משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ד:ו

1כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת – לפי המשנה ערבה דוחה שבת. כבר הזכרנו את התוספתא הקובעת כך במפורש (פ"ג ה"א).

2אלא שהיו מלקטים אותם מערב שבת – אסור לקטוף או ללקט בשבת, ואסור לטלטל את הערבות למקדש. כל זאת לפי ההלכה של חכמים. כמו בלולב הביאו את הערבות לפני השבת למקדש. כאמור, לפי שיטת רבי אליעזר (ורבי יוסי?) אין צורך הלכתי בהכנה ומותר לבצעה בשבת. עם זאת, ייתכן שגם הם העדיפו שההכנות תתבצענה מבעוד יום, ומניחים אותם – את הערבות בגיגיות של זהב – הגיגית היא כלי גדול, בדרך כלל מחרס 137 ברנד, כלי חרס, עמ' פד-פה. . הגיגית מתחלפת עם הביבר, שגם הוא כלי גדול ושמרו בו דגים חיים. בגלל גודלו של הכלי הוא שימש להתססת בירה, היא "זיתום" (בבלי, שבת יח ע"ב). כאשר חנו בני ישראל למרגלות הר סיני "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית" (בבלי, שבת פח ע"א; מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, יט יז, עמ' 143 ומקבילות); בכך חכמים מבטאים כפייה והכבדה, משום שהגיגית גדולה ופיה רחב ביותר, רחב יותר מבסיסה. לפי התיאורים הללו ואחרים הייתה לגיגית הקדומה צורה הדומה לגיגית המוכרת כיום: כלי אליפטי, גדול, שבסיסו ישר ודפנותיו מאונכות לבסיס, ופיו רחב מבסיסו. רק בכלי מעין זה ניתן להניח עצי ערבות שגובהם יותר מעשר אמות (6-5 מ'). גיגית רגילה היא מחרס, אך כמו כל כלי המקדש גם הגיגית הייתה מפוארת ומצופה זהב.

3כדי שלא יכמושו – הערבות מתייבשות מהר, לכן הניחו אותן בגיגיות מים.

4רבי יוחנן בן ברוקה אומר חריות של דקל היו מלקטים – רבי יוחנן אומר שלא הקיפו את המזבח בערבות אלא בחריות של דקל. חרית היא ענף הדקל הפתוח 138 פליקס, עצי פרי, עמ' 119-118. . ברור שלמצוות ערבה קשר למצוות לולב, וחכמים נחלקים באיזה מן המינים מקיפים את המזבח. ייתכן שרבי יוחנן חולק רק על הקפת המזבח בשבת. מכיוון שיש חשש שהערבה תכמוש – עדיף שבשבת יקיפו את המזבח בענפי דקל שאינם מתייבשים. ברם, לפי ההבנה הפשוטה רבי יוחנן חולק על הרישא וטוען שבכל הימים הקיפו את המזבח בענפי דקל. משנתנו, וכמעט כל המקורות המקבילים, מכנים את המצווה מצוות ערבה, מכאן שהם סוברים שהקפת המזבח הייתה בערבות. לעיל (מ"א) הבאנו מעשה המעיד כיצד ניסו הצדוקים למנוע את קיום הקפת המזבח בשבת, והדבר מעיד על כך שהמנהג היה שנוי במחלוקת. דברי רבי יוחנן מבטאים מחלוקת אחרת ומעידים, אולי, שלא תמיד קיימו את המנהג, או שלא היה אחיד ומעוצב עד תומו.

5וחובטים על גבי המזבח – את הענפים חבטו על המזבח. הגרסה אצלנו היא "מלקטים וחובטים"; בדפוסים רק "וחובטין", אבל נוסח כתב יד קופמן מאומת על ידי סדרה ארוכה של עדי נוסח 139 פוקס, סוכה, עמ' 141. . כן גרס בעל מלאכת שלמה; הרב יהוסף אשכנזי גרס "לוקחין", ויש נוסחאות הגורסות "חובטין על גבי קרקע" 140 מ, ז, ד. .

6ואותו היום היה נקרא יום חיבוט חריות – נראה שחכמים אינם חולקים על עניין החביטה, אלא שסוברים שחבטו את הערבות. מכל מקום, התוספתא מכנה את החג בפשטות "חבוט ערבה" (תוס', פ"ג ה"א) 141 ראו תבורי, מועדים, עמ' 194-190. . טעמו של המנהג אינו ברור. מסתבר שיש בכך ביטוי לתפילה על הגשם, שכן הורדת הגשם היא נושא מרכזי בחג, והערבה היא צמח מים מובהק.

7סיכום מצוות ערבה

8לאחר שפרשנו את המקורות הדנים במנהג ערבה עלינו לחזור ולסכם את מעמדו של נוהג זה. כאמור, מצוות ערבה אינה נזכרת במקרא והיא שנויה במחלוקת כיתתית, או שלפחות קיום המנהג בשבת שנוי במחלוקת. מפליא הוא שיש שתי דעות ביחס לשאלה עם מה הקיפו את המזבח (ערבה או חריות דקל). האם ייתכן שכבר לא זכרו בבירור את הנוהג שהיה מקובל וחשוב בימי המקדש? ייתכן שהמנהג היה להקיף את המזבח עם שני המרכיבים, ובמקביל היה ויכוח מסוים על הכללת חריות של דקל בהקפה. הווה אומר, גם רבי יוחנן בן ברוקה מודה שמקיפים בערבה, אלא שטוען שבימי חול היו מקיפים גם עם חריות.

9מכל מקום, הקשר בין מנהג ערבה לבין ארבעת המינים ברור על פניו, שכן גם ערבה וגם חריות של דקל הן מארבעת המינים.

10איננו יודעים דבר על ראשיתו של המנהג, ודנו בכך במבוא.