משנת ארץ ישראל על משנה תענית ב:י

1אין גוזרין תענית 181 בדפוסים נוסף "על הצבור", וכנוסח שלנו ב- מל, מיל, מנ, מפ, מדק, מרא, מרש, מרג, מפי, כ. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים – אין מכריזים על תענית ציבור בימים אלו. ראשי חודשים היו מעין ימי מועד בימי בית ראשון. עדויות רבות לכך במקרא בהקשרים שונים, החל מן הקרבת קרבנות המיוחדים ליום זה ועד עדויות שונות בספרי נביאים ראשונים ואחרונים ומקורות מחוץ למקרא 182 במדבר כח יא-טו; שמואל א כ יט; מלכים ב ד כג; ישעיה א יג-יד; שם טו כב; יחזקאל מה יג ועוד, וראו בהמשך. . לא נזכר בתורה איסור או ביטול ממלאכה ביום ראש חודש כפי שנזכר במועדים האחרים, אך נראה כי היה מקובל איסור או נוהג של ביטול ממלאכה בראש חודש 183 ישעיה א יג, ובמיוחד עמוס ח ה. הדבר משתמע אף מאוסטרקון שנמצא בערד. ראו לוונשטם, אוסטרקון, עמ' 332-330. (איור 21).

2מציאות זו ממשיכה במידה רבה בימי בית שני ובימי המשנה. במקדש הוקרבו הקרבנות של ראש החודש, ובהמשך הימים מתייסדת תפילת המוסף שאינה נערכת אלא בשבת ובימי מועד. מקורות תנאיים ואמוראיים מדגישים כי אין איסור מלאכה בראש חודש 184 מכילתא, פסחא פ"ט, עמ' 30; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 19-18; בבלי, שבת כד ע"א; חגיגה יח ע"א; ערכין י ע"ב. , אך לאידך גיסא מקורות שונים בתלמוד הבבלי מניחים כעובדה כי בטלים ממלאכה ביום ראש חודש. ברייתא בתלמוד הבבלי קובעת: "זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב קורין ג', ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ד' " (מגילה כב ע"ב). האמורא אביי מסביר את הטעם שהשיאו משואות כשבית דין קידש את החודש החסר "משום ביטול מלאכה לעם שני ימים" (בבלי, ראש השנה כג ע"א), כדי שהעם ידע שראש החודש החל כבר הערב ולא יתבטל ממלאכתו שני ימים 185 רש"י פירש שטעם זה תואם רק את ראש חודש תשרי שאסורים בו במלאכה, אולם כפשוטה של הסוגיה הדיון הוא בראשי חודשים של כל ימות השנה, וכפי שהעירו התוספות בד"ה "משום" שלחינם נדחק רש"י לפרש בראש השנה שכן בכל ראשי חודשים בטלו ממלאכה, וכסמך לדבריו הביא בעל התוספות את הברייתא במגילה שהבאנו. . בתלמוד הירושלמי (פ"א ה"ו, סד ע"ג; פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ג) מובאת רשימה של נוהגי נשים שלא לעשות מלאכה בימים או בשעות מסוימות. הסוגיה מונה את אלה שאינם "מנהג" ואת אלה שהם "מנהג". בין אלה שהם מנהג נמנה נוהגן שלא לעשות מלאכה בראש חודש.

3נראים דברי בעל התוספות בשבת (כד ע"א ד"ה "או") הכותב שאין אמנם איסור בעשיית מלאכה אלא "מנהג בעלמא שאין רגילין לעשות מלאכה". ההלכה לא אסרה עבודה בראש חודש, אך פשט המנהג שלא לעשות מלאכה ולכן הברייתא ואביי יכולים להשתמש בנוהג זה להסבר דברים בהלכה.

4בספר מלכים ב (ד כג) אנו לומדים כי היה נוהג לבקר אצל הנביא ביום ראש חודש. בעלה של האישה הגדולה אשר בשונם רואה כיצד אשתו מכינה את עצמה ללכת אל הנביא והוא שואלה: "מדוע אתי [את] הלכתי [הֹלכת] אליו היום לא חֹדש ולא שבת" 186 ממעשה זה למד רבי יצחק שחייב אדם להקביל פני רבו בשבת ורגל (כך לפי גרסת רבינו חננאל), אם הוא נמצא בקרבת מקום. . על נוהג זה אנו שומעים בסוף ימי התנאים. רבי שמעון בן חלפתא היה נוהג לבקר את רבי יהודה הנשיא בכל ראש חודש 187 ויקרא רבה, פי"ח, עמ' שצה; קהלת רבה, פי"ב, ובלשון אחר בבבלי, שבת קנב ע"א. .

5מקומו של ראש חודש בחיי העם יש בו כדי להסביר את ההלכה במשנתנו שאין גוזרים תענית על הציבור בראש חודש. איסור צום בראש חודש או נוהג שלא לצום ביום זה נזכר כבר במקור מן הימים הראשונים בימי הבית. ספר יהודית מספר על יהודית כי בכל ימי אלמנותה הייתה צמה "חוץ מערבי שבתות ושבתות וערבי ראש חדשים וראשי חדשים ומועדים ושמחה לבית ישראל" (ח ו) 188 ראו בפירושו של גרינץ במהדורתו (עמ' 132) ובהשלמות לפסוק זה בעמ' 188-187. . בתלמוד הירושלמי למשנתנו מסופר ש"רבי יעקב בר אחא מפקד לספריא אין אתת אית[ת]א מישאלינכון, אימרון לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו שלמועד וחנוכה ופורים" (סו ע"א) 189 =אם באה אשה לשאלכם, אמרו לה... . האישה באה לבית הכנסת שבו מצוי בית הספר או לבית הסופר כדי לשאול אילו ימים ראויים לתענית שהיא מבקשת לקבל על עצמה, והחכם רבי יעקב בר אחא אשר אינו מצוי לא בבית הכנסת ולא בבית הספר מסביר לסופרים, הם מלמדי התינוקות, כי יורו לנשים הבאות אליהם, אולי בהזדמנות שהן מביאות את התינוקות לבית הספר, כי הן רשאיות להתענות בכל ימות השבוע פרט לשבתות, ראשי חודשים, חולו של מועד, חנוכה ופורים. משנתנו אינה מזכירה שבתות וימים טובים, שהרי הדברים מובנים מאליהם. היא אינה מזכירה חולו של מועד שאף הוא אסור, כפי שמדגישים מפרשי המשנה והגמרא. אי הזכרת חולו של מועד היא כנראה מפני שמשנת תענית סודרת את הלכות תענית ומנהגיה לתעניות מחמת אי ירידת גשמים, וחולו של מועד אינו חל בעונת הגשמים בארץ ישראל. ראשי חודשים, חנוכה ופורים חלים בעונת הגשמים 190 וראו דיוננו למגילה פ"ד מ"ב. .

6אם התחילו – אם התחילו בסדרת תעניות שהן בימי שני וחמישי ובאחד הימים חל ראש חודש חנוכה או פורים, אין מפסיקין – את סדר התעניות, ומתענים אף בימי מועד אלו. בשני התלמודים (ירו', סו סע"ג; בבלי, יח ע"ב) חלוקים אמוראים (בשינוי שמות החולקים) מה היא התחלה. יש שאומר שלוש תעניות ויש שאומר אפילו רק אחת. התלמוד הירושלמי מוסיף: "ונפק עובדא כהדא דרבי בא" (סז ע"ג) שאמר אפילו אחת, דברי רבן גמליאל.

7מברייתא המצויה בתוספתא, בתלמוד הבבלי ובחלקה אף בירושלמי 191 תוס', פ"ב ה"ד-ה"ה; בבלי, עירובין מא ע"א, ובחלקה בירו', סו ע"א; מגילה פ"א ה"ו, ע ע"ד; נדרים פ"ח ה"א, מ ע"ד; בבלי, ראש השנה יח ע"א. אנו לומדים כי התעצמו בהלכה זו בימי רבן גמליאל ולאחר מותו. בתוספתא שנינו: "תענית צבור אין מפסיקין לימים טובים הכתובים במגלה (כלומר מגילת תענית) מה שאין כן בתענית יחיד". לפי פשוטה ברייתא זו חולקת על משנתנו, וכפי שמתברר מהמשכה של הברייתא היא דעתם של רבי אליעזר ורבי יהושע שחלקו על רבן גמליאל 192 וכפירושם של התוספות בעירובין שם ד"ה "מידה". . כך אנו קוראים בהמשך: "מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד 193 כלומר, גזרו לפני כן והמשיכו בחנוכה. מעשה זה הובא בירושלמי ובבבלי ראש השנה לשאלה האם בטלה מגילת תענית. , אמרו לו לרבי ליעזר וסיפר לרבי יהושע ורחץ, אמר להם רבי יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם", ובהמשך: 194 ההמשך רק בתוספתא ובבבלי שם. "לאחר מיתתו של רבן גמליאל 195 רבן גמליאל נפטר לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, כמסופר בירו', מועד קטן פ"ג ה"א, פג ע"א ועוד. בקש רבי יהושע לבטל את דבריו, עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר חזי אנא, בתר רישא גופא אזיל 196 = רואה אני, אחר הראש, הגוף הולך. , כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, עכשיו שמת בקשתם לבטל את דבריו, אמר רבי 197 כך בכ"י לונדון, ומעינו בבבלי. יהושע [אין] 198 כך בכ"י ערפורט ולונדון ובבבלי. אנו שומעין לך, נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל ולא עירער אדם על דבריו". בתלמוד הבבלי מובאת התעצמות זו של רבי יוחנן בן נורי עם רבי יהושע בהלכה הבאה במשנתנו, שאף היא נמסרה בשם רבן גמליאל.

8מעשה זה מוכיח כי למרות דברי המשנה לעיל (פ"א מ"ה) לא הייתה ההחלטה על גזרת התענית בידי חכמים. או שהציבור נקט בדרך זו בהחלטה ספונטנית, או ש"בית הדין" הנזכר שם היה בית הדין של העיר היהודית ולא בית הדין של חכמים.

9אמר רבי מאיר אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקים מודה היה שאין משלימין – את תעניתם בערב שבת עד כניסת השבת אלא סמוך לשקיעת החמה אוכלים ולו משהו, "כדי שלא ייכנס לשבת מעונה" (ירו', סו ע"ב).

10וכן תשעה באב שחל להיות ערב שבת – אין משלימים את התענית, ואוכלים מאכל כלשהו לפני כניסת השבת. בסידור הלוח הנהוג בישראל לא יחול לעולם תשעה באב בערב שבת, אולם בימי המשנה כשקידשו על פי הראייה יכול היה תשעה באב לחול בכל ימות השבוע. מברייתא בתוספתא ובתלמודים (תוס', פ"ב ה"ז; ירו', סו סע"ג; בבלי, יח ע"ב) אנו לומדים שזו הייתה מחלוקת תנאים. בתוספתא אמור: "תשעה באב שחל להיות בערב שבת, אוכל אדם כביצה ושותה אפילו כביצה כדי שלא יכנס זה כשהוא מעונה דברי רבי יהודה רבי יוסה אומר הרי זה מתענה ומשלים". מעין דברים אלו אף בירושלמי. בבבלי בסתם: "חכמים אומרים מתענה ומשלים", ובבבלי עירובין מא ע"א 199 מועתק בתנחומא בראשית סימן ב, והוא העתקה מספר השאילתות, שאילתא א. מספר רבי יהודה: "פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה והביאו לו ביצה מגולגלת (צלויה רכה – רש"י) וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה".

11משנתנו מדברת על תענית בראשי חודשים, פורים וחנוכה, ואילו התוספתא המקבילה מעבירה הלכה זו לכלל הימים הכתובים במגילה (תוס', פ"ד ה"ד-ה"ה). משנה זו שימשה כבסיס עיקרי לדיוני החוקרים על ביטול מגילת תענית. כפי שאמרנו בפירושנו למשנה ח, במגילת תענית ערוכה רשימת ימים האסורים בתענית ובהספד ובתוכה נכללים חנוכה, פורים, חמישה עשר באב ועוד ימים שונים המציינים מאורעות מימי בית שני. כמה מהמאורעות קשורים לסוף ימי הבית. האמוראים אומרים ש"בטלה מגילת תענית", וכן בירושלמי ובבבלי 200 ירו', סו ע"א; מגילה פ"א ה"ד, ע ע"ד; בבלי, שבת יג ע"ב; ראש השנה יח ע"ב. , והשאלה היא מתי בטלה ומדוע. לא נרחיב בכך, אך נעמוד על עיקרי הדברים. המינוח "בטלה מגילת תענית" הוא כללי, וכאילו המגילה עברה מן העולם. המינוח מטעה, שכן חנוכה ופורים לא בטלו מעולם, והתלמודים מעידים כי הם יוצאי דופן. יתר על כן, אמוראים נחלקים מה קורה למי שנדר להתענות באחד מהימים הללו, ורבי יוחנן מתנגד לביטול. דבריו אינם תגובה להם אלא מימרה בפני עצמה, והגמרא מחברת אותה לאותו עניין (ירו', נדרים פ"ח ה"א, מ ע"ד). אם כן, הביטול שנוי היה במחלוקת אמוראים.

12משנתנו אומרת שלראש חודש, חנוכה ופורים מעמד מיוחד, שאין גוזרים בהם תענית לכתחילה, ואם התחילו נוהגים בהם באופן שונה מימים רגילים. כפי שראינו, בתוספתא מובא סיפור על תענית בחנוכה שהנהיג הציבור שלא ברצון חכמים, ועל חכמי דור יבנה שרצו לבטל את ההלכה במשנה, אם כי מהסיפור לא ברור מה רצו, האם סברו שמותר להתענות בחנוכה ללא הגבלות או להפך, שהדבר אסור לחלוטין. מצירוף שני הסיפורים משמע שסברו שאין להתענות בחנוכה כלל. תבורי רואה בכך צעד ראשון, "פִרצה ראשונה" לערעור מגילת תענית כבר בדור יבנה. בצדק העיר שרמר כי מבחינה הלכתית אין טענה זו תקפה. מגילת תענית מדברת על תענית יחיד, ואילו במשנה מדובר בתענית ציבור. אבחנה זו מפורשת בתוספתא 201 שרמר, מגילת תענית, עמ' 439-431; תוס', פ"ב ה"ד, נזכרת גם להלן. . צריך לראות את הדברים גם באופן רֵאלי: בחנוכה עדיין לא ירדו גשמים והדאגה בציבור התלוי בגשם מרקיעה שחקים, ואין זו עדות לערעור על מגילת תענית אלא למצוקה מקומית.

13ברם, דומה שכל הפרשנות הקושרת את משנתנו למגילת תענית בעייתית ומפוקפקת. את הקשר למגילת תענית יוצרת רק התוספתא (פ"ב ה"ד). במקום "חנוכה ופורים" היא שונה "אין מפסיקין לימים טובים הכתובים במגלה, מה שאין כן בתענית יחיד". ליברמן פירש שהתוספתא משלימה את המשנה, והימים הכתובים במגילה הם חנוכה ופורים. אבל התוספתא כשלעצמה 202 שרמר, שם שם. , אף שהיא ערוכה על בסיס המשנה, משקפת עריכה עצמאית גם בתוכנה. כך, למשל, בהמשך התוספתא מובא המעשה בתענית שגזרו (בלוד) בחנוכה, ועמדנו על כך שזו מסורת שונה מהמשנה. אם כן, במשנה מדובר רק על חנוכה ופורים. גם כשבטלה מגילת תענית אלו לא בטלו, וממילא אין קשר בין ההלכה שבמשנה לבין ביטול המגילה. אי אפשר לדעת מה המשנה סבורה על יתר הימים שבמגילה. ייתכן שהיא סבורה כתוספתא שדינם כחנוכה ופורים, ייתכן שהיא סבורה שבאלו מותר להתחיל בתענית וייתכן שהיא סבורה שמשום שהם חגים לאומיים אפילו צריך להפסיק בהם את סדרת התעניות שהחלו בה. במקורות יש ביטוי לכך שבמועדים אלו החמירו ואסרו להתענות אף לפניהם, כדי להגן על מעמדם של חגים אלו הצריכים חיזוק. המשנה מתעלמת ממגילת תענית, כמו מקורות רבים אחרים, כפי שנראה להלן. אם כן, ממשנתנו אי אפשר ללמוד על ביטול המגילה או על תקפותה. מהתוספתא ניתן ללמוד שהיא משקפת מצב שבו הימים המפורטים במגילה עדיין מוכרים ונוהגים. כפי שאמרנו, כך יוצא גם ממקורות תנאיים אחרים, ומשמע מהם שהמגילה בכללותה נחשבת כתקפה.

14מקור אחר שדנו בו החוקרים הוא הברייתא בתלמוד הבבלי שבה מוצגת מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי האם הימים במגילת תענית קיימים לאחר חורבן המקדש (ראש השנה יט ע"ב). ברם זו העמדה אמוראית בלבד, ו"ברייתא" זו איננה בספרות התנאים. בתוספתא ובירושלמי מדובר ב"אותן הימים", והכוונה לימים שבהם היו משפחות מביאות את קרבן העצים. ואכן כך מוכח מלשון הברייתא בהמשך, "מפני שאבל הוא להם", אבל למשפחות שהיו מביאות קרבן עצים ועתה בוטלה החגיגה 203 תוס', פ"ג ה"ו; ירו', פ"ד ה"ו, סח ע"ב; שקלים פ"ד ה"א, מז ע"ד; מגילה פ"א ה"ו, ע ע"ג; נעם, מגילה, עמ' 217. .

15אם כן, אין בידינו עדות לכך שתנאים רצו לבטל את מגילת תענית, אדרבה, המגילה נזכרת כמקור תקף לכל דבר, ודיוני התנאים נסובים על פרטים מעשיים הקשורים לה. אמנם תנאים עשויים לדון גם בנושאים תאורטיים כאילו היו מעשיים; כך, למשל, נידונים דיני קרבנות כאילו היו חיים וקיימים. על כן הנתון החשוב הוא היעדר כל רמז לביטול המגילה. אזכור לכך יש רק במקורות אמוראיים, אם כי הבבלי תולה זאת גם בתנאים.

16עם כל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שאיננו שומעים על מקרים הלכה למעשה שצוינו בהם הימים המנויים במגילה, חוץ מחנוכה ופורים. אחד המועדים במגילה הוא ט"ו באב, ולהלן נראה שאמנם איננו שומעים על חגיגות המוניות, אך נותר זיכרון ל"מחול הכרם" (פ"ד מ"ח). עם כל זאת, ודאי שהחגיגות לא תפסו אותו מקום חשוב שנודע להן בתודעת הציבור בימי בית שני 204 מועד אחר הוא יום טוריינוס, או טיריון, בי"ב באדר. זכרו של היום מעורב במקורות ביום זיכרון למותם של פפוס ולולינוס, אולי במרד התפוצות בימי טריינוס. אמנם המקורות המעידים על יום אבל בתאריך זה מאוחרים (מגילת הצומות), ובנוסח ארץ ישראל הוא חל בשבעה באדר (ראו במבוא). יש להניח שאם נקבע יום צום הוא נקבע בסוף דור יבנה, ואם אכן היום חל בי"ב באדר הוא נקבע למרות מגילת תענית. אבל כל המידע על היום מאוחר, והפרשנות התולה אותו במאורעות מימי טריינוס גם היא בעייתית עד למאוד, ולא נרחיב בכך כאן. .

17מועד אחר הנזכר במגילה הוא שלושה בתשרי, ובמסורת חז"ל ציינו יום זה כיום אבל על מות גדליהו בן אחיקם. הנביא אומר: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים" (זכריה ח יט), ועל כך מסבירים התנאים שצום השביעי הוא ג' בתשרי שבו נהרג גדליהו בן אחיקם 205 ספרי דברים, לא, עמ' 51; סדר עולם רבה, כו; תוס', סוטה פ"ו ה"י (לפי כתב יד וינה בלבד), ומקבילות אמוראיות. . במקורות התנאיים לא נקבע שצריך לצום בימים אלו, להוציא את שבעה עשר בתמוז ואת תשעה באב (להלן, פ"ד מ"ו). מסקנה זו מסיק התלמוד הבבלי, ואף הוא מציע את הצום כאפשרות או כמנהג (ראש השנה יח ע"ב). מסוגיה אחרת משמע שנהגו באותו יום מקצת אבלות, שלא לאכול בשר, ואף זה מתואר כמנהג פרטי בלבד (בבלי, נדרים יב ע"א; שבועות כ ע"ב). יום צום בג' בתשרי מתנגש עם יום החג הנזכר במגילת תענית. הבבלי מסביר שכאן לפני הבית וכאן אחריו (ראש השנה יח ע"ב - יט ע"א). מכאן עלינו להסיק שהבבלי סבור שמגילת תענית בטלה לאחר החורבן. ברם, אנו מציעים להבדיל בין המקורות השונים. במקורות התנאיים (רבי עקיבא) אמנם לא נזכר יום צום בג' בתשרי, אך בהחלט ניתן להבין שהיום הוא יום רע לישראל. בעתיד יהיה יום שמחה, אך לא כיום. אמנם אין כאן ביטול מועד הנזכר במגילה, אך היעדר אזכור ליום החג מוזר ומעיד על כך שהיום כבר לא צוין כיום שאירעו בו שמחות 206 קשה דעת האם בזמן שנקבע יום ג' בתשרי כיום שאין להתענות בו היו שראו בכך קיומה של נבואת זכריה. נראה שהיום לא היה יום צום בימי הבית, ואף על פי כן לא היה גם יום שמחה, עד לקביעתו ככזה במגילת תענית. .

18גם מעמדו של חג הפורים כורסם ורבי ניסה לבטלו, או לפחות לעמעם את דמותו 207 ראו המבוא למסכת מגילה. . על כן נראה שבימי התנאים הצטמצמו ימי השמחה וזיכרון האירועים המשמחים היטשטש והלך. היו ניסיונות מודעים ובלתי מודעים לצמצם את מספר ימי השמחה, אך לא ביטול כללי של מגילת תענית. בראשית ימי האמוראים התעצם התהליך. עם זאת, גם בימיהם לא היה מעמד של ביטול מגילת תענית, אלא של ביטול למעשה של הימים הנזכרים בה, כך שבסופו של התהליך נותרה המגילה כרשימה היסטורית שאין לה השלכה הלכה למעשה. ייתכן שההלכה שיש להימנע מתענית יום לפני הימים הנזכרים במגילה ויום אחריו היא חלק ממאבק לשמור על המועדים הללו כימי חג. חז"ל מנמקים כך את ההלכה (ראו פירושנו לעיל, מ"ח), ואולי הדבר מעיד על ערעור מעמדם של הימים, כך שהפכו זקוקים לחיזוק.

19לסיכום: דומה שיש להבין את כל פרשת מגילת תענית בצורה פחות משפטית. מגילת תענית היא מסמך הלכתי למחצה, וספק אם הוא נושא גושפנקה פורמלית של החלטת חכמים. היו אלו ימים שהציבור נהג בהם שמחה, והמגילה כונסת אותם יחדיו. אין להסיק מכאן שכל הימים נקבעו באותו זמן כהחלטה אחידה. אין גם להסיק שלכל הימים היה אותו מעמד הלכתי או ציבורי. ממילא גם "ביטול" המגילה לא היה פעולה חד פעמית. ימים אחדים בטלו מעצמם, ובהדרגה, ואחרים נותרו על כנם. על כן הוויכוח בין האמוראים הוא רק במישור הפורמלי, ובמציאות צומצם מספר הימים בהדרגה. השחזור המוצע לתולדות הימים הנזכרים במגילה מציג את כל שאלת "ביטול המגילה" באופן שונה מזה הנדון בספרות המחקר 208 תבורי, מגילת תענית; שרמר, מגילת תענית. ומאפשר להתבונן במקורות באופן שונה במקצת. מן הראוי להוסיף שבכל הנושא של יצירת ימי תענית היה לציבור משקל גדול. כבר עמדנו במבוא על בודדים וציבור הגוזרים על עצמם תענית שלא ברצון חכמים, או לפחות באופן עצמאי מבלי לחכות להנהגתם של חכמים ולהוראתם. על כן יש לצפות שכך יהיה גם דינם של ימי "אִזכור" וביטולם בגלל צרות השעה.