משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ד:ז
משנת ארץ ישראל על משנה סוכה · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sukkah 4:7
Open in the reader →1מיד – לאחר סיום הקפת המזבח, התינוקות שמטים את לולביהם ואוכלים [את] אתרוגיהם – "לשמוט" משמעו לעזוב או להשליך, כלומר זורקים את הלולבים לארץ. ייתכן גם שהכוונה להתרת האגד. הבבלי שואל, ובצדק, האם זו מצווה; אם כן – למה היא מוטלת על התינוקות ולא על הגדולים, ומתרץ שזה היה המנהג. הווה אומר, לפי ההלכה ניתן לעשות בלולב מה שהאדם חפץ, והמשנה אינה מורה הלכה אלא מתארת את המנהג (מו ע"ב). הסבר זה מצטרף למסקנה שהעלינו בתחילת הפרק. שני הפרקים האחרונים במסכת סוכה אינם פרקי הלכה בלבד אלא בעיקר תיאורי הווי, והמשנה מתארת נוהג מקומי בבית המקדש, ואולי גם בבית הכנסת. הצעירים היו אוכלים את האתרוגים לשם חיבוב המצווה. רש"י מסביר שהגדולים משמיטים את הלולבים מידי הקטנים 142 בעל מלאכת שלמה מסביר שהגדולים לוקחים את האתרוגים של הקטנים, ואין זה גזל אלא לשם שמחה. , אך ההסבר אינו מופיע בכתב היד של רש"י. אין לפרש שהכוונה לשבת ולאחר קיום המצווה אסור להחזיק בלולב, שכן כפי שראינו בראשית הפרק גם במקדש לא נטלו לולב ביום האחרון של סוכות כשחל בשבת.
2ייתכן גם שבציבור הרחב ייחסו לאתרוג המצווה סגולות רפואיות. המדרש מספר על אדם שירד מנכסיו בגלל נתינת צדקה, לקח שק אתרוגים וריפא בו את המלך החולה שחיפש את אתרוגי המצווה כרפואה (ויקרא רבה, לז ב, עמ' תתנח-ט). אמנם ייתכן שהמעשה בא להעיד רק על שכרה של מצוות לולב ושל נתינת הצדקה, ברם מתוך הדברים ניכר גם שייחסו לאתרוגים סגולות רפואיות, לפחות למחלת המעיים של המלך. המשנה אינה מעידה על נוהג זה, וספק אם גוון מיסטי זה היה לרוחם של חכמים, אך המדרש המאוחר רומז לכך.