משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ה:ה

1מעתה המשנה חוזרת לתיאור חיי המקדש ביום יום, ותחילה היא מרחיבה בתקיעות שהוזכרו לעיל.

2אין פוחתים מעשרים ואחת תקיעה במקדש – ביום רגיל, ולא מוסיפים על ארבעים ושמונה – תקיעות. זה היה מספר התקיעות המרבי שתקעו בערב שבת שחל בחג. התלמודים מעלים אפשרות לתקיעות רבות יותר במקרים מיוחדים. ברם, המשנה מדברת על הסדרים הרגילים. כך גם במשנה הבאה, המדובר במספר הקרבנות בסדרים הרגילים, אך עשויים להיות צירופים שבהם יהיו קרבנות רבים יותר. הוא הדין במקומות אחרים שהמרכיבים נמנים בהם לפי כמותם 119 ראו, למשל, משנה, יומא פ"ב מ"ה. . משניות רבות ערוכות בצורה מספרית דומה, והפרק הקודם נערך כולו לפי מפתח זה. כפי שאמרנו זהו אחד מקווי עריכת המשנה, או קו מנחה של קובץ משניות קדום שממנו לוקטו משניות רבות. יתרונו הוא שקל לזכור את הדברים כשהם ערוכים לפי מספריהם בסדר עולה (כמו אצלנו) 120 מבחינה זו צריך היה להקדים את ערב שבת למוספים, וכנראה הקדימו את המוספים מפני שהם קשורים לחג הסוכות. בערב שבת שחל בסוכות תקעו שלושים ושש תקיעות, וכך נשמר הסדר העולה של מספר התקיעות (21, 30, 36, 48). או בסדר יורד (כמו בפרק הקודם). רבי יהודה מצמצם את מספר התקיעות לשבע בכל יום ושש עשרה בערב שבת של סוכות (תוס', פ"ד ה"י; בבלי, ערכין י ע"א). לפי הסבר הבבלי אין זו מחלוקת במניין התקיעות אלא בשיטת הספירה. רבי יהודה סבור שכל תקיעה מורכבת משלוש תקיעות (תקיעה, תרועה, תקיעה), חכמים מונים כל אחת ורבי יהודה מונה את כל השלוש כתקיעה אחת. מחלוקת דומה הובילה להגדלת מספר התקיעות בימי ראש השנה, ולא כאן המקום להרחיב בכך 121 ראו המבוא למסכת ראש השנה. .

3בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה – ולהלן פירוטן: שלוש לפתיחת השערים – בבוקר נעשתה פתיחת שערי המקדש בטקס גדול. הממונה הוליך את כוהני המשמרת, וליד השערים פגשו בשבעת האמרכלים שהחזיקו בידיהם את המפתחות של העזרה. ייתכן שלכל שער היה מפתח אחד שהיה בידי אמרכל אחר, וייתכן שהמבנה היה שונה במקצת, אך ודאי שהפתיחה נעשתה בטקס מוסדר 122 משנה, תמיד פ"ג מ"ז. לאמרכלים ראו תוס', שקלים פ"ב הט"ו ופירושנו לשקלים פ"ה מ"ב. אי הבהירות נובעת מכך שהיו שבעה אמרכלים, והשאלה היא האם היו למקדש שבעה שערים (אמרכל לכל שער), או שמא היו יותר שערים וממילא אין התאמה בין מספר האמרכלים ומספר השערים, וראו גם דיוננו בשקלים פ"ו מ"א, שם מדובר על שלושה עשר שערים שהיו למקדש. לדעתנו שתי המסורות נכונות, אלא שכל אחת מהן מייצגת תקופה אחרת. והתקיעה הייתה חלק ממנו. לא נאמר היכן ניצבו הכוהנים בתקיעה 123 טקסי פתיחת שערים ותקיעה אינם מיוחדים למקדש בירושלים, ראו הופקינס, עולם מלא אלים, עמ' 187-186. הוא משחזר תהלוכת פתיחת מקדש על בסיס פפירוסים שהתגלו בתוך מומיה של תנין במקדש טבטוניס בגבול הסהרה במצרים. על טקסים דומים במקדש בבבל בתקופה ההלניסטית ראו מקאון, כוהנים, עמ' 34, וראו דיוננו ביומא פ"ג מ"א. .

4התקיעה לפני כניסת השבת נעשתה מאבן מיוחדת על פינת החומה של הר הבית (להלן), ואולי כל התקיעות נערכו שם, או שהתוקעים ניצבו ליד השערים. ההבדל בין שתי הגישות הוא במגמת התקיעה. אם התקיעה נערכת מחומת הר הבית הרי שהיא מופנית לתושבי העיר, ואם היא מתוך המקדש הרי שהיא מיועדת פנימה, לנמצאים במקדש ולכוהנים המנהלים את העבודה.

5[ותשע – תקיעות, שלוש פעמים תקיעה, תרועה ותקיעה, לתמיד שלשחר] – משנת תמיד מתארת את סדרי התקיעה, אך מזכירה שתי תקיעות בלבד: הראשונה בעת ניסוך היין הנערך מיד אחרי העלאת האברים על המזבח, והשנייה בעת אמירת השיר. המשנה אומרת "הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה" (משנה, תמיד פ"ז מ"ג). משנתנו אומרת שהיו שלוש תקיעות, לפיכך ניתן להבין את הדברים בשתי צורות. לכל הדעות תקיעה ראשונה הייתה בעת העלאת האברים, תקיעה שנייה כשהתחילו לשיר את שירו של יום (הפרק של אותו יום) ושלישית באמצע אותו פרק או בסופו. בכמה מפרקי היום מצויה המילה "סלה" בסוף אחד הפסוקים או באמצע הפרק, ואולי זה היה הסימן לתקיעה השלישית, אם כן זו התרחשה בסוף הקריאה בפרק. ברם, המילה "סלה" אינה בכל הפרקים שהם "שיר של יום", ומאידך גיסא היא נמצאת בפרקים אחרים שאינם "שיר של יום", לפיכך סביר שאין לה קשר לתקיעה בשיר של יום דווקא. ייתכן גם שהלוויים שרו פרקים מספר, אולי את כל שירי המעלות, ובסוף שרו את שירו של יום המכונה "פרק". אם כך, התקיעה השנייה הייתה בתחילת השירה והשלישית כשהתחילו את שירו של יום. ההבדל הוא במשמעות המילה "פרק" במשנת תמיד, האם זהו "שירו של יום" או מרכיב באמצע "שיר של יום". בספר בן סירא (נ טו-טז) נזכרת תקיעה אחת בסוף ההקרבה ועמה השתחוויה, כמו במשנה 124 אין כל סיבה להניח שהכוונה לעבודת יום הכיפורים בלבד. .

6תשע לתמיד של בין הערבים – סדר תמיד של בין הערביים זהה לתמיד של שחר. כל אלו עשרים ואחת תקיעות, שלוש סדרות של שבע תקיעות בכל פעם, וזהו סדר התקיעות של יום ביומו.

7ובמוספים – בימים שיש בהם קרבן מוסף, כלומר בחגים, מוסיפים עוד תשע – שלוש סדרות תקיעה בשביל הקרבן, בסך הכול שלושים תקיעות (עשר סדרות), ובערב שבת מוסיפים עוד שש – תקיעות, שתי סדרות של שלוש. הראשונה שלוש להבטיל את העם מן המלאכה – שלוש תקיעות היו נתקעות שעה לפני שבת כדי להתריע על בוא השבת. יוספוס מתאר אף הוא את התקיעה 125 מלח', ד 582. , ובחפירות הר הבית נמצאה כתובת המזכירה כנראה את מקום התקיעה של הכוהן 126 מזר, הר הבית, וראו פירושנו לפסחים פ"א מ"ד; שבת פט"ו מ"ג. (איור 39 כתובת בית התקיעה של הכוהנים). התוספתא מתארת כיצד הועבר המנהג לעיירות היהודיות אחר החורבן: "חזן הכנסת נוטל חצוצרות ועולה לראש הגג גבוה שבעיר נטל (את החצוצרה) לקרות (כלומר לתקוע) הסמוכין לעיר בטלין הסמוכין לתחום מתכנסין ובאין לתוך התחום... מימתיי הוא נכנס משימלא לו חבית של מים 127 ראו הדיון בשאיבה בשבת בפירושנו לפסחים פ"ה מ"ח. ויצלה לו דגה וידליק לו את הנר" (תוס', פ"ד הי"א). אם כן, התקיעה נעשתה כך שיהיה זמן להשלים את ההכנות לחג.

8העדויות הקדומות לתקיעה קשורות למקדש. המקורות מזכירים שלושה סימנים לכניסת החג או השבת: התקיעה, חריש בפרות על הר הזיתים והנחת חלות על גג (גב) האיצטבה בהר הבית 128 ראו פירושנו לפסחים פ"א מ"ד. . שני הסימנים האחרונים מיוחדים לכניסת הפסח. הבבלי מדגיש שהתקיעה נועדה לכוהנים והיא לצורך ניהול תקין של עבודת המקדש 129 בבלי, שבת קיד ע"ב, וראו פירושנו לשבת פט"ו מ"ג. . אולי העמדת התלמוד קיצונית במקצת, מכל מקום נראה שלפנינו עוד אחד מנוהלי המקדש שהוחל על כל ירושלים והועבר, אולי רק לאחר החורבן, גם למדינה. תהליך זהה התחולל בנוגע לתקיעת השופר בראש השנה, נטילת לולב ומצוות נוספות 130 ראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"א. . לפי הבבלי יש לתקוע גם ביום הכיפורים שחל בערב שבת (שבת קיד ע"ב) 131 הירושלמי אינו מעלה אפשרות זו, והדבר תלוי במחלוקת בין התלמודים לגבי תקיעה בשופר. לפי הבבלי התקיעה היא חכמה ואינה מלאכה. בעצם היא מותרת בשבת ונאסרה רק בגלל גזרה שמא יתקן את כלי הנגינה (ביצה לו ע"ב), או שמא יטלטל את השופר (ראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"א). אבל בסוגיה המקבילה בירושלמי (שבת פט"ו ה"ד, טו ע"ב) לא נזכרת תקיעה בשופר ביום הכיפור שחל בערב שבת, משום שלפי הירושלמי תקיעה היא מלאכה לכל דבר. ההבדל בין התלמודים כפי שהוא מופיע במסכת ראש השנה חוזר, אפוא, גם בירושלמי שבת. , ומכאן משמע שהתקיעה הייתה חשובה ונתפסה ממש כחלק ממצוות השבת. כלומר, נוהלי המקדש הטכניים הופכים לחלק מן ההלכה התנאית 132 ראו דיוננו לעיל, מ"א. .

9ושלוש להבדיל בין קודש לחול – כאשר נכנסה השבת תקעו פעם נוספת, ואז הפסיקו כולם את מלאכתם. כאמור, בערב שבת שחל בסוכות תקעו שלושים ושש תקיעות. בעיירה היהודית היה התוקע מניח את החצוצרה במקומה, ומן הסתם כך נהגו במקדש. המשנה אינה מזכירה תקיעה להבדלה, כלומר לסוף השבת, ואף רוב הראשונים מדגישים זאת, אם כי יש מהם שרומזים שהייתה תקיעה גם במוצאי שבת 133 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 898. . ברם, יוספוס אומר שתוקעים גם במוצאי שבת. ליברמן מציע, בזהירות מה, שתקיעה זו היא המקור לתקיעה שאנו נוהגים במוצאי יום הכיפורים. לתקיעת יום הכיפורים אין מקור ברור, וראשונים התחבטו בשורשיה. לפי הצעה זו נותר ביום הכיפורים מנהג קדום שפעם היה בכל שבת. למבנה מעין זה עדויות רבות, כגון מטבעות תפילה שנהגו פעם בכל יום, אבדו ושרדו בתפילות החגיגיות והמיוחדות.

10המשנה בחולין אומרת: "כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה", ומסבירה: "יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין; במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין. כיצד מבדילין, המבדיל בין קדש לקדש, רבי דוסא אומר בין קדש חמור לקדש הקל" (פ"א מ"ז). לכאורה המשנה מדברת בצירוף שבין תקיעה לכניסת השבת, וההבדלה שאומרים בפה במוצאי שבת ויום טוב. אם יום טוב חל בערב שבת תוקעים אף שזה יום טוב, בשביל השבת, ואין אומרים הבדלה, ואם יום טוב הוא במוצאי שבת אין תוקעים בשבת, שכן אין לתקוע בשבת. בכלל נראה שלא תקעו בערב יום טוב, שכן הפסקת המלאכה מוחלטת פחות, ומותר לעבוד במסגרת ההכנות לסעודות החג. המשנה אומרת במפורש שההבדלה שהיא עוסקת בה היא ההבדלה בפה. ברם, במקבילה בתוספתא חולין (פ"א הכ"ו, עמ' 501) ובתוספתא שלנו (פ"ד הי"ג, לפי כתב יד וינה) נאמר: "כיצד תוקע תוקע פשוטה אחת ואין מריע". אם כן, משתמע שההבדלה הנזכרת אינה הבדלה בפה אלא תקיעה להבדלה במוצאי שבת. ביום טוב שחל בערב שבת אין תוקעים לסיום יום טוב, אבל במוצאי שבת שהוא ערב יום טוב תוקעים להבדלה, שהיא לאחר תחילת יום טוב, ואין תוקעים לכניסת החג, שהוא עדיין בשבת. תקיעה זו להבדלה היא תקיעה פשוטה ללא תרועה.

11לנוסח שבתוספתא יתרון גדול, שכן אין הוא מערב את התקיעה עם אמירת ההבדלה. הרי אלו נושאים שונים לחלוטין, ולא ברור מדוע עירבום. אין זאת אלא שבתוספתא נשמר הנוסח המקורי המשמר את הנוהג הקדום לתקוע גם בהבדלה, ואילו המשנה כבר תוקנה לפי הנוהג המאוחר שאין תוקעים להבדלה, ובמקומה הוכנסה למשנה ההבדלה שבפה.

12ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה – המספר המרבי של התקיעות הוא 48 (16 סדרות), והרי פירוטן: שלוש לפתיחת שערים – כבכל יום, ושלוש לשער העליון ושלוש לשער התחתון – שש תקיעות של שמחת בית השואבה, שלוש למילוי המים – כניסת התהלוכה של ניסוך המים כפי ששנינו בפרק הקודם, שלוש על גבי המזבח – לניסוך המים על המזבח, אלו אינן נזכרות אלא במקור זה, ותשע לתמיד שלשחר – כבכל יום, ותשע לתמיד שלבין הערבים – כבכל יום, ותשע למוספים – כבכל חג, ושלוש להבטיל את העם מן המלאכה – כבכל שבת, שלוש להבדיל בין קודש לחול – כבכל שבת.

13בראש השנה, למשל, היו יותר תקיעות, אך אלו כבר אינן שייכות לסוג זה של תקיעות שמשנתנו דנה בו. גם הירושלמי דן בדרך זו ומוסיף עוד תקיעות (נה ע"ג), וכאמור גם בעת זקיפת הערבות תקעו (פ"ד מ"ה). יתר על כן, לפי התיאור במשנה הקודמת המשיכו הכוהנים לתקוע כל עת התהלוכה בעזרת נשים: "היו תוקעים והולכים עד שמגיעים לשער היוצא למזרח", וכבר אמרנו כי גם במשניות דומות אין המשנה מונה את כל האפשרויות אלא את התדירות שבהן 134 כך גם במשנה, ערכין פ"ב מ"ג, המקבילה למשנתנו בחלקה הראשון. . נראה גם שחכמים הבחינו בין תקיעות "עיקריות", שהן הלכה, לבין תקיעות נוספות שהן מנהג. גם הבבלי דן בשאלה ומנסה לתרץ, וכאמור אין צורך בתירוץ (נד ע"ב).