משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ג:י

1המשנה עוסקת במי שמתפלל בביתו, וכפי שאמרנו במשנה הקודמת היה זה נוהג מקובל וחכמים אינם מסתייגים ממנו, אף שוודאי העדיפו תפילה בציבור.

2מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרים אותו – מדובר באדם שאינו יודע לקרוא הלל. במקורות מספר מדובר על הקראת ההלל, ונראה שהנוהג הקבוע היה לקרוא אותו בציבור, כדו שיח, אלא שרבים לא הכירו את הנוסח על בוריו. כל הילדים (הבנים בלבד) הגיעו לבית הכנסת, וסתם אדם ידע להתפלל ולקרוא בתורה. ברם, בוודאי היו גם שלימודיהם לא הצליחו. יתר על כן, לא היה להם סידור כתוב ואת התפילות היו צריכים לזכור בעל פה. את ההלל קראו רק שמונה עשרה פעמים בשנה 153 המנהג לקרוא הלל בראש חודש הוא מנהג בבלי מאוחר בלבד. , כלומר בסוכות, בחנוכה ובימי המועד של פסח ושבועות (תוס', פ"ג ה"ב) 154 למנהגי בבל ראו ליברמן, שם. . אין זה מפליא שהיו ששכחו את נוסח ההלל. למעשה, במקורותינו איננו שומעים על מי שאינו יודע להתפלל אלא רק על מי ששכח את נוסח ההלל. כך אנו שומעים גם על בני עיר שאין מי שיקריא להם את ההלל בליל הסדר (תוס', פסחים פ"י ה"ו וה"י) 155 בני העיר הם בני הפועלים באחוזות שאינם חיים במסגרת הקהילה היהודית התומכת. . העבד, האישה והקטן אינם חייבים בקריאת ההלל, על כן לפי הכלל הידוע מי שאינו חייב במצווה אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה. על כן והוא עונה אחריהם מה שהן אומרים – האות וי"ו מיותרת: המשך המשפט אינו חלק מהמקרה אלא תיאור המסקנה ההלכתית. ברם אין זו שגיאה לכתוב את האות וי"ו, ואין היא וי"ו החיבור אלא וי"ו ההדגשה. המבוגר צריך לחזור מילה במילה על מה שהוא שומע. יתר על כן, אם גדול מקריא את הקטנים והם עונים לו חצאי פסוקים, כפי שהיה מקובל לומר את ההלל (להלן), עליו לחזור ולומר גם את חצאי הפסוקים שאמרו הקטנים, שכן אמירתם אינה מוציאה ידי חובה (תוס', שם ה"ז) 156 אין זה מקרה שמשנתנו מזכירה עבד, אישה או קטן המקריאים לגדול. מי שלא ידע לקרוא נעזר במי שהיה לידו. אך התוספתא המדברת על גדול המקריא לאחרים עוסקת רק במי שמקריא לקטנים (בניו ובנותיו). אין זה רגיל שאדם יקריא הלל לאשתו או לעבדו, אך רגיל שיקריא לבניו. . המילה "והוא" היא כנראה תוספת הסבר ואינה בכתבי יד טובים אחדים, כפי שהעיר אל נכון פוקס.

3לפי המשנה היו בורים שלא ידעו הלל, והיו גם מקרים שדווקא האישה זכרה את ההלל. אמנם היא פטורה ממצווה זו, אך כמו במקרים רבים היו שחייבו את עצמן במצוות והוציאון לפועל הלכה למעשה. כך גם מדובר בתוספתא על גדול המקריא את ההלל "את בניו ובנותיו קטנים" (תוס', שם שם) 157 את הבת מלמדים ומקריאים לה הלל, אך לא לאישה, או שפחות רגיל להקריא גם לאישה. . אם המשפחה מתפללת בביתה אין מוציאים את הבת ממסגרת המשפחה המתפללת, וכך ייתכן שהבת תזכור את נוסח ההלל, אך אחיה ישכח אותו. כמובן היו גם מקרים הפוכים, ומדברי חכמים משמע שבדרך כלל הגבר הוא זה שידע את ההלל.

4לתנאים ברור שהאישה או העבד יכולים לקיים מצוות שהם פטורים מהן, וכן עולה מהלכות רבות. כך עלו נשים לרגל 158 ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א; להלן מט"ו; גילת, בן שלוש עשרה. , נמנו על קרבן פסח 159 ראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"א. , תקעו בשופר 160 ראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"ח. , התעטפו בטלית ובציצית 161 מכילתא דרבי ישמעאל, בא יז, עמ' 68; ספרי במדבר, קטו, עמ' 124; בבלי, נדרים מט ע"ב. וכיוצא באלו מצוות. מאוחר יותר, בספרות התלמודית, יש דיונים והסתייגויות מנוהגים אלו. לסיפורים התנאיים על נשים שקיימו מצוות נוספו תוספתות ולפיהן מחו חכמים על מעשיהן של נשים אלו 162 כגון ירו', ברכות פ"ב ה"ב, ד ע"ג; בבלי, עירובין צו ע"ב ומקבילות רבות. . בספרות הפוסקים רבו המחלוקות בנושא, אך בספרות התנאים הדברים פשוטים.

5ותהא לו מאירה – מאירה היא קללה, ונתייחדה ככינוי למחלת האסכרה 163 פוקס, סוכה, עמ' 111. . על כן נאמר על בני מעמד 164 אותם זקנים ישראליים שליוו את המשמרת לעבודתה במקדש. שביום רביעי מתפללים על מחלת האסכרה משום שביום זה נבראו המאורות. המדרש מעיד על משחק המילים מאור = מאירה 165 ירו', תענית פ"ד ה"ג, סח ע"ב; ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 158 הערה 59. . הקללה (מאירה) היא על שגדול צריך לקטן הימנו, על שאינו יודע לקרוא הלל, והאסכרה כונתה בסתם "מאירה". שונה הדין של מי שאשתו מקריאה לו את ברכת המזון. נראה שהנשים חויבו בברכת המזון, ולכן מי שאשתו מקריאה אותו את ברכת המזון אינו זוכה לגינוי, וחכמים אינם מוסיפים ו"תהא לו מאירה" (תוס', ברכות פ"ה הי"ז). כך הברייתא מצוטטת גם בירושלמי 166 ירו', נג ע"ד; ברכות פ"ג ה"ג, ו ע"ב; ראש השנה פ"ג ה"ט, נט ע"א. . ברם, בבבלי נוסף המשפט "תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו" (בבלי, לח ע"א; ברכות כ ע"ב) 167 לביטוי "באמת אמרו" ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ג. . ההבדל בין התלמודים אינו ביחס לאישה אלא ביחס לבור, וחכמי בבל סובלניים פחות לתופעה. עם זאת, בתודעת העם השתמר המשפט שבתלמוד הבבלי, והוא השפיע על מעמד האישה והצטרף למאגר הגדול של ביטויים שאינם מחמיאים לנשים 168 ייתכן שגם הבבלי לא התכוון להציג עמדה עקרונית אלא העביר את סיום משנת סוכה לתוספתא, זאת בגלל הדמיון הסגנוני שבין המשנה לתוספתא. .

6אבל אם היה גדול מקרא אותו – כאן מדובר בהליך שגרתי שהגדול מקריא את ההלל, בבית או בבית הכנסת, והוא – גם כאן האות וי"ו מיותרת ובאה להדגשה בלבד, עונה אחריו הללויה – היו מנהגים מספר כיצד לקרוא את ההלל (להלן במשנה הבאה). בדרך כלל קראו אותו בסגנון המכונה "ליטניה", כלומר מעין דו שיח בין המקריא והציבור; כאן המשנה מדברת על נוהג ששליח הציבור מקריא את ההלל והשומע אומר "הללויה" בסוף כל משפט. במשנה הבאה נראה מנהגים לענות חצאי פסוקים, אך כאן מדובר במי שאינו יודע לקרוא, על כן אי אפשר שיענה חלקי פסוקים. מצד שני חכמים תובעים שיהיה מעין דו שיח בין המקריא לציבור (או לשומע), והפתרון המינימלי הוא שהשומע יאמר "הללויה".

7נראה שאמרו "הללויה" בסוף כל פסוק. בעל מדרש תהילים (כב, יט) אומר שאהרן מת בן מאה עשרים ושלוש שנה כנגד מאה עשרים ושלוש פעמים שאומרים "הללויה" בהלל. בפרקי ההלל לפי חלוקת הפרקים שלנו רק שמונים וחמישה פסוקים, ויחד עם פרקי ההלל הגדול מאה ואחד עשר או מאה ועשרים פסוקים 169 הלל הגדול הוא פרק קלו בתהילים (תוס', תענית פ"ב הי"ז; ירו', פסחים פ"ה ה"ז, לב ע"ג) או גם פרק קלז כפי שנאמר בתלמוד הבבלי לפסחים קיח ע"א. בפרק קלו עשרים ושישה פסוקים, ויחד עם פרק קלז שלושים וחמישה פסוקים. במדרש "תמורה" נאמר שבהלל הגדול עשרים ושמונה פסוקים (אוצר המדרשים, מדרש תמורה ספ"ב, עמ' 582). לפנינו, אפוא, שלושה חישובים שאינם הולמים זה את זה. בירושלמי פסחים הנזכר עולה אפשרות שהלל הגדול מתחיל כבר בפסוק השני של פרק קלה (מהמילים "שעֹמדים בבית ה' ") ואזי נוספו להלל הגדול עוד עשרים פסוקים, או אפילו עשרים ואחד עם הפסוק הראשון, ועדיין אין המניין עולה במדויק (שכן בפרקים קלה-קלו רק ארבעים ושבעה פסוקים, ועם פרקי ההלל מאה שלושים ושניים פסוקים). להרכב הלל הגדול ראו פירושנו לתענית פ"ג מ"ט; ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 43-42. . קשה, אפוא, להבין כיצד הדרשן קובע שבהלל אומרים מאה עשרים ושלוש פעמים את המילה "הללויה". מכאן נובעות שתי מסקנות. האחת שחלוקת הפסוקים שלהם הייתה שונה מזו המקובלת בתנ"ך המסורתי שלנו; אין בכך חידוש, וכבר שמענו על כך ממסורות אחרות 170 כגון בבלי, פסחים קיז ע"א ועוד. . המסקנה השנייה היא שהנוהג לומר "הללויה" בסוף פסוק או משפט היה מקובל, ולא הצטמצם למי שאינו יודע לקרוא הלל. גם הבבלי (לח ע"ב) מסיק מסקנה דומה ממשנתנו, ומדבריו משמע שהיה זה מנהג מקובל.

8בכתב יד קאופמן נכתב "הללויה" במילה אחת, ובכתב יד פ בשתי מילים. בתלמודים מובאת מחלוקת האם יש לגרוס בתנ"ך "הללו-יה" והחלק השני הוא שם ה' (קודש), או שזו מילה אחת, "הללויה", וממילא שתי האותיות האחרונות אינן שם ה'. המחלוקת קדומה לאמוראים, וביטוי לה בעדויות הטקסט הקדומות שבידינו 171 ירו', נג ע"ד; מגילה פ"א הי"ג, עב ע"א; בבלי, פסחים קיז ע"א; פוקס, סוכה, עמ' 112. (איור 23).