משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ה:ח

1חל יום אחד להפסיק בנתיים – אם יום טוב חל ביום חמישי, משמר שזמנו קבוע – זה שיעבוד כל השבוע הבא, הוא נוטל עשר חלות והמשמר והמתעכב – שסיים עבודתו, נוטל שתים – שתי חלות. זה מעין פיצוי. המשמר אמנם יכול לחזור למקומו, אך לעתים קרובות לא רצו אנשיו לצאת לדרכם הרחוקה ביום חמישי, וחכמים מתחשבים בכך. הנחת המשנה היא שהמשמרת שעבדה לפני החג נשארת בירושלים כל החג. כמו כל עולי הרגל שבאו לחג גם הכוהנים אינם יוצאים לדרכם בחול המועד ומחכים לסוף החג, ואף לשבת שאחרי החג. כל אלו הם מקרים חריגים שבהם חכמים מתחשבים במשמרת שהתעכבה בירושלים. אבל בשאר כל ימות השנה הניכנס נוטל שש והיוצא נוטל שתים [שש] – המצוי בסוגריים הוא תיקון נכון של המעתיק שרשם את תיקונו בצד. ר בי יהודה אומר הניכנס נוטל שבע והיוצא [נוטל] – המצוי בסוגריים הוא מחיקה של מגיה כתב היד והמילה מיותרת, נוטל חמשה – מובן שאין למחלוקת זו חשיבות כלכלית או עקרונית, והיא מבטאת דרכי חלוקה שונות.

2הניכנסין – המשמרת שמתחילה בשבת, חולקים בצפון – את שתי הלחם הורידו משולחן לחם הפנים והניחו על שולחן זהב בפתח הבית, "באולם מבפנים על פתח הבית" (משנה, שקלים פ"ו מ"ד; תוס', מנחות פי"א הי"ב, עמ' 530), ומשם חילקוהו לכוהנים. המחלק עמד על המדרגה הגבוהה האחרונה, "על הרובד שבאולם מפריס ומניח" (תוס', פ"ד הכ"ג; מנחות שם), שם פרס את הלחם לפרוסות וכל אחד מהכוהנים נטל את חלקו. החלוקה נשמעת כתיאור שקט, אך במקביל יש גם מסורת על חלוקה המלווה במהומה, וכל אחד חטף לו פרוסה שמא לא תספיק הכמות: "הצנועין מושכין ידיהם והגרגרנין חולקין ביניהן ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול" (תוס', סוטה פי"ג ה"ז) 139 לעומת זאת בתוספתא שלנו מדובר על חלוקת הלחמים לכל משמרת, והמשמרת מחלקת את הלחם בין אנשיה (תוס', פ"ד הכ"ב). דומה שזהו תיאור אוטופי, ובהלכה הבאה באותו פרק רבי יהודה חוזר ומספר על החלוקה המרכזית של הלחם כמו בתוספתא סוטה שהבאנו. .

3ויוצאין בדרום – המשמרת היוצאת חולקת בדרום העזרה, כדי להפריד בין המשמרות. התוספתא מוסיפה שצפון הוא הצד הקרוב לעבודה (פ"ד הכ"ד). נראה שהכוונה שזו נקודת ההתחלה, שכן הכוהנים נכנסים ממזרח ומקיפים את האולם מצפון, כך הם ניגשים לעבודה מצד צפון של המבנה. בשני התלמודים נאמרו טעמים קרובים, "כדי לחלוק כבוד לנכנסין", או מפני ש"כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין" (ירו', נה ע"ד), ובתלמוד הבבלי: "תנו רבנן: הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו שהן נכנסין, והיוצאין חולקין בדרום כדי שיראו שהן יוצאין" (נו ע"ב). מובן שיש להבין את הקביעות לא כסידור טכני, משום שזה הצד שבו צריכים הכוהנים ללכת מעט ככל האפשר, אלא כחלק מסדרי המעמד הציבורי עטור ההוד והפאר.

4בלגה – זו אחת המשמרות, חולקת לעולם בדרום – זהו מעיין קנס סמלי, כפי שנבאר להלן, וטבעתה קבועה – מצפון למזבח היו שולחנות ולידם קבועות בקרקע עשרים וארבע טבעות (משנה, מדות פ"ג מ"ה), רחבות בצדן התחתון וצרות בצדן העליון (ירו', נה ע"ד). הסך הכולל של עשרים וארבע טבעות נזכר גם במשנת מדות (שם שם), והן היו מסודרות ארבעה טורים של שש טבעות, או שישה טורים של ארבע. מהמשנה שלנו משמע שלכל משמרת הייתה טבעת משלה, אבל הטבעת של משמרת בלגה הייתה קבועה, כלומר מחוברת לעמוד ובלתי ניתנת לשימוש. הטבעות הן אביזר לפשיטת העור של הקרבן. את הקרבן תלו על הטבעת וכך יכול היה אדם אחד לפשוט את העור, וחלונה סתומה – לא ברור באיזה חלון מדובר 140 בתוספתא (פ"ד הכ"ז) נאמר: "עשרים וארבע חלונות היו שם כנגד עשרים וארבע משמרות לויה", ובהמשך (הכ"ח) הלכה חדשה: "בלגה לעולם חולקת...". ברור שהמילים "משמרות לויה" הן טעות וצריך להיות "משמרות כהונה". ליברמן שיער שצריך להיות: "כנגד משמרות [כהונה] ולמה בלגה חולקת?...". . בדרך כלל החלון הוא חור בקיר לאוורור או לאור, אך בלשון חכמים גם תא או כוך בקיר, מעין ארון קיר, מכונה "חלון", או חור בקיר שבין שני חדרים 141 כגון תוס', עירובין פ"ז הי"ג, ועוד מקומות רבים. . הירושלמי מסביר שמדובר בחלון שהיו מונחים בו הסכינים. את הסכינים הניחו בבית החלפות 142 חלף הוא סכין. ששכן במזרח האולם, בקטעים שבהם היה גוף האולם רחב יותר מן הקודש (משנה, מדות פ"ד מ"ז). הירושלמי אינו מביא ראיה לדבריו; זו כנראה מסורת הפירוש, ואין בידינו לאשרה או לדחותה. אין בידינו להשיב על השאלה באיזו מידה היו לאמוראים מסורות עצמאיות על המקדש ועל תקופת התנאים. השאלה מהותית, אך אין לנו נתונים לבדקה.

5המשנה בתמיד מזכירה חלונות שבהם היו מניחים את בגדי הכהונה (פ"ה מ"ג), ורש"י (לבבלי, תמיד לב ע"ב) אומר כי החלון שבמשנתנו הוא אותו חלון שהיו מניחים בו את בגדי הכהונה. הפירוש אפשרי, אם כי לא נאמר שם שלכל משמרת היה חלון נפרד, אך הדבר לא נאמר גם על החלונות שאולי היו בבית החלפות. בהיעדר אסמכתא כלשהי לא נותר לנו אלא לקבל את דברי הירושלמי ולהניח שהם משקפים מסורת חיה ולא פרשנות דיאלקטית בלבד.

6כזכור, בשאר ימות השנה שחטו בפועל רק הכוהנים את הקרבנות, וממילא היו זקוקים לסכינים, ואילו בפסח שחטו מביאי הקרבן, וממילא הביאו עמם את סכיניהם.

7המשנה אינה מסבירה את חטאה של משמרת בלגה, אך בתוספתא ובתלמודים מובאים שני הסברים שהם כנראה קרובים זה לזה. האחד הוא שמרים בת בלגה השתמדה והתחתנה עם חייל יווני, "וכשנכנסו גוים להיכל באתה וטפחה על גגו של מזבח, אמרה לו לוקס לוקס [λύκος (לוקוס) משמעו ביוונית: זאב, זאב!] 143 גם זו קריאה כפולה, ראו דיוננו לעיל, פ"ד מ"ה. אתה החרבת ממונן של ישראל..." (תוס', פ"ד הכ"ח; ירו', נה ע"ד; בבלי, נו ע"ב). הבבלי מקבל את התיאור כפשוטו ומניח ש"בלגה" הוא שמו של אדם. ברם, מסתבר ש"בלגה" אינו שם פרטי אלא שם המִשמרת, והסיפור מעיד על בני המשמרת שהשתמדו והתייוונו. את ההתייוונות הובילו הכוהנים, ונראה שאחדים ממנהיגיהם היו מבני בלגה.

8הסבר שני הוא שבני בלגה איחרו להתייצב למשמרתם. מן הסתם היה זה איחור בלתי מוצדק שהעיד על זלזול במקדש. ההסבר השני מסביר מדוע משמרת בלגה חולקת תמיד מדרום כדרך המשמרות הנכנסות, ברם ייתכן שכל זה כבר הסבר מאוחר לנוהג ששורשיו נשכחו.