גמליאל ורבי יהושע כבית הלל, כפי שיש לצפות מחכמים בני דור יבנה, אלו שהכריעו כבית הלל. הקושי הוא שהמשנה מצטטת תמיד את דברי בית שמאי לפני דברי בית הלל. התלמודים רואים בכך סיבה לקביעת הלכה כבית הלל, משום שהם ענווים ומצטטים את בית שמאי לפני דבריהם (בבלי, עירובין יג ע"ב) 139 ברור שלא זו הסיבה להעדפת דברי בית הלל. העמדת דברי בית שמאי ברישא אינה מעשה של בית הלל, אלא של עורך המשנה. לכל הנושא ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. מכל מקום, ברור שהתלמוד הכיר את הכלל שדברי בית שמאי תמיד ברישא. . אם כן כיצד זה ערוכה משנתנו בצורה הפוכה? בשני כתבי יד הנוסח הפוך: דברי בית שמאי ברישא ודברי בית הלל בסיפא 140 אפשטיין, מבוא, עמ' 359; כתבי היד מ, ז במהדורתו של פוקס למקום (פוקס, סוכה על אתר). להקדמת בית הלל במשנה נוספת, ולבעיות הנוסח שם, ראו אפשטיין, שם, עמ' 79. במשנה זו (מעשר שני פ"ב מ"ה) מקבילה צורנית מדויקת למשנתנו, ולפי פירושנו גם שם נהגו רבי יהושע ורבן גמליאל כבית שמאי. . לנוסחה זו עדיפות טקסטואלית בולטת. לכאורה קשה להבין כיצד נהגו רבן גמליאל ורבי יהושע כבית שמאי. אפשטיין פירש שאמנם ברישא מובאים כרגיל דברי בית שמאי, ברם רבי עקיבא חולק על תנא קמא ולדעתו בית הלל מחייבים לנענע רק ב"אנא ה' הושיע נא" 141 איו זו דעתו של חכם זה, אלא שפירש כן. לשיטת המאירי עיינו שם. . כלומר, לפי רבי עקיבא נהגו שני החכמים כבית הלל, ואילו לפי תנא קמא הם נהגו כבית שמאי. נראה שזה דוחק גדול, ואינו מחויב המציאות. לדעתנו נהגו שני החכמים כבית שמאי 142 כך פירש וגרס רבי עובדיה מברטנורא, ובעל תיו"ט חלק עליו באריכות. , והסופרים שהיה קשה להם לקבל זאת תיקנו את נוסח המשנה. למעתיקים היה חשוב שדברי שני החכמים יהיו כבית הלל יותר מהכלל הטקסטואלי שדברי בית שמאי תמיד קודמים לדברי בית הלל. פרשנות זו מסבירה היטב את התפתחות הטקסט, ואף את הסיבה כיצד ומדוע חלו בו ידי המעתיקים. אמנם לכאורה עדיין קשה להבין כיצד נהגו שני החכמים כבית שמאי. ברם, שאלה זו אינה קשה כל עיקר. המקורות המאוחרים מציגים את ההכרעה כבית הלל כהכרעה חד פעמית, אחידה וכוללת, אולם תיאור זה הוא רטרוספקטיבי. בפועל התפתחו הדברים בצורה אִטית, מלמעלה למטה. הוויכוחים בין הבתים היו סביב נושאים רבים. אט אט הוכרעו חלק מהוויכוחים, ודעתם של בית הלל התקבלה ברוב הנושאים. גם תיאור המחלוקות עצמן כוללני מדי. לא תמיד היו דעות ה"בתים" אחידות, וכבר ראינו מקרים שבהם היו מחכמי בית שמאי שנהגו כבית הלל 143 לעיל, פ"ב מ"ז, וראו פירושנו לחגיגה פ"ב מ"ג ועוד. , ומן הסתם לעתים היו גם חכמים מבית הלל שנהגו כבית שמאי. בימי הבית נהגו רבים כבית שמאי והמקדש התנהל, בדרך כלל, על פי דבריהם 144 ספראי, הכרעה כבית הלל, עמ' 26; ביכלר, בית הלל; בן שלום, בית שמאי, עמ' 272-231. ניתן להכביר בדוגמאות, וראו למשל פירושנו לפ"א מ"א. .

8על כן סביר שהיו חכמים מבית הלל שנהגו כבית שמאי. העדויות על רבן גמליאל שהחמיר ונהג כבית שמאי מרובות במיוחד: לפעמים החמיר על עצמו, ולעתים אף סבר כי כך יש לנהוג באופן כללי 145 ביכלר, שם שם. . על כן אין פלא שגם בהלכה זו נהג כבית שמאי, והעם כבית הלל. ייתכן גם שהעם לא נהג כבית הלל אלא נענע בכל הזדמנות ללא כל סדר, ואילו חכמים נענעו רק במועדים שנקבעו לפי דעת אחד משני הבתים, כפי שהוסבר.

9נוסיף עוד שמנהגו של העם הוא מרכיב מהותי בהכרעה כבית הלל, מרכיב שאמנם חכמים מצניעים את חלקו, אך הוא בולט בפסיקות רבות 146 על כך ראו בהרחבה מסוימת בפירושנו למשניות. .

10מלשון המשנה משמע שרבן גמליאל ורבי יהושע נענעו רק פעם אחת ב"אנא ה'...", אבל הירושלמי מעיד כי הם נענעו גם ב"הודו", כלומר נענעו פעמיים, ונראה כי זה פשט המשנה. שאלה אחרת היא הפער בין המונח "נענעו" לבין "מטרפים" או "טורפים". לטרף משמעו להניע בצורה מעורבבת ומבולבלת. ניתן להציע למשנה שלושה פירושים. ייתכן ש"מטרפים" ו"מנענעים" חד הם, וכך מפרש המאירי ועמו סיעת ראשונים 147 המאירי, מגן אבות, עמ' קמט. . פירוש המשנה יוצא פשוט, אך קשה להבין מה טיבו של הטירוף, הרי הוא כנענוע ובמה היה ייחודם של החכמים הנזכרים? פירוש שני תלוי בגרסה. יש הגורסים מנענעים במקום מטרפים , וכך גרס גם אלבק 148 וכן בכתבי יד אחדים: ב, מ, ו, א, ז, ד. , ושוב קשה להבין כיצד צמחה גרסה שונה שיש בה שינוי מהמינוח המקובל במשנה. על כן יש לדחות גרסה זו שיש בה פירוש ו"החלקה" של הבעיה. פירוש שלישי הוא ששני החכמים נהגו אחרת מהעם בשני נושאים: הם נענעו רק פעמיים, ויתר על כן, בזמן שכולם היו מטרפים, כלומר מנענעים בהתלהבות ללא סדר ושיטה ובצורה מבולבלת הנה והנה, תבעו חכמים לנענע בצורה מסודרת ולפי כללי טקס. אם פירוש זה נכון – יש בכך גילוי טפח מההבדל בין ההמון למנהיגיו החכמים. ההמון נענע את הלולב בתנועות חפוזות ומבולבלות, וחכמים תבעו נענוע מסודר. כפי שראינו היו גם שתבעו "לכסכס" בלולב, כלומר לטלטל את ראשו בעדינות, בעת שבסיס הלולב נשאר במקומו, ונראה שהיה גם נוהג עממי לטרף את הלולב, כלומר לכסכס באופן נמרץ יותר, ולכך התנגדו חכמים.

11השינוי בין הנוהג העממי ודעת החכמים הוא תופעה מעניינת. יש חוקרים הסבורים שחכמים לא שלטו על בית הכנסת ולא הם קבעו את סדריו, אלא הם השתלבו במבנה חברתי קיים, ורק מאוחר יותר הציגו את עצמם כמנהיגיו 149 לוין, חכמים ובית הכנסת; לוין, חז"ל ובית הכנסת. . ברם דומה שהצגה זו מופרזת. באופן כללי ניהלו חכמים את בית הכנסת והוא מייצג את ערכיהם, עם זאת הייתה לציבור הדתי גם אמירה משלו. ציבור דתי מאמץ מנהגים מדעתו, לא תמיד רק בהשראת המנהיגות האינטלקטואלית. לעתים יש במנהג העממי משום זלזול בהלכה וביראת שמים, ולעתים הוא מבטא רצון לחסידות יתר ויראת שמים ללא גבולות. ההלכה תבעה תפילה שיש בה איפוק והקפדה על כללי טקס "יבשים"; היא אסרה על מחוות גוף מופרזות ותבעה התנהגות שיש בה יותר ביטוי של כבוד ופחות התלהבות פנימית, חסרת גבולות וסדר. לתחום זה שייך הוויכוח שבמשנה. חכמים ממעטים בנענועים ותובעים נענוע מבוקר, וההמון, מתוך יראת שמים ותפילת הלב, מנענע פעמים רבות יותר ובתנועות נמרצות יותר 150 ראו על כך עוד במבוא למסכת שבת בדיני פיקוח נפש, ודינים נוספים. .

12מי שבא בדרך – כפי שאמרנו במבוא, המשנה מניחה שמצוות לולב ראשיתה בתפילה בבית הכנסת. הנחת היסוד הסמויה היא שגם בחול המועד מתפללים בבית הכנסת. עם זאת המשנה קובעת שהנחת הלולב מצוותה כל היום, ומי שלא נטל לולב בתפילה ייטול אחר כך. הנחת היסוד שתפילת חול המועד היא בבית הכנסת אינה פשוטה. בחגים ובשבתות התפלל רוב הציבור במניין בבית הכנסת, אך בימי חול התפלל סתם אדם מישראל בביתו או במהלך עבודתו 151 ראו הנספח לפירושנו למסכת מגילה. . ייתכן שיש במשנה הצגה קצת תאורטית של המציאות, וייתכן גם שימי חול המועד נחשבו לימי חג 152 ראו סיפורו של רבי יהושע בן חנניה על נוהגו ב"כל ימי שמחת בית השואבה", תוס', פ"ד ה"ה; ירו', פ"ה ה"ב, כה ע"ג; בבלי, נג ע"א. . מכל מקום, במשנה הבאה מדובר במי שמתפלל את תפילת החג (הלל) בבית ואין במשנה הסתייגות מכך, ולא היה בידו לולב כשייכנס לביתו יטול על שלחנו – רוב המפרשים אומרים שעל שולחנו לאו דווקא אלא בכל מקום, ורצוי בסוכה, ואם לא[ו] נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר לולב – משפט זה חוזר במשנת מגילה פ"ב מ"ה. מעתיק מאוחר תיקן: "כשר ללולב".

13נענוע הלולב וההקפדה על שלוש פעמים הם חלק מן ה"ירושה" של המקדש בהלכות סוכה, ועמדנו על כך בפרק א משנה א ובסופו של פרק ב.