משנת ארץ ישראל על משנה תענית א:ב

1אין שואלים גשמים אלא סמוך לגשמים – המשפט כשלעצמו ברור: מתחילים לשאול על הגשמים סמוך לעונת הגשמים. אולם מקומו של המשפט במשנה אינו מוסבר. במשנה א חלוקים רבי אליעזר ורבי יהושע מאימתי מזכירים את הגשמים; במשנה ב, זו שלפנינו, רבי יהודה מלמדנו כיצד ומתי מתחילים להזכיר את הגשמים ביום טוב אחרון של חג, ובמשנה שלאחריה, משנה ג, יש מחלוקת חכמים ממתי שואלים את הגשמים. המשפט שלפנינו הוא כאילו לא במקומו. בין אם נפרש לפי הבבלי שיש להבחין בזמנים בין הזכרת הגשמים לשאלת הגשמים ובין אם נפרש לפי הירושלמי 95 ראו פירושנו למשנה א. ששאלת הגשמים באה כאחת עם הזכרת הגשמים – מקומו של המשפט שלפנינו אינו מוסבר 96 נראה כי הסוגיה בבבלי (ד סע"א) קשה היה לה מקומו של המשפט, והיא מעלה את שתי האפשרויות: "שאלה והזכרה חדא מילתא" ו"שאלה לחוד והזכרה לחוד", אך אינה עונה על השאלה על מקומו של המשפט בראש משנה זו. ראו אלבק, עריכת המשנה, עמ' 143-142. . אולי ניתן לומר כי משנה ב אינה תלויה במשנה א ואינה המשך למשנה א אלא נשנתה בפני עצמה. במשנה א חלוקים רבי אליעזר ורבי יהושע מאימתי מזכירים גבורות גשמים, ומשנה ב מניחה כעובדה שמזכירים גבורות גשמים ביום טוב האחרון של חג, והיא פותחת בהסבר כללי ששאלת גשמים באה סמוך לגשמים. "שאלת גשמים" בפתיחה זו כוללת גם את הזכרת הגשמים. לאחר מכן מסביר רבי יהודה מתי ביום טוב האחרון מתחילים להזכיר את הגשמים. סידורן או עריכתן של שתי המשניות, משנה א ולאחריה משנה ב, העמיד את המשפט כאילו שלא במקומו. רבי ערך וסידר את המשניות ממקורות שונים, אך כדרכו במקומות רבים אחרים לא שינה את הלשון "ומשנה לא זזה ממקומה" 97 ראו במבואנו לפירוש המשניות; בבלי, שבועות ל ע"א; שבועות ד ע"א ועוד. הצעה אחרת לפירוש המשפט ראו רוזנטל, לפירושה של משנה. .

2רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג – שליח הציבור ביום טוב האחרון, הוא שמיני עצרת, האחרון מזכיר – שליח הציבור המתפלל תפילת מוסף. יש שהמשנה מכנה את המתפלל תפילת מוסף בכינוי "השני" (ראש השנה פ"ד מ"ז), ו- הראשון – המתפלל תפילת שחרית, אינו מזכיר – משיב הרוח ומוריד הגשם. בתלמוד הירושלמי (סג ע"ג) הגמרא שואלת: "ויזכיר מבערב", והתשובה: "לית כל עמא תמן" (אין כל העם שם – בבית הכנסת); "ויזכיר בשחרית – אף הוא סבור שמא הזכירו מבערב" או אף מלפני כן, אך כשהוא רואה שבשחרית לא הזכירו ורק במוסף – הדבר ברור לכל המתאספים בבית הכנסת כי רק ביום טוב האחרון החלו להזכיר את הגשמים. אף בימי האמוראים לא באו הכול לבית הכנסת בלילי מועד ושבת. בימי התנאים ספק רב אם התקיימה תפילה בציבור בבית הכנסת בלילי שבת ומועד 98 ראו המעשה המסופר בתוספתא ברכות פ"ה ה"ב (ומקבילות בשני התלמודים) על רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי ורבי יהודה "שהיו מסובין בעכו וקדש עליהן היום" (השבת), והם דנים כיצד לנהוג עם קידוש היום. גדולי החכמים של דור אושא מסובין לסעודה עם כניסת השבת, היום מעריב עליהם והם אינם הולכים לבית הכנסת. בהלכה שלאחריה, הלכה ג, התוספתא דנה באורחים המסובים אצל בעל הבית "וקדש עליהן היום"; הם עקרו עם חשכה לבית המדרש ובעל הבית נשאר במקום הסעודה, וכו'. האורחים עקרו לבית המדרש לשמוע דרשה, אך לא הלכו לבית הכנסת. לדרשת ליל שבת ראו ירו', סוטה פ"א ה"ד, טז ע"ד. . התפילות וסדריהן זיקה רבה להן למציאות הציבורית. התפילות אינן עבודת ה' בפני עצמה הנערכת בבית הכנסת, אלא מעורות במציאות הציבורית בבית הכנסת. קביעת זמני הזכרת גשמים תלויה, אפוא, במציאות של ההתכנסות בבתי הכנסת. ודאי שחכמים רצו שכל הציבור יתכנס בבית הכנסת בכל יום ולכל תפילות החג, אבל ההלכה מתחשבת במציאות. בספרות המחקר מצויה הדעה שחכמים לא הצליחו לאכוף על הציבור את סמכותם, ושההלכות הן תאוריה שרק בודדים נהגו על פיה. ההלכה במשנה מוכיחה שההלכות נקבעו עבור ציבור גדול שומר מצוות, אך גם התחשבו בחולשותיו של הציבור. זו אפוא "תורת חיים" במובנו המלא של המונח.

3וביום טוב הראשון של פסח הראשון – שליח הציבור המתפלל תפילת שחרית, מזכיר – עדיין מזכיר בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם", והאחרון – שליח הציבור בתפילת מוסף, אינו מזכיר – "גשם" ואינו אומר אלא "מוריד הטל". הירושלמי מפרש: "כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם" (סד ע"א). ברוב המועדות, ביום טוב אחרון של פסח, בשבועות וביום טוב ראשון של סוכות אומרים "מוריד הטל" ואין מזכירים בהם גשמים, לכן יש לצרף להם אף את מוסף של יום טוב ראשון של פסח. גם הסבר זה יש בו מן הדרשה.

4עד אמתי שואלין 99 כך בנוסחאות עיקריות. בתלמוד הבבלי ובדפוסים "שואלין [את הגשמים]", ושתי המילים מיותרות. שתי המילים אינן מופיעות ב- מל, מיל, מפ, מרת4, מרב, מז, כ. – עד מתי שואלים על הגשמים בלשון "ותן טל ומטר" בברכת "ברך עלינו". המשנה שואלת עד אימתי שואלים את הגשמים, ויש להניח שכבר קבעה מ אימתי שואלים. הנחה זו פירושה שהזכרת הגשמים באה עם שאלת הגשמים, וכפי פירושו של הירושלמי שהבאנו למשנה א: "מקום שמזכירין שואלין". ביום טוב אחרון של סוכות אין שואלים על הגשמים שכן בתפילת יום טוב אין בקשות, אך מתחילים לשאול על הגשמים משעה שבתפילה יש אף בקשות.

5רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח – עד סופו של חג הפסח. כלומר, בימי חול המועד עדיין שואלים על הגשמים. שני התלמודים (ירו', סד ע"א; בבלי, ד ע"ב) עומדים על הסתירה שבין דברי רבי יהודה במשפט הקובע את זמן הפסקת שאלת הגשמים עד שיעבור הפסח לבין דברי רבי יהודה במשפט הקודם שכבר במוסף של יום ראשון מפסיקים להזכיר. התלמוד הבבלי דוחה את האפשרות הפרשנית שמפסיקים להזכיר את הגשמים ביום ראשון של פסח אך ממשיכים לשאול על הגשמים עד שיעבור הפסח; ההזכרה קודמת לשאלה, לפי התלמוד הבבלי, ואין כל היגיון להניח שמפסיקים להזכיר אך ממשיכים לשאול. בדיון בגמרא עולות ונדחות אפשרויות נוספות, והמסקנה היא שלפנינו שני תנאים המוסרים מסורות מנוגדות בשם רבי יהודה. התלמוד הירושלמי (שם) קובע שדעה אחת אמר רבי יהודה בשם עצמו ודעה אחרת בשם רבי יהודה בן בתירה. הסוגיה מוסרת שלא ידוע לה איזו משתי ההלכות אמר רבי יהודה בשם עצמו ואיזו אמר בשם רבי יהודה בן בתירה, והיא מוכיחה "מן מה דאמר רבי יוחנן הלכה כרבי יודה שאמר משם רבי יהודה בן בתירה ואמר רבי אבון בשם רבי יוחנן טעמא דרבי יודה כדי שיצאו המועדות בטל, מפני שהטל סימן יפה לעולם, הא הדא אמרה קדמייתא בשם גרמיה (עצמו, צריך לומר: בשם רבי יהודה בן בתירה) 100 התיקון מוכח לחלוטין מתוך המימרה שהוא מביא, וכן מצטט הבבלי (ג ע"א) ברייתא: "רבי יהודה אומר בשם בן בתירה העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר". עמד על השיבוש לפנינו בירושלמי פיניליש, דרכה של תורה, עמ' 40, וראו פירושו. , ותינייתא (השנייה) בשם רבי יודה בן בתירה (צ"ל: גרמיה)" 101 אף כאן התיקון מוכח ממה שאמרנו בהערה הקודמת. זאת ועוד: על רבי יהודה חולק בהמשך המשנה רבי מאיר, ורבי מאיר הוא בר פלוגתיה של רבי יהודה ולא של רבי יהודה בן בתירה. . שני התלמודים הייתה לפניהם ברייתא או מימרה קדומה שההלכה שמפסיקים במוסף של יום אחרון של חג להזכיר ולשאול על הגשמים היא מדברי רבי יהודה בשם רבי יהודה בן בתירה 102 בבבלי (ג ע"א) הסוגיה מבררת איזה מבני בתירא אמרה, רבי יהושע או רבי יהודה. , אבל במשנה שלפני שני התלמודים היה בהלכה הראשונה רבי יהודה סתם, כפי שכתוב במשנה שלפנינו ובכל כתבי היד 103 כ"י מינכן ב גורס במשנה שבבבלי "רבי יהודה אומר משום בן בתירה" ומלטער במהדורתו קבעה בגוף המשנה, אולם מסתבר שאין זה אלא תיקון על פי הגמרא. ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 251 הערה 2. מכל מקום, הנוסח "בן בתירא" אינו באף אחד מעדי הנוסח של המשנה. .

6רבי מאיר 104 כמה נוסחאות גורסות "רבי יוסי" (א, ל, מב, ר, דס, עי, מרא, מרש, מרת4, מרב) ומלטער קבעה ביסוד הטקסט שלו. אך ממשנת נדרים והתלמוד הירושלמי לנדרים שציינו בהמשך משמע שגרסו "רבי מאיר". עד שיצא ניסן – עד סוף חודש ניסן אומרים "ותן טל ומטר", שנאמר (יואל ב כג): ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון – בחודש הראשון הוא חודש ניסן, הרי כל חודש ניסן הוא חודש של ירידת גשמים. מחלוקת זו בין רבי יהודה לרבי מאיר חוזרת במשנת נדרים לעניין נדרים. הנודר ממאכל כלשהו: "קונם יין שאני טועם... עד שיפסקו גשמים – עד שיצא ניסן כולו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח" (פ"ח מ"ה). הירושלמי למשנה זו מוסיף: "רבי מאיר כדעתיה ורבי יהודה כדעתיה". התוספתא (כאן) פותחת את המסכת בדברי רבי מאיר: "שואלין את הגשמים עד שיצא ניסן, שנאמר ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון". לאחר מכן באים דברי חכמים החולקים על פירוש הכתוב: "וחכמים אומרים יורה במרחשון, ומלקוש בניסן". מסתבר שהם מבקשים לומר שהיורה מתחיל במרחשוון והמלקוש בא בתוך חודש ניסן. אין הם מגלים את דעתם עד מתי שואלים, ואין לדעת האם דעת החכמים הייתה כדעת רבי יהודה, עד שיעבור הפסח, או כדעת רבי יהודה בשם רבי יהודה בן בתירה, עד יום ראשון של פסח.