משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ה:א

1החלק הראשון של הפרק עוסק בשמחת בית השואבה. עיקר שמחת בית השואבה הוא חגיגת ריקודים בעזרת נשים בלילה. בסופה של השמחה, בבוקר, התנהלה תהלוכה, מאוד לא אופיינית למקדש, משער המקדש מזרחה לשער התחתון, הוא השער המזרחי של עזרת נשים. כמו הקפת המזבח בערבות וכמו ניסוך המים גם שמחת בית השואבה אינה נזכרת בתורה, וכן לא אצל פילון ולא אצל יוספוס, וכמובן גם לא בספרות הכיתתית, אם כי זו קטועה והיעדר אזכור לחגיגה אינו מעיד דבר. ברם, בניגוד לשני המעמדות האחרים אין רמז לשמחת בית השואבה או לחגיגה דומה בנוהגים המקראיים, ואף אין בספרות חז"ל דיון על מקורו של הנוהג. במקביל, אין כל סימן שהיו כתות שהתנגדו לשמחת בית השואבה, ולא מסופר על צדוקים שחלקו על הנוהג.

2ריקודים בחצרות מקדש הם מן המנהגים המקובלים במקדשים ובטקסים דתיים במזרח ונעסוק בכך גם בפירושנו לסוף תענית, אם כי שם מדובר בריקודי נשים והם מחוץ למקדש, ואצלנו בריקודי גברים (תמונה 14, איור 31).

3אך התהלוכה משער המקדש מזרחה נראית ייחודית. זה המעמד היחיד המוכר לנו שאינו כולל הבאה של משהו, או כניסה של חוגגים אל המקדש, כמו הבאת ערבות, ביכורים, תהלוכת ניסוך המים או עלייה לרגל, אלא יציאה משערי המקדש אל השער החיצוני של המתחם. כל אלו נותנים לשמחת בית השואבה אופי מיוחד.

4תיאור החג דלהלן מבוסס על ניתוח המקורות ופירוש המשניות של הפרק, וכאן נסכם את המסקנות שנעלה להלן.

5במוצאי החג החלו בהתקנת מקום לנשים על גג הלשכות השונות שבעזרת נשים 57 היו פרשנים שתהו כיצד התירו לעצמם בני התקופה לשנות משהו במבנה המקדש. אך מבנה המקדש עבר שינויים רבים, קבועים וזמניים, וכל השאלה אינה היסטורית. , ובאותו זמן הוצבו עמודים ועליהם מנורות ענק. אל העמודים הושענו סולמות. על המנורות ניצבו ספלי זהב (קעריות בלשון ימינו) שנפח כל אחד 30 לוג (12.5 ליטר). המספרים עמומים במקצת, ונראה שניצבו ארבעה עמודים ובכל עמוד ארבעה ספלים, בנפח כולל של 120 לוג. העמודים מולאו פעמים מספר באמצע הלילה. עיקר השמחה היה בריקודים חופשיים בליווי נגינה ושירה ובליווי מעין מופעי ליצנות ולהטוטים חופשיים. לקראת בוקר החלה תהלוכת החג שיצאה מן המקדש. הכוהנים הובילו את התהלוכה מהמקדש מזרחה עד לשער המזרחי התחתון של עזרת נשים, ושם הצהירו על התנגדות לפולחן השמש, ונאמנות לה'. פרטי השמחה יידונו כל אחד במקומו להלן. כמו במעמד ערבה וניסוך המים המצווה מתחילה בסדרת הכנות פומביות. אבל בניגוד למעמדים אלו ההכנות לשמחת בית השואבה נושאות אופי טכני מובהק של הכנות מעשיות, וספק אם הן נושאות אופי של מעמד ציבורי (איור 32).

6החליל – חליל הוא כלי נגינה, אך בהקשר של משנתנו הוא כינוי לשמחה של שמחת בית השואבה שהפרק עוסק בה. בתנ"ך נזכרים כמה כלי נגינה, בדרך כלל כקבוצה: "נבל ותֹף וחליל וכנור" (שמואל א י ה) 58 בישעיהו ה יב: "כנור ונבל תֹף וחליל". . קבוצה אחרת מופיעה בספר דניאל: "בעדנא די תשמעון קל קרנא משרוקיתא קיתרס [קתרוס] סבכא פסנתרין סומפֹּניה וכל זני זמָרא" (ג ה). הרשימה מושפעת כמובן מהשפה היוונית, אך כמעט כל כלי הנגינה אינם נזכרים במסורות בית שני ודברי חז"ל, להוציא את הסומפוניה. אין זה מקרה שחכמים אינם מפרשים את הכלים שבספר דניאל; עיקר תשומת לבם ניתנת לכלי המקדש, והאחרים אינם מעניינים אותם.

7הכלי הנפוץ ביותר בספרות חז"ל, לפחות לפי כמות אזכוריו, הוא החליל. על צורתו הבסיסית ניתן ללמוד בבירור מהמשנה הידועה במסכת קנים (פ"ג מ"ו) המתארת מה ניתן לעשות מכבש שמת: "וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה:

82-1. שתי קרניו שתי חצוצרות

94-3. שתי שוקיו שני חלילין

105. עורו לתוף

116. מעיו לנבלים

127. בני מעיו לכינורות".

13אם כן החליל הוא צינור גלילי עשוי עצם, וכנראה עשו בו חורים מספר.

14הנגינה בחליל מתוארת כהכאה, "החליל מכה", כנראה בגלל תנועת האצבעות הסותמות את חורי החליל (משנה, בכורים פ"ג מ"ג-מ"ד; ערכין פ"ב מ"ג ועוד). בדרך כלל נזכרים שני חלילים, אך הרושם הוא שאלו שני כלים נפרדים ולא כלי אחד שיש בו שני חלילים 59 משנה, שבת פכ"ג מ"ד; כתובות פ"ד מ"ד; בבא מציעא פ"ו מ"ו ועוד. .

15החליל מופיע כמוביל את תהלוכת עולי הרגל (משנה, בכורים שם ועוד), כמוביל בנגינה בעת הקרבת הקרבן ובשמחת בית השואבה (משנה, פ"ה מ"א; ערכין שם ועוד). החליל מופיע ככלי יחיד בזמן ההספד 60 ראו המקורות בהערה הקודמת. וכן לכלה, כלומר לריקודי החתונה או לתהלוכה שמביאים בה את הכלה (משנה, בבא מציעא פ"ו מ"א ועוד). החליל הוא הכלי היחיד שנאמר עליו שהוא לעתים כלי של עבודה זרה, כלומר שהשתמשו בו תדיר לתהלוכות של עבודה זרה (תוס', עבודה זרה פ"ו ה"א; ירו', שם פ"ד ה"ג, מד ע"ד). בציורים של תהלוכות דתיות נראה תדיר המנגן בחליל כפול המוביל את התהלוכה, ואחריו עולי רגל עם קרבן (בהמה), נושאי כלכלה עם פֵרות ולעתים מנגנים נוספים (איור 33 ואן סטרטן, פולחנות).

16כבר שמענו שהחליל היה עשוי מעצם אך נזכר גם חליל של קנה, ומסופר גם על ניסיונות שווא לצפות אותו בזהב, ניסיונות שנכשלו שכן הצליל איבד מזכותו 61 משנה, כלים פי"א מ"ו; ערכין פ"ב מ"ג; תוס', ערכין פ"ב ה"ג, עמ' 544. .

17המשנה בערכין דנה בחליל המקדש וממשיכה לספר על האבוב. על כך התלמוד הבבלי אומר שחליל ואבוב הם אותו כלי (משנה, ערכין שם; בבלי, י ע"א). מן הסתם אלו כלים דומים, אולי חליל רגיל וחליל כפול, או גדלים שונים של חליל. לחליל היה תיק, כלומר כיסוי עור שהיה כלי ממש (משנה, כלים פט"ז מ"א).

18החליל עצמו נזכר בהקשרים רבים ובדרך כלל קול נגינתו מכונה, כאמור, הכאה, "והחליל מכה" (משנה, בכורים שם; ערכין שם ועוד). המונח "מכה" עלול לעורר את הרושם שמדובר בתוף, אך ברור שאת החליל עשו מצינור דק שנקבו בו חורים. בדרך כלל עשו את החליל מעצם ארוכה (איור 34, תמונה 15).

19חמשה וששה – עד כאן הכותרת, ומכאן ואילך ההסבר.

20זה חליל שלבית השואבה – החליל שהוזכר לעיל הוא החליל המנגן בשמחת בית השואבה. המשנה באה להוציא מחליל אחר, זה המנגן בכל ימות השנה על הקרבנות. חליל זה נזכר במסכת ערכין (להלן), שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב – אם יום טוב ראשון הוא בשבת נותרו שישה ימי חול המועד, ואם יום טוב ראשון הוא יום חול אזי השבת חלה באמצע החג ונותרו רק חמישה ימי חול המועד שאינם חג או שבת, ואז החליל חמישה. בתוספתא מובאת מחלוקת האם חליל דוחה שבת או לא (פ"ד הי"ג) 62 ראו פירושו של ליברמן המוחק את המילה "בתחילתו" במשפט "דוחה שבת בתחילתו". ,

21ברם אין לכך קשר למשנתנו. המשפט מועבר מתוספתא ערכין ועוסק בחליל המלווה את הקרבן (פ"א הי"ג, עמ' 544, ועוד), ולא החליל שהוא כינוי לשמחת בית השואבה.

22החליל של הקרבן הוא כינוי לכל התזמורת, וכן החליל של שמחת בית השואבה הוא מונח המייצג תזמורת שלמה שהחליל מוביל אותה. מן הראוי לציין שתהלוכות קודש היו תופעה רגילה בהווי היווני, והחליל הוא הכלי הבולט המוביל את התהלוכה, אם כי גם כלים אחרים מופיעים בה 63 ואן סטרטן, פולחנות, עמ' 48 ואילך. .

23לא נאמר במשנה מדוע אין חוגגים את מצוות שמחת בית השואבה בשבת ובחג. אילו היה הדבר קשור לנגינה בחליל היה עלינו לברר את ההבדלים שבין הבבלי והירושלמי בטיב האיסור. לפי הירושלמי נגינה בשבת היא מלאכה לכל דבר, ואילו לפי הבבלי האיסור אינו אלא גזרה, שמא יתקן את הכלי או שמא יטלטל את כלי הנגינה כדי ללכת אל הבקי ממנו שילמדו לנגן או שינגן בשבילו 64 ראו על כך בפירושנו לראש השנה פ"ד מ"א. . ברם, כל זה אינו נחוץ להבנת משנתנו. שמחת בית השואבה כוללת הדלקת אש וריקודים. אלו לא נתפסו כמצווה ממש, וברור שהם אסורים בשבת. מעבר לכך, בליל שבת הסבו אנשי ירושלים ועולי הרגל בבתיהם וקיימו את מצוות החג ואת המצווה לשבת בסוכה, על כן לא היה טעם בארגון הילולה בערב שבת או בערב יום טוב.

24מכאן ואילך המשנה מתארת את שמחת בית השואבה.

25אמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו – המילה "שואבה", נוסחתה ומשמעותה עוררו ויכוח ארוך אצל פרשנים ובמחקר 65 ספראי, עליה לרגל, עמ' 195-193, והספרות שם בהערה 181; אפשטיין, מבוא, עמ' 320. . כבר הבבלי מעיד כי הנוסח לא היה מוסכם: "חד תני שואבה וחד תני חשובה. אמר מר זוטרא מאן דתני שואבה לא משתבש ומאן דתני חשובה לא משתבש" (נ ע"ב) 66 מי ששונה שואבה אינו משתבש ומי ששונה חשובה אינו משתבש. . נוסחאות נוספות הנמצאות בכתבי היד הן שאבה, שאובה, שובה ודומותיהן. פוקס הגדיל לעשות ואסף עשרות עדויות המתעדות את הנוסחים השונים 67 פוקס, סוכה, עמ' 163-156. בכתבי יד ובספרות המדרשים והפרשנים. האוסף מוכיח כי קשה לשחזר את הנוסח המקורי, וספק אף אם היה נוסח אחד מקורי. שאלת הנוסח, עם כל חשיבותה, אינה מסייעת בהבנת הרקע לשמחה ולהילולה. חשובה יותר היא משמעות המונח "שואבה". רוב המפרשים קישרו את המילה, על נוסחאותיה השונות, עם שאיבת מים. שני התלמודים מסבירים את המילה ברוח זו (בבלי, נ ע"ב; ירו', נה ע"א). הבבלי דורש ומסביר שהשמחה באה מהכתוב "ושאבתם מים בששון" (ישעיהו יב ג), והירושלמי קושר זאת לשאיבת רוח הקודש. לפי שני התלמודים "שואבה" היא שאיבת מים. כן משמע ממדרשים שונים 68 רות רבה, סוף פ"ד, ועוד. לדיון ארוך בכל כתבי היד ראו פוקס למשנה זו, והדברים הובאו גם במאמרו של פוקס, שואבה. דיון זה הוא דוגמה לדיון פילולוגי מלא. , ברם לא ברור אם אלו הם פירושים לשם או דרשות. ליברמן פירש שמקור המילה הוא "שובתא" שמשמעו בסורית אש, ואף ספראי קיבל את פירושו 69 ספראי, עליה לרגל, עמ' 193. . אם שואבה היא חג לשמחת המים, והיא קשורה לניסוך המים, מוזר שאין לה כל קשר למים. לכאורה נראה מהמשנה להלן שהחג הסתיים בכך שהכוהנים יצאו מהשער התחתון (השער המזרחי של עזרת נשים) ומשם הלכו לשאוב את המים מהשילוח. ברם, לא כך כתוב במשנה. מבחינת המשנה (להלן משנה ד) המעמד מסתיים ביציאת הכוהנים מעזרת נשים. שאיבת המים לניסוך המים מופיעה בפרק הקודם, כמעמד בפני עצמו, ושם אין לה קשר ליציאה משער המזרח. מעמד ניסוך המים מתחיל בשאיבת המים מהשילוח והבאת המים למקדש. הבאת המים נעשית אחרי קרבן התמיד, שעתיים או שלוש לאחר סיום שמחת בית השואבה 70 לעיל, פ"ד מ"ט. . אם כן, אין כל סממן של מים בשמחת בית השואבה. המעמד קשור רק למצוות השמחה, ולא למים. כנגד זה יש בחגיגה מרכיב ברור של חג אש, כפי שיוברר להלן במשנה ד.

26נראה, אפוא, ששמחת בית השואבה היא חג אש. מאוחר יותר, בימי התנאים, כבר נעלם מרכיב זה, ונותר רק הזיכרון למרכיב המים שבזמנו היה נחוג רק בניסוך המים. פרשה זו מאלפת בהיותה דוגמה ליחס שבין רובדי הספרות מחד גיסא לבין טיב המחקר מאידך גיסא. השאלות הלשוניות הן חשובות, אבל אינן במקום בירור מרכיבי התוכן ומשמעותם. ערבוב שאלות הלשון והתוכן האפיל על המחקר וצמצם את הבנת החג.