משנת ארץ ישראל על משנה תענית א:ז

1עברו אלו ולא נענו – עברו שבע התעניות האחרונות – אין מוסיפים לגזור תעניות נוספות, כפי שהעלינו בפירוש המשנה הקודמת, אלא ממעטים במשא ובמתן בבינין [ו]בנטיעה – בשני התלמודים (ירו', סד ע"ד; בבלי, יד ע"ב) נאמר כי ב"בנין" אין המשנה מתכוונת אלא לבניין של שמחה. אלא שבתלמוד הירושלמי הדברים אמורים בשמו של רבי יהושע בן לוי, ובבבלי בשם "תנא" וללא ציון שם. התלמוד הירושלמי מחמיר ומדגיש שרק אם "כותלו גוהה סותרו ובוניהו", ונוספה עוד חומרה בשם שמואל שמותר לבנות רק כותל של בית, כלומר של חדר, שהוא ישן בו. בתלמוד הבבלי נאמר אף על נטיעה כי הכוונה לנטיעה של שמחה, לנטיעה של צמח נוי בנוסח ארמונות המלכים. בארץ ישראל לא הרבו בנטיעות מעין אלו שהיו נפוצות בפרס.

2בארוסים [ו]בנישואים – ממעטים באירוסים ובנישואים. הירושלמי (סד ע"ד) מפרש שמותר ליארס אך לא לערוך סעודת אירוסים, ובשאילת שלום בין אדם לחבירו כבני אדם נזופים לפני המקום – ממעטים בשאלת שלום, שהרי לא נענו בתעניותיהם וכאילו ננזפו מידי בורא עולם ומנהיגו. התלמוד הבבלי מצרף למשנה ברייתא: "חברים אין שאילת שלום ביניהן עמי הארץ ששואלין מחזירין להם בשפה רפה ובכובד ראש והן מתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודין כבני אדם הנזופין למקום עד שירחמו עליהם מן השמים". הדברים מצויים בלשון קצרה אף בתלמוד הירושלמי (סוף פ"א, סד ע"ד). שאלת שלום איננה רק אמירת "שלום" או "יברכך ה' ", אלא הייתה מעין טקס ידידותי ארוך יותר.

3היחידים חוזרים ומתענים – אם אנו מקבלים את הפירוש של התלמוד הבבלי למשנה ד ואת הברייתא שהביא כי היחידים מתענים שלוש תעניות לפני התעניות שבית דין גוזרים, ואלו היו בשני ובחמישי, נצטרך לפרש כי אף כאן הכוונה כי היחידים חוזרים ומתענים בשני ובחמישי. אולם כפי שציינו, בנוסחאות מהטיפוס הארץ-ישראלי לא נאמר כי היחידים התענו שלוש תעניות ולא נזכר במשנה או במקורות הארץ-ישראליים כי היחידים אף הם מתענים בשני ובחמישי. ייתכן לפרש גם במשנה ד וגם במשנתנו כי היחידים מתענים והולכים כל הימים, כפי שראינו שהיו בישראל אנשים שהתענו ברציפות כל ימות השבוע 147 לטיבם של היחידים ראו לעיל בפירושנו למשנה ד. .

4עד שיצא ניסן – רבי יוסי בי רבי בון מפרש בתלמוד הירושלמי (שם) "ובלבד ניסן שלתקופה", כלומר ניסן לאחר התקופה, לאחר יום השוויון של היום והלילה. ניתן לפרש כי הכוונה לחודש לאחר התקופה, אבל ניתן אף לומר כי הכוונה לחמישה עשר יום לאחר התקופה, כי התקופה צריכה לחול במחצית החודש, ואם היא חלה רק במחצית השנייה של החודש אפשר להתענות עד גמר חודש ניסן של התקופה.

5[יצא ניסן] – נוסף בכתב יד בשוליים, וקיים בעדי נוסח אחרים, ובאו גשמים סימן קללה – כך הנוסח בכתב יד קופמן. אבל ברוב עדי הנוסח "וירדו" 148 דפ, דו, מ, ל, ו, מג, ר, ת, מיל, מנ, מפ, מז, מפי. . בעדי נוסח אחדים: "ולא ירדו" 149 דס, ח, מל, מדק, מרא, מרש, מרת4, מז, מרש, מל, מגק. . בדפוס קושטא: "יצא ניסן הגשמים סימן קללה". בדפוסים מדפוס ריווא (שם) ואילך: "ולא ירדו גשמים" 150 וכן ב- דס. בעל תוספות יום טוב קובע אמנם כי הנוסח "וירדו גשמים" הוא עיקר אך מנסה לתרץ גם את הנוסח המשובש, והדברים מיותרים. . לא מן הנמנע כי השיבוש מקורו במציאות באירופה שבה הגשמים יורדים בקיץ ואין רואים בהם סימן קללה. עיקרו של הנוסח "וירדו גשמים" מתברר אף מן ההמשך בדברי המשנה המביאה את הפסוק "הלוא קציר חטים היום" (שמואל א יב יז), אשר בהמשך דברי הנביא מוברר שראו בדבר אות לרעות: "הלוא קציר חטים היום, אקרא אל ה' ויתן קֹלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך". בתלמוד הירושלמי מובא בסוף פרקנו: "אמר רב שמואל בר רב יצחק הדא דת אמר בשלא ירדו להן גשמים מכבר, אבל אם ירדו להם גשמים מכבר סימן ברכה הן".

6משנתנו הקובעת שהגשמים היורדים בניסן הם עדיין סימן ברכה תואמת לדברי רבי שאין גוזרים יותר משלוש עשרה תעניות "לפי שאין מטריחין את הצבור יותר מדאי" 151 בבלי, יד ע"ב, וראו בפירושנו למשנה הקודמת. , ומנוגדת לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל הסבור שאין ממשיכים להתענות מפני שיצא זמנה של רביעה. התעניות מתחילות בראש חודש כסלו ושלוש עשרה התעניות מסתיימות בסוף חודש טבת לערך, והרי יכלו עדיין להתענות עד ניסן כפי שהיחידים נוהגים. להלן מסופר המעשה על חוני המעגל שפנו אליו שיתפלל על הגשמים שירדו, ומעשה זה היה בעשרים בחודש אדר 152 ראו להלן בפירושנו לפ"ג מ"ח. .

7שנאמר הלא קציר חיטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר וכו' – (שמואל א יב יז). בעדי הנוסח השונים ציטוטים חלקיים ומלאים של הפסוק. מן המפורסמות הוא שמעתיקים הרשו לעצמם לקצר או להאריך בפסוקים, ואין כל טעם לבירור אורך הציטוט 153 ראו למשל במ"א בפרק הבא, ורבות הדוגמאות לכך. .