משנת ארץ ישראל על משנה תענית א:ג

1בשלושה במרחשון שואלין גשמים – שואלים על ירידת הגשמים בברכה התשיעית, "ברך עלינו את השנה הזאת", רבן גמליאל אומר בשבעה בו – בשבעה במרחשוון, בחמשה עשר [יום] אחר החג – אחר חג הסוכות, כדי שיגיע האחרון שבישראל – שעלה לרגל. העולים שוהים כל ימי החג ומתחילים לחזור רק אחר החג 105 לא נאמר במפורש בשום מקום תנאי או אמוראי כי עולי הרגל חייבים להישאר שבעת ימי פסח ושמונת ימי חג הסוכות. אולם הדבר משתמע מכמה הלכות, מתוך מימרות שונות ומסורות קדומות. העלה את כל המקורות ספראי, העליה, עמ' 201-200, ועליהם יש להוסיף את הראיה ממשנתנו ומדבריו של הפייטן הקדמון רבי פינחס המפייט: "ימים שבעה מסועדים באהליכם" (זולאי, ארץ ישראל, עמ' סט [113]). , לנהר פרת – הוא הגבול המורחב של ארץ ישראל: "מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבֻלכם" (דברים יא כד) 106 ראו ספרי דברים, פיס' נא, עמ' 116; ירו', חלה פ"ב ה"א, נח ע"ב, והשוו בבלי, בבא מציעא כח ע"א. . מעבר לנימוק המקראי, עולי רגל רבים הגיעו מבבל ודברי חכמים באים לשקף התחשבות בעולי רגל אלו, והכרה בכך שהם חלק מהווי המקדש. קביעת הזמן של שאלת הגשמים היא לבני ארץ ישראל, ובחוץ לארץ מתפללים לגשמים לפי צורכיהם 107 ראו להלן. . אין שואלים על הגשמים כל עוד עולי הרגל נמצאים בתוך ארץ ישראל. נהר פרת הוא בעיני חז"ל הגבול הקובע גם לעולי הרגל בדרכם לארץ. בין הסיבות שמעברים את השנה נמנתה אף "הגליות שיצאו ועדיין לא הגיעו... והן שהגיעו לנהר פרת" 108 ירו', שביעית פ"י ה"ב, לט ע"ג; ראש השנה פ"ב (בדפוס וינציה בטעות פ"ו) ה"א, נח ע"ג; נדרים פ"ח ה"ח, מ ע"א; סנהדרין פ"א ה"ב, יח סע"ד. . ב"אחרון שבישראל" אין הכוונה לישראל שאחר לעזוב את ירושלים ושהה בה כל שמונת ימי החג, שהרי כל עולי הרגל שהו בה שמונת ימי החג; המשנה מתכוונת לומר שאין שואלים עד שהאחרון שנמצא בדרכו יגיע לגבולה של הארץ. ההליכה מירושלים עד נהר פרת נמשכת לדעת המשנה חמישה עשר יום.

2לירושלמי המפרש כי מזכירים ושואלים כאחד נראית משנה זו כסתירה לכל מה שנאמר לפני כן במשנה, שהרי כבר שנינו במשנה א ו-ב את הזמנים של תחילת הזכרת הגשמים ועד אימתי מזכירים. לכן הירושלמי מפרש את משנתנו "בשעת המקדש שאני" (סד ע"א), כלומר משניות א ו-ב עוסקות בנוהגי התפילה בימיהם של התנאים לאחר החורבן והמשנה שלפנינו דנה בהלכות בימי הבית שבהם החלו לבקש על הגשמים רק לאחר הזמן שהגיע "אחרון שבישראל" מן העלייה לרגל לביתו. לפי הבבלי משנתנו מתפרשת בפשטות: משנה א ומשנה ב דנות רק בהזכרת הגשמים, אך בשאלת הגשמים החלו בשלושה במרחשוון, או כדעת רבן גמליאל בשבעה בו. בתלמוד הבבלי (י ע"א) נקבעה הלכה כרבן גמליאל. מוסר הלכה זו הוא חכם ארץ-ישראלי, רבי אלעזר, אולם גם בתלמוד הירושלמי מצינו כי רבי הושעיה הורה כמו שהוא אמר "בשלשה במרחשון". מסתבר שהוא פירש את המשניות כפי שפירשן התלמוד הבבלי. בשני התלמודים (ירו', סג ע"ד; בבלי, י ע"א) מובאת דעתו של חנניה בן אחי רבי יהושע ש"בגולה לא נהגו כן אלא עד ששים יום בתקופה", כלומר מתחילים לשאול על הגשמים שישים יום לאחר יום השוויון בין יום ולילה. במילה "גולה" לא התכוונו לגולה בכללה אלא לגולת בבל הקרויה בסתם "גולה" 109 כך כבר במקרא, ביחזקאל יב ג, וראו משנה, ראש השנה פ"ב מ"ד; בבלי, סנהדרין לב ע"ב ועוד מקומות רבים. , וכמו בברייתא שהתלמוד הירושלמי מצרף להלכה זו: "ותני כן – במה דברים אמורים בחוצה לארץ (צ"ל: בארץ ישראל) 110 כך לפי העניין, וכך ציטט בעל המגיד משנה בהלכות תעניות פ"ג ה"י. כך משתמע אף מן הבבלי (יד ע"ב). חכמים בימי הביניים התריעו על הנוהג שפשט בתפוצות כולן להתחיל לשאול על הגשמים שישים בתקופה בלא לתת את הדעת למועדים של ירידת הגשמים בארצותיהם. ראו דברי הרא"ש לסוגיית הבבלי: "כל הארצות צריכין למים במרחשון למה נאחר השאלה עד ששים לתקופה... ולמה לא נעשה כמשנתנו. ובפרובינצא ראיתי שהיו שואלין את הגשמים במרחשון (בציטטה בטור אורח חיים סימן קיז: בז ימים במרחשון) וישר מאד בעיני". דבריו, כדבריהם של חכמים שקדמו לו, לא נתקבלו, ובספרי ההלכה מצוין שמתחילים בשישים לתקופה. ראו לסקר ולסקר, התפילה לגשם. , אבל בארץ ישראל (צ"ל: בחוצה לארץ) הכל לפי הזמן הכל לפי המאורע".

3דעתו של רבי חנניה אינה מקרית. רבי חנניה היה חכם ארץ-ישראלי שירד לבבל, כנראה בשליחותם של חכמים, ופיתח את מרכז הלימוד בפומבדיתא 111 ראו הנספח למסכת ראש השנה. . בדעותיו הוא מייצג את מסורת הלימוד הבבלית. דעתו המובאת כאן מבטאת תחושת עצמאות של בבל. זו אינה עוד תפוצה הכפופה למרכז, אלא מרכז בפני עצמו. זו עמדה שהיא חלק מתפיסה בבלית המפתחת את הלוקל פטריוטיות, תפיסה שיש בה עצמאות וכפיפות כאחת 112 עסקו בכך גפני, בבל; ספראי, עלייה. על רבי חנניה ראו בפירושנו לעירובין פ"א מ"א ובנספח למסכת עירובין. .

4הבבלי עוד מתחבט בסתירה שבין משנתנו, המציגה את זמן ההליכה לפרת, קצה היישוב היהודי, כשלושה שבועות, לעומת משנה אחרת המדברת על שלושה ימים כזמן ההליכה לקצה תחום היישוב היהודי לעניין השבת אבדה (משנה, בבא מציעא פ"ב מ"ו; בבלי, שם כח ע"א). לפי פשוטם של דברים לעניין אבדה התחשבו רק ביהודי הארץ, ומדובר בטווח ההליכה לגליל היהודי. ברם, הבבלי מתרץ תירוץ נוסף ולפיו ההבדל הוא בין בית ראשון ושני. לאחר מכן הוא ממשיך בדיון דיאלקטי בלתי רֵאלי ומחליט שהיקף היישוב היהודי בבית שני היה קטן מזה של בית ראשון, ושבימי בית ראשון היו השיירות תדירות, וזמן ההליכה לבבל (נהר פרת) היה שלושה ימים, כלומר 600 ק"מ בשלושה ימים. זו דוגמה, נדירה למדי, להתעלמות מוחלטת מהרֵאליה. הצורך הדיאלקטי גרר את העורכים לפירוש שאין בו כל סבירות מעשית 113 ראו עוד על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות; נדרים פ"ב מ"א; שבת פ"ז מ"ב; בבלי, ערכין לב ע"א. .

5כל ההסברים התולים את מועד שאלת הגשמים בשיבתם של עולי הרגל לבבל הם מדרשיים. בסופו של דבר, עונת הגשמים נקבעת לפי אקלימה של ארץ ישראל. הלוח העברי היה מבוסס כידוע על ראיית הירח, וסטה עד כדי 20 יום מלוח השמש, שהוא לוח הטבע. מעבר לכך, מועד ירידת הגשמים בארץ באמת איננו קבוע, ומכאן ההתחבטויות.