משנת ארץ ישראל על משנה תענית ב:א

1משניות א-ה עורכות "סדר תעניות" בצורה מפורטת ומוסרות אף את נוסחי הברכות של התפילה באותו מעמד. במשנה יש לנו תיאורים רחבים מעין אלו רק בפרקים המעלים את סדרי העבודה במקדש. פרקים כאלו הם משנת תמיד; רוב הפרקים במשנת יומא המעלים את סדר העבודה ביום הכיפורים; פרקים ד-ה במשנת סוכה המתארים את שמחת בית השואבה בחג הסוכות; פרק ג במשנת ביכורים המעלה את תהלוכת מביאי הביכורים; פרקים ב-ג במסכת סוטה ופרקים אחרים מעינם. אין במשנה פרקים המתארים מעמד התפילה בשבת או ביום טוב, או מעמד קריאת התורה והנביאים 81 תיאורים נרחבים ממעמד קריאת התורה בשבת, התפילה ומעמדים אחרים ערוכים במסכת סופרים. . אף התוספתא ממלאת אחר המשנה תוך הרחבת דברים על דרשותיו של הזקן, ונוסחאות של תפילה וברכות. במשנה ובתוספתא משובצים דברים מן הנוהג במקדש, ואף מנוסחאות הברכות ועניית האמן: "כך היו נוהגין בגבולין. במקדש מה הן אומרים" (תוס', פ"א ה"י-הי"א). פרשת "סדר תעניות" מסתיימת גם במשנה וגם בתוספתא בדברים: "וכך הנהיג רבי חלפתא בצפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח בלבד" (תוס', פ"א הי"ג). גם פרקים ג ו- ד ממשיכים בלשון סיפורית למחצה, ומתארים את סדרי המקדש. אבל פרקים אלו נערכו עריכה עמוקה והוחדרו לתוכם מרכיבים מאוחרים כגון שילוב הנשיא (מ"א), או המעשה מדור יבנה (להלן מ"ה). אבל עיקרם של שלושת הפרקים הוא בתיאור בסגנון סיפורי של ימי הבית, ולתוך הסיפור הרצוף הוחדרו הלכות ומחלוקות מאוחרות (פ"ד מ"ד; פ"ד מ"ז ועוד).

2סדר תעניות כיצד – לפי לשון המשנה אפשר היה לומר שסדר זה הערוך בהמשך נוהג בכל תעניות הציבור או החל מן התעניות השניות שהמלאכה אסורה בהן, אולם בברייתא השנויה רק בתלמוד הבבלי אנו שונים: "שלש תעניות ראשונות ושניות נכנסים לבית הכנסת ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה כולה ובשבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר..." (טו ע"ב), כסדר השנוי במשנה. בהמשך הסוגיה מסיק רב פפא: "מתניתין אשבע אחרונות תנן".

3מוציאין את התיבה – התיבה שבה שמים את ספרי הקודש. בספרות התנאית לא נזכר המונח "ארון" או "ארון קודש". ספרי הקודש היו נתונים בתיבה בחדר צדדי, ובשעת התפילה הכניסו את התיבה לבית הכנסת. ארון הקודש הקבוע בבית הכנסת, רהיט שצורתו ארון ומחובר לקיר הפונה לירושלים, לא היה קיים בימיהם של התנאים. הארון הנזכר בספרות התנאית הוא ארון הקודש של המשכן או של המקדש, ולרוב הכוונה לארון מתים, אך לעולם אינו ארון ספרי התורה בבית הכנסת 82 נציין מקורות מספר מתוך הספרות התנאית: משנה, מעשר שני פ"ה מי"ב; אהלות פ"ט מט"ז; תוס', סוטה פ"ד ה"ט; מכילתא, בשלח מסכת דויהי, פתיחתא עמ' 79; ספרי, כי תבא פיסקא שג עמ' 332, ועוד מקורות רבים. ראו ספראי, דוכן. . הממצא הארכאולוגי ברור. בבתי הכנסת מהמאות השלישית והרביעית נמצאו עדויות למבנה ששימש כבסיס לתיבת ספרים דקורטיבית ובולטת 83 ייבין, כורזין. (איור 14). לעומת זאת בבתי הכנסת מהמאות השישית והשביעית

4היה מבנה גדול ששימש כמקום לארון מפואר שהיה מוקד בית הכנסת (איור 15). משנתנו מדברת על מתקן פשוט יותר ונייד המופיע ונרמז גם במקורות נוספים, והוא קדם כנראה למתקן המפואר יותר של המאות השלישית והרביעית 84 לבתי הכנסת התנאיים ראו בנספח ב למסכת מגילה. .

5לרחובה של עיר – לרחבה שבעיר. בתלמודים (ירו', סה ע"א; בבלי, טז ע"א) נאמרו בשם אמוראים טעמים שונים לכך שמוציאים את התיבה לרחובה של עיר: זעקנו בצנעה ולא נענינו – נבזה את עצמנו בפרהסיה! גלינו – גלותנו מכפרת עלינו; כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוניינו. אלה פרשנויות דרשניות, ואולי יש למצוא את הטעם ליציאה לרחובה של עיר בעובדה שבית הכנסת לא יכול היה להכיל את כל המתכנסים למעמד של קריאה בתורה ותפילה. בהמשך המשנה נאמר שהנשיא ואב בית הדין משתתפים בכנס, אולם לא בכל מקום היו הנשיא ואב בית הדין. חכמים נשלחו מטעם ההנהגה המרכזית לערוך את המעמד בריכוזים שונים 85 רבי יהושע בן לוי עורך כנס של תענית בדרום, כלומר בלוד (ירו', פ"ג ה"ב, סו ע"ג); רבי זעירא בשם רבי אמי מספר כיצד נהגו כשיצאו לתענית בימיו של רבי יוחנן, ובאותה סוגיה מסופר על דרכם של רבי יוסי ורבי אחא ביציאתם לתענית (ירו', ברכות פ"ג ה"ה, ג ע"ג); רבי אמי נותן הוראות לאנשי ביתו כשהם יוצאים לערוך תענית, כיצד לנהוג בנפילת אפיים (ירו', עבודה זרה, פ"ג ה"ג, מג ע"ד). . לאותו מקום הגיעו רבים מן הכפרים והערים הסמוכות, ולא היה מקום בבית הכנסת לכל המתאספים. בתי הכנסת הגדולים שנתגלו במקומות שונים בארץ הם מתקופה מאוחרת יותר, מימיהם של האמוראים, ואף הם לא יכלו להכיל מספר רב של אנשים שהתכנסו מיישובים מספר.

6בעיירות היהודיות מהתקופה הרומית קשה להבחין ברחבה גדולה, אך היא מוכרת דווקא ביישובים כפריים מהמאה הראשונה לספירה כמו בד עיסה בארץ בנימין, חורבת עתרי בארץ יהודה ושם טוב בשפלת יהודה 86 מגן ואחרים, קרית ספר; זיסו וגנור, חורבת עתרי; טפר ושחר, שם טוב. התכנית המופיעה שם שגויה, והאיור כאן משקף את התכנית המדויקת יותר. . באלו נבנה היישוב סביב רחבה מרכזית. יש להניח שבהמשך התפתחות היישוב התמלאה הרחבה במבנים ונעלמה. ביישובים אלו הרחבה מרכזית יותר מבית הכנסת והיא לב החיים הציבוריים ביישוב. ייתכן גם שלבית הכנסת לא נכנס כל הציבור, שהרי למעמד התענית הגיעו ילדים, נשים ותושבים מהכפרים הסמוכים. ביישובים מתקופה מאוחרת יותר הרחבה היא כיכר קטנה בין המבנים, ואינה ציבורית דיה 87 על קיומן של רחבות בערים שנחפרו ראו דר ואחרים, אום ריחן, עמ' 32-31. . אם כן, הרקע הרֵאלי להלכה שבמשנה הוא היישוב הכפרי מסוף ימי בית שני. כיכרות גדולות היו גם בערי פוליס, אך קשה לתאר שעליהן מדברת המשנה הסתמית. זו ראיה נוספת לכך שמשנתנו משקפת חומר הלכתי וסיפורי קדום, מימי בית שני.

7ונותנין אפר מקלה – אפר שרפה. סתם "אפר" משמעו אף עפר, אבק (בראשית יח כז; מלאכי ב כא). משום כך התנא שונה אפר מקלה 88 "מקלה" נמצא בכל כתבי היד של המשנה ושני התלמודים, בציטטה של המשנה בתוספתא (פ"א ה"ח) ובציטטה בתלמוד הירושלמי (סה ע"א) ובתלמוד הבבלי (טז ע"א). כך אף בציטטה בבראשית רבה, פמ"ט עמ' 513. בחלק מכתבי היד של כל המקורות שהבאנו המילה "מקלה" נעדרת ונאמר רק ששמים אפר. המילה חסרה גם בכל ספרי הראשונים של המשנה. בברייתא בתלמוד הבבלי טו ע"ב אנו קוראים: "ובשבע אחרונות מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר על גבי התיבה... רבי נתן אומר אפר מקלה". הדרישה לאפר מקלה בדווקא היא דעתו של רבי נתן, ואולי בהשפעת דבריו נכנסה המילה "מקלה" למשנתנו ולמקורות האחרים. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1071. , אפר שבא משרפה, על גבי התיבה – כדי להראות את צער הציבור וסבלו. בתלמודים (ירו', סה ע"א; בבלי, טז ע"א) נאמר שהאפר על הארון מבטא את הנאמר בפסוק "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא טו), "ובכל צרתם לו צר" (ישעיה סג ט), כלומר הקדוש ברוך הוא מצטער אף הוא עמנו בצרה. רעיון זה שהקדוש ברוך הוא סובל יחד עם ישראל, גולה עם ישראל ונגאל עמו, מצוי בספרות התנאים 89 רעיון זה חוזר ונשנה בפי רבי עקיבא ותלמידיו בדרשות לפסוקים שונים. ראו מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פי"ב, עמ' 52-51; ספרי במדבר, פד, עמ' 82; שם, עמ' 83; שם, פיס' קסא, עמ' 222; ספרי זוטא, י לה, עמ' 267; ירו', סע ע"א ועוד; בבלי, מגילה כט ע"א ועוד. , אך ספק רב אם בימי התנאים ביקשו לראות, ולו בצורה סמלית, בתיבה עם הספרים ייצוג כביכול של ריבון העולמים. האפר הוא ביטוי מקובל לצער ואבלות.

8לפנינו במשנה אמור שנותנים אפר מקלה על גבי התיבה, וכן בסוגיה בתלמוד הירושלמי (סה ע"א) ובתלמוד הבבלי (טז ע"א). אולם בכל כתבי היד של הבבלי ובראשונים: "למה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה". כך אף פסק הרמב"ם בראש פרק ד מהלכות תענית 90 ולחינם תמה עליו בעל הכסף משנה מניין לרמב"ם הלכה זו. . בתרגום שני לאסתר (ד א), בתיאור הכנס לתענית של מרדכי, נכתב: "בההוא שעתא אפיקו ית ארונא לתרעי שושן ואפיקו עלוי ספר דאוירייתא כד מכרך פסקא ומפלפל בטקמא". בתשובות גאונים של שר שלום, רב שרירא ורב האיי, המוסרים את סדר התענית של המשנה וכמו שהוא נוהג בימיהם, מזכירים נתינת אפר על גבי התיבה וכריכת ספר התורה בשק 91 ראו תשובת הגאונים, עמ' 26-23. העמידנו על כך ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1072. . בתוספתא נוסף: "ולא היו מתעלפין עליה, אחד יושב ומשמרה כל היום" (תוס', פ"ב ה"ח), ואין פירוש המילה "מתעלפין" אלא מתחלפין, בחילוף החי"ת בעי"ן, וכפי שמצינו בירושלמי: "ביומוי דרבי אילא הוון שבקין ארונא ועללין לון. אמר ליה רבי זעורה לא כן תני לא היו מתחלפין עליה כל היום אלא אחד היה יושב ומשמרה כל היום" (ירו', סה ע"א) 92 ליברמן, שם. חילוף זה מצינו בתוס', מכות פ"ה הט"ו, בסדר ההלקאה שאחד מכה: "ולא היו מתעלפין עליו". בנוסחאות בכתבי היד, גם בתוספתא תענית וגם בתוספתא מכות, מצויים החילופים מתעלפין-מתחלפין. צורה זו מצויה בסרך היחד VI, 7: "תמיד עליפות איש לרעהו", והשוו מלכים א ה כח; איוב י יז; יד יד. . רבי זעירה מתריס על כך ששמו את הארון ולא הקפידו שאחד ישב לידו לשמירה. הברייתא מבקשת לומר שאין מתחלפים בשמירה על הארון, אלא אחד יושב ומשמרו כל זמן ההתכנסות 93 בתוספתא מכות (ההערה הקודמת) הכוונה שאחד מכה את כל ל"ט המכות ואין המכים מתחלפים, כי כל מצליף חדש עלול להתחיל להכות ביתר מרץ. .

9ובראש הנשיא – נותנין אפר בראש הנשיא. השתתפות הנשיא מעניקה להתכנסות מעמד של תענית ציבור, וכפי שאומר רבי יוסה בירושלמי (שם): "הדא אמרה אילין תענייתא [דאינון] 94 כך בתשובה מרב שרירא ורב האיי גאון שפרסם הרכבי בזכרון לראשונים, סימן רנט (עמ' 133) ומועתקת באוצר הגאונים עמ' 26. לפנינו: דאנן, ואין לנוסח זה כל מובן. עבדין לית אינון תעניין למה דלית נשייא [בהון]" 95 זאת אומרת, התעניות שהם עושים אינן תעניות, למה? שאין הנשיא בהן. כך באוצר הגאונים (שם), ולפנינו: עמן. אף כאן הנוסח שלפנינו אין לו כל מובן, שהרי הנשיא היה עמם בארץ ישראל כפי שעולה מן המסופר באותה סוגיה. אולם יש לציין ששיבושים אלו כבר מצויים בשרידי ירושלמי כת"י אשכנזי שפרסם זוסמן, כתב יד, עמ' 46. . אף מפי חכם בבלי אמורים מעין דברים אלו: "דאמר שמואל אין תענית צבור בבבל" 96 בבלי, יב ע"ב; פסחים נד ע"ב בשם שמואל, ובשם רבי ירמיה בר אבא בתענית יא ע"ב. בפסחים הסוגיה דנה בשאלה לגבי אילו איסורים אין לתעניות בבבל מעמד של תענית ציבור. . בבבל גוזרים תעניות ונערך מעמד מעין זה שבארץ ישראל, אך אין לו מעמד של תענית ציבור, ובראש אב בית דין – כשם שנותנים בראשו של הנשיא נותנים אף בראשו של אב בית הדין. ההלכה בניסוח זה היא מימי רבי, או מדור אחד לפניו, מימי דור אושא. הכינויים "נשיא" ו"אב בית דין" לעומדים בראש בית הוועד או הסנהדרין הם רק מדור אושא. מאותה שעה מכונים העומדים בראש הסנהדרין בשם רבן שמעון בן גמליאל הנשיא, רבי יהודה הנשיא 97 הוריות יג ע"ב, והשוו הסוגיה בירו', ביכורים פ"ג ה"ג, סה ע"ג. , וכך אף בהמשך הדורות. אמנם יש שהמסורת מזכירה את רבן גמליאל בן דור יבנה לצדה של ההלכה הדנה במעמד הנשיא, אך אין היא מכנה את רבן גמליאל בתואר "נשיא" 98 ראו עדיות פ"ז מ"ז; תוס', שבת פ"ז (פ"ח) הי"ח. המשנה בחגיגה פ"ב מ"ב מכנה את חמשת חכמי הזוגות: "הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין". אולם אין דברים אלו אלא השלכה מימי עריכת המשנה לימים ראשונים, שכן הנשיא ואב בית הדין מילאו במידה רבה ובצורה דומה את תפקידיהם של חכמי הזוגות. ראו גודבלאט, התואר נשיא; הנ"ל, הנשיאות. . הנשיא ואב בית הדין נזכרים כאחד במשנתנו, אולם את תענית הציבור קבע והכריז הנשיא, אם תוך התייעצות עם אב בית הדין ואם בלעדיו. העדויות על כך הן מימי המשנה וכן מימי הנשיאים שלאחר ימי המשנה. החכמים יוצאים ועורכים את הכנסים לתעניות, אך הגוזרים הם הנשיאים, והחכמים יוצאים לערוך את התעניות 99 ירו', פ"ג ה"ד, סו ע"ג; בבלי, כד ע"א; יד ע"א-ע"ב. בדף כח ע"ב מסופר על רבי אליעזר שגזר תענית, אך במקבילה בירושלמי (שם) נאמר שרבי אליעזר ירד לפני התיבה ולא נענה. .

10וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו 100 בדפוס וילנא ובדפוס ונציה (דו) רק "נותן". – אפר. בירושלמי מסופר כי רבי יודה בר פזי כשהיה יוצא לתענית היה אומר לפניהם: כל מי שלא הגיע השמש לגביו יקח עפר ויתן בראשו. בידי השמש היה אפר אך לא תמיד הגיע השמש לכל אחד, והוא מכריז כי ניתן לשים גם עפר על הראש. התלמוד הבבלי (טו ע"ב) מדייק בלשון המשנה שנאמר בה: "ונותנין... בראש הנשיא ובראש אב בית דין", ואחר כך: "וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו", כי על ראש הנשיא ואב בית הדין אדם אחר נותן, ושאר העם כל אחד ואחד שם לו לעצמו. הטעם לכך הוא: "אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים" (שם), ואולי משום הכבוד נותן מי שנותן על ראש הנשיא וראש אב בית הדין.

11בימי הבית לא היה נשיא, וספק אם היה אב בית דין. מצד שני, לא ייתכן שהיה מעמד ציבורי מרכזי ללא השתתפות ומתן מקום של כבוד לכוהן הגדול. התיאור שבמשנה הוא אפוא "מעודכן" ואולי גם פולמוסי, ובא לעקור את תפקיד הכוהן הגדול בפרט, והכוהנים בכלל, מהמעמד 101 ראו הנספח למסכת שקלים. . בזמן המקדש נערכה התענית, מן הסתם, בהר הבית, אך לא נמסרו על כך פרטים.

12זקן שבהן – החכם המוסמך שנשלח מטעם הנשיא. בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא: "תנו רבנן: אם יש זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה" (טז ע"א). ייתכן שהביטוי "זקן" אינו מכוון לחכם אלא לנכבד מקומי, ורק ספרות האמוראים מנסה לתת תפקיד של כבוד לחכמים. מגמה זו ראינו גם לעיל ונסכמה במבוא, אומר לפניהם דברי כיבושים – דברי עידוד ונחמה, דברי חיזוק. הזקן אומר לפניהם דברי תוכחה בטעם ובנחת, דברים משכנעים המביאים לתשובה אמיתית ולהיענות לתפילתם ולבקשתם, כאמור בכתוב שהזקן מביא מספר יונה בספרו על מעשי התשובה של אנשי נינוה: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג י). מעין דברים אלו אף בתוספתא: "אומר לפניהם דברי כיבושין... וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח יג) ואומר נשא לבבינו אל כפים וגו' (איכה ג מא)" (פ"א ה"ח). במדרשי תנאים ואמוראים "דברי כיבושים" אינם דברי תוכחה כדי לייסר את השומעים, אלא דברי פיוס ועידוד 102 כך פירש כראוי י' ווארטבסקי במאמרו דברי כיבושים (לשון המדרשים, עמ' 96-79). . בספרא ויקרא סוף פרשה א (הי"ב, ד ע"ב; מהדורת פינקלשטיין, ב, עמ' 19-18) אנו קוראים: "לאמר – אמור להם דברי כבושים 103 כך ברוב הנוסחאות. , בשבילכם מדבר עימי שכן מצינו שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל כמנודים לא היה מדבר עם משה". דברי הכיבושים אינם דברי תוכחה אלא דברים רכים ומעודדים, דברי שבח לישראל שבזכותם ובשבילם המקום מדבר עם משה. מן הספרות המאוחרת נציין לפסיקתא דרב כהנא (זאת הברכה , עמ' 441) 104 הדרשה מצויה בערוך, ערך "כבש", כרך ד עמ' קצא. : "וזאת הברכה (דברים לג א) זאת וזאת הן וכיבושיהן לפי שהוא מקנטרן בראשו של ענין מזי רעב ולחומי רשף (שם לב כד) ולפיכך הוא אומר בסופו אשריך ישראל (שם לג כט)". ה"כיבושין" הן תוספת על הברכות, והיא "אשריך ישראל". ספרות האמוראים המדרשית שימרה כמה מדרשות אלו, והם הפכו למעין סוגה ספרותית.

13דברי הטפה כאלה מצינו גם בכוהן הבודק את הנגע: "היה בא אצל הכהן, והכהן אומר 'ואמר לו', צא ופשפש בעצמך וחזור בך, שאין הנגעים באין אלא על לשון הרע. ואין הצרעת בא אלא על גסי הרוח, ואין המקום דן את האדם אלא ברתיון. הרי הן באין על ביתו. חזר בו טעון חליצה, ואם לאו טעון נתיצה. הרי הן באין על בגדיו, חזר בו טעון קריעה, ואם לאו טעון שריפה. הרי הן באין על גופו, חזר בו חוזר, ואם לאו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר אף על גסות הרוח נגעין באין שכן מצינו בעזיהו" (תוס', נגעים פ"ו ה"ז, עמ' 625). הכוהן מטיף לבעל הבית לחזור בו מחטאו, ומדגיש שהקב"ה מביא את העונש במתינות (ברתיון) בתחילה על הבית, אחר כך על הבגד ולבסוף בגופו של אדם. כפי שנדגיש בפירוש המשנה שם משנת נגעים רואה בכוהן את דמות המפתח, והתוספתא מוסיפה על כך ומעניקה לו תפקיד לא רק כפרשן של הלכות טהרה אלא גם כמטיף בשער. זאת בניגוד למשנה אחרת במסכת נגעים (פ"ג מ"א) 105 ומקבילות, ובהן נדון בפירושנו למשנת נגעים שם. שבה חכמים מציגים את הכוהן כדמות טקסית בלבד, ואת נטל ההכרעה הם נוטלים לעצמם. נימה זו חוזרת במדרש, והדרשה מופתחת יותר: "ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו, 'לאמר' יאמר לו הכהן דברי כיבושים בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע. שנאמר 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות', 'זכור את אשר עשה ה' למרים', וכי מה ענין זה לזה אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. והלא דברים קל וחומר ומה אם מרים שדברה שלא בפניו של משה כך, מדבר גנאי של חבירו בפניו על אחת כמה וכמה. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על גסות הרוח נגעים באים, שכן מצינו בעוזיה שנאמר 'ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימרוד בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקריב על מזבח הקטרת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל ויעמדו על עוזיה ויאמרו לו לא לך עוזיה להקריב לה' כי אם לכהנים בני אהרן המקודשים צא מן המקדש ויזעף עוזיהו ובידו' וכו' " (ספרא מצורע, פרשה ה ה"ז-ה"ט, עג ע"א). גסות הרוח בהקשר זה היא הניסיון לדחוק את הכוהנים מעמדות הכוח שלהם, ניסיון שחכמים היו מראשי המובילים שלו.

14כן פונים זקני בתי דין (חכמים) למי שבא להעיד לפניהם, או להישבע לפניהם: "שבועת הדיינין באי זה צד? הרי מי שנתחייב שבועה לחברו אומרין לו: הוי יודע שכל העולם כולו מזדעזע ביום שנאמר 'לא תשא שם ה' אלהיך' וגו'. כל עברות שבתורה כתוב בהן 'ונקה', וזו כתוב בה 'לא ינקה'. כל עברות שבתורה נפרעין ממנו וזו ממנו ומכל העולם, ויהא עון העולם כולו תלוי בו, שנאמר 'אלה וכחש' וגו', 'על כן תאבל הארץ'. כל עברות שבתורה נפרעין ממנו, וזו ממנו ומקרוביו, שנאמר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך', ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר 'ומבשרך אל תתעלם'. כל עברות שבתורה תולין לו לשנים ולשלשה דורות וזו לאלתר, שנאמר 'הוצאתיה נאום ה' צבאות', 'הוצאתיה' מיד. 'ובאה אל בית הגנב', זה משביע לשקר ויודע שאין לו בידו, וגונב דעת הבריות. 'ואל בית הנשבע בשמי לשקר', כשמועו. כל עבירות שבתורה בממונו, וזה בממונו ובגופו, שנאמר 'ולנה'. בא וראה שדברים שאין האש אוכלתן שבועת שקר מכלה אותן" (תוס', סוטה פ"ז ה"ב). האיום הוא כפול: על הנשבע לשקר ואף על המשביע "ויודע שאין לו בידו", וזאת לפי תפיסתם שהשבועה מוטלת על שני הצדדים 106 ראו פירושנו לפ"ו מ"א ומ"ד. . תהליך דומה מתואר במסכת סנהדרין שבה "מאיימין" על העדים (משנה, סנהדרין פ"ג מ"ו), וכן מטיף הכוהן לסוטה "בתי הרבה יין עושה..." (משנה, סוטה פ"א מ"ד).

15יש מקום להערכה שדברי ההטפה שחכמים אומרים נגזרים מדברי הכיבושין של הכוהן הבודק את הנגעים ומשקה את הסוטה 107 הכוהן משוח המלחמה משמיע דברי חיזוק דומים לפני היוצאים לקרב (משנה, סוטה פ"ח מ"א). . אמנם מדובר בגלגול מסורות ספרותיות בלבד; הרי ספק רב אם דין נגעי בתים התחולל אי פעם. ברם דברי כיבושין כאלה מתאימים לכל מקרה של אדם נגוע המתייצב לבדיקה לפני הכוהן. במערכת הפולמוס המוסתר והתחרות שבין חכמים לכוהנים קשה להניח שחכמים היו "מעבירים" לכוהנים תפקידים שלהם. אדרבה, הם מנסים לנכס לעצמם תפקידים ומעמדות שבידי כוהנים, וכבר עמדנו על כך במסגרת משנתנו. על כן סביר להניח שדברי ההטפה היו מתפקידי הכוהן, וחכמים נוטלים לעצמם תפקידים אלו בבתי המשפט ובתענית ציבור.

16אחינו לא נאמר באנשי נינווה וירא האלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה – (יונה ג י). המשנה נותנת דוגמה לדברים שהזקן אומר. התוספתא (פ"א ה"ח) מביאה נוסח אחר של דרשה ופסוקים אחרים מדברי הנביאים, ויש בהם בערך אותו רעיון שיש לתקן מעשי עוול ולעשות טוב, ואין להסתפק בצום ותפילה ובגילויים חיצוניים של סגפנות, ובקבלה – בספרי הנביאים, מהוא אומר – הנביא אומר 108 בפירוש המיוחס לרש"י מוסבר ההבדל בין צורת הבאת הפסוק מספר יונה, שלא נאמר בו "בקבלה", לבין דרך הבאת הפסוק מספר יואל, שנאמר בו "ובקבלה הוא אומר". מסקנת הדברים היא שכל מקום שמביאים בו את דברי הנביא הפונה לישראל נאמר "ובקבלה", אבל במקום שאין נזכרים בו דברי הנביא הישירים אלא מן המסופר בספרי נביאים – לא נאמר "ובקבלה". הבדיקה בכל ספרות התנאים אינה מאששת את הדברים. לרוב, הדברים שעליהם נאמר "ובקבלה" הם אמנם דברי הנביא או החכם בספרי החכמה, אך לא תמיד הדבר כך (ראו מכילתא, מסכתא דפסחא בא, פרשה י, עמ' 80 ועוד), ומרובים הציטוטים מדברי הנביאים בלי הציון "ובקבלה". : וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלוקיכם וגו' – פסוק הוא ביואל (ב יג), בפרשה המסתיימת בברכות ונחמות. אורך הציטוט שונה בעדי הנוסח השונים, וזו תופעה מוכרת וידועה 109 ראו, למשל, בסוף הפרק הקודם; משנה ג בפרק זה, ועוד. .