משנת ארץ ישראל על משנה תענית ב:ז

1אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות – בספר ויקרא פ"י פסוקים ח-יא שנויה פרשת איסור שתיית יין ושכר לכוהנים בבואם אל הקודש. משנתנו קובעת כי אנשי המשמר אשר אינם עובדים באותו יום מותרים לשתות יין בלילות. מפרשים ראשונים ואחרונים מפרשים: "אין לחוש שמא תכבד העבודה, שהרי ראו מבערב שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה" (רש"י, טו ע"ב). טעם זה מובא בברייתא שבתוספתא ובשני התלמודים (תוס', פ"ב ה"ב; ירו', סה ע"ד; בבלי, יז ע"א) להלכה השנייה שבמשנה לכך שאנשי המשמר אסורים לשתות ביום, שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב יסמכו עליהם. אולם אי אפשר להחיל טעם זה על ההלכה הראשונה שמותרים לשתות יין בלילות. עם ערב ננעלו שערי המקדש, ולא נשארו במקדש אלא אנשי בית האב (משנה, תמיד פ"א מ"א). הם היו עסוקים בהעלאת האברים אשר לא הספיקו להעלותם ביום, ודאגו לאברים שפקעו מן המזבח 151 ספרא, צו פ"א (כט ע"ג); זבחים פ"ט מ"ו; מנחות כו ע"ב ועוד מקורות רבים. . אנשי המשמר מותרים לשתות יין בלילות כיוון שאינם נמצאים במקדש ואין להם כל חלק בעבודת הקרבנות באותו לילה.

2אבל לא בימים – "שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב" ו"יסמכו עליהן" (בבלי, יז ע"א) 152 בפירושנו למשנה הבאה הצענו סיבות חילופיות או משלימות להסבר זה. , כלומר כוהנים מבית אב אחר יירתמו לעבודה, ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה – "מפני שהם תדירין בעבודה" (תוס', פ"ב ה"ג), בעבודת הקרבנות – נשארים במקדש בלילה, רובם ישנים ומיעוטם מעלים על המזבח את האברים שלא הספיקו להעלותם ביום, ודואגים שכל אלה יעוכלו על המזבח (תמיד פ"א מ"א).

3המשנה דנה באיסור שתיית יין בימי הבית כשהעבודה נערכת כתִקנה. הברייתא בתוספתא ובתלמודים המסבירה את טעם האיסור מוסיפה 153 בשני התלמודים באה הברייתא לאחר הסבר הטעם להלכה שבמשנה. בתוספתא היא באה לפני ההלכה שבמשנה. אנו מעתיקים את ההלכה לפי נוסחה בתוספתא. : "כל שמכיר את משמרתו ואת בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועין 154 כלומר, קבעו לעצמם איזה יום בשבוע הוא יום העבודה שלהם. ראו בהקדמה למשנה הקודמת. אין אסור אלא אותו היום בלבד. כל שמכיר את משמרתו ואין מכיר את בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועין אסור כל אותה שבת. כל שאין מכיר לא את משמרתו ולא את בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועין אסור [לשתות יין כל השנה]" 155 כך בבבלי; בתוספתא: "אסור כל אותו חודש". כך בכל נוסחאות התוספתא. אלא שאין כל דרך לפרש את המשפט, שהרי המשמרות לא נקבעו לפי החודש. ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1080, ניסה לתרץ, והדברים דחוקים. .

4מלשון התוספתא קשה להכריע אם הדברים נאמרו לימי הבית או שאף לאחר החורבן קבעה ההלכה שכוהנים השייכים לאותו משמר אסורים לשתות יין באותו יום או כל אותו שבוע. אולם בהמשך דברי התוספתא, לעניין האיסור לספר ולכבס, נוסף: "בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית" (תוס', שם ה"ג), ורבי יוסי חולק על הלכה זו: "מפני שאבל הוא להם". מחלוקת מעין זו מופיעה להלן בתוספתא לגבי קרבן הבאת עצים (פ"ג ה"ו) 156 ראו בפירושנו להלן, פ"ד ה"ח. , אשר היה מעין חג למשפחות שזכו להימנות עם המשפחות הוותיקות מהימים הראשונים של ימי הבית, ולגביהן התוספתא אומרת: "אותן ימים אסורין בהספד ובתענית, בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית" 157 מעין דברים אלו בירו', פ"ד ה"ה, סח ע"ב ובבבלי, ראש השנה יט ע"ב. , ורבי יוסי חולק על הלכה זו. משתי הלכות אלו ניתן להניח כי אף ההלכה שבתוספתא לעניין שתיית יין התכוונה לימים שלאחר החורבן. אמנם יסודה של ההלכה הוא במציאות רֵאלית של חשש שהכוהן יתבקש להצטרף לעבודה והוא שתוי יין, אולם הכוהנים המשיכו לשמור על האיסור של השתייה לאחר החורבן לפי משמרותיהם ובתי אבותיהם, אם אכן ידעו את משמרתם. מן התלמוד הבבלי עולה בוודאות כי הדברים מכוונים אף לאחר החורבן, שכן רבי מוסיף, בברייתא שבתוספתא ובתלמודים: "אומר אני שיהא זה אסור (למי שאינו מכיר את משמרתו ובית האבות שלו) לעולם אלא שתקנתו קלקלתו" (תוס', פ"ב ה"ב; ירו', סה ע"ד; בבלי, יז ע"א). תוספת זו של רבי אמורה אף לגבי איסור כביסה ותספורת. סוגיית הבבלי מוסיפה לדברי רבי: "אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי", הרי שהדיון הוא לגבי כוהנים לאחר החורבן. אביי מסביר מה הטעם שכוהנים כעת שותים, ומסתבר שהכוהנים בזמנו כבר אינם יודעים, או לפחות יש כאלה שכבר אינם יודעים, את משמרתם ואת בית אבותם והם שותים יין מפני שסומכים על דברי רבי שלא ייתכן לאסור על הכוהנים לשתות, להסתפר ולכבס את בגדיהם לעולם.

5כללו של דבר: במשנה נכתב שאסור לכוהנים לשתות יין בימי שהותם בירושלים ובמקדש, אבל בימי התנאים לאחר החורבן הורחב איסור זה, מעין זכר למקדש, אם כי היה מי שחלק על נוהג זה. רבנו חננאל 158 על הבבלי שם. , ואחרים בעקבותיו, מפרשים את טעמו של איסור שתיית היין בזמן הזה שמא ייבנה הבית ויהיה שתוי ולא יוכל לשמש בו ביום. אולם קרוב יותר לפרש כי איסורים ונוהגים אלו מבטאים את הרצון לשמירה על זיכרון המקדש; וכי היה לכוהן בגליל או בבבל לחשוש (או לקוות) שייבנה בית המקדש בו ביום ויצטרכו לשירותו ועדיין לא יפוג יינו? עובדה זו מסבירה יפה את הנוהג שמצינו בבתי הכנסת בארץ ישראל עד למסעי הצלב, כאלף שנה לאחר החורבן, להזכיר בתפילת שבת: "היום שבת קדש... איזו היא המשמרת, כך וכך... הרחמן ישיב את המשמרת למקומה במהרה בימינו אמן" 159 קהלה, מסורות, עמ' 59-1; זולאי, ארץ ישראל, עמ' קיא-קיב (=פיוטים, עמ' 129-128); פליישר, משמרות; יהלום, פיוטי כהנים. , ואף פייטו בפיוטים, רשמו וחקקו את שמות המשמרות לפי סדרן ומקומות מושבותיהן בבתי הכנסת בארץ ובתפוצות 160 על כתובות של רשימת משמרות בבתי כנסת בארץ ראו: נוה, כתובות, מס' 51, 52, 56. על כתובת בתימן ראו דיגן, משמרות, עמ' 303-302, והשלמותיו של אורבך, משמרות. ציון שמות מקומות מגוריהן של כל המשמרות, הערוך בפיוטים ובכתובות, הוא מן הימים שלאחר מרד בר כוכבא, שכן כל המקומות הם בגליל ואין שם מקום מארץ יהודה. אילו הייתה רשימת המקומות מימי הבית או מן הימים שבין חורבן הבית לבין ימי מרד בר כוכבא היו בוודאי אף שמות, או רוב השמות, מארץ יהודה. לדיון אחרון ראו ספראי, משמרות. .

6לא מן הנמנע שחכמים החליטו את אשר החליטו והכוהנים נהגו אחרת, לא מתוך שסמכו על עמדת רבי אלא מתוך שכלל לא סמכו על דברי חכמים. ואכן אנו יודעים על הלכות מיוחדות ונפרדות של הכוהנים בכמה תחומים הנוגעים להם (טהרה, ייחוס וכיוצא באלו), וראו הנספח למסכת שקלים. מכל מקום, ספרות חז"ל מציגה את הכוהנים כממושמעים ומבצעים את דברי חכמים, והצגה זו יש בה כנראה מרכיב מובהק של משאלת לב תוך טשטוש המציאות שבה הכוהנים נוהגים בדרך עצמאית בתחומים מספר.

7אנשי משמר ואנשי מעמד – כל אנשי המשמר על כל בתי האבות ואנשי המעמד. אנשי המעמד הם עשרים וארבעה המעמדות של ישראלים, לוויים וכוהנים שליוו את משמרות הכהונה ועמדו על קרבנות הציבור כבאי כוח העם, כמפורט להלן בפרק ד, אסורים – בשבוע של משמרתם, מלספר – שערותיהם, ומלכבס – בגדיהם. בשני התלמודים (ירו', סה ע"ד; בבלי, יז ע"א) נאמר כי טעמו של האיסור הוא שלא יבואו בבגדים שאינם נקיים למשמרתם וכשהם מנוולים בשערם המגודל, ויסמכו על כך שבירושלים בשעה שהם פנויים ממלאכתם יכבסו את בגדיהם ויסתפרו. הלכה מעינה מצינו בהלכות חול המועד. המשנה במועד קטן (פ"ג מ"א) אוסרת להסתפר ולכבס בגדים בחול המועד כדי שאנשים לא ידחו מעשים אלו לחול המועד וייכנסו מנוולים לחג (איור 20).

8ובחמישי – ביום החמישי בשבוע של משמרתם, מותרין – לספר ולכבס, מפני כבוד השבת – כי ביום החמישי מתחילים להכין את צורכי השבת. הנחה זו, שכבר ביום חמישי מתחילים להכין את צורכי השבת, נזכרת פעמים רבות בהלכה בהקשרים שונים 161 ראו להלן, משנה ט. . בתוספתא נוסף: "בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית, רבי יוסה אומר משחרב הבית מותרין מפני שאבל הוא להם" (פ"ב ה"ג). להלן 162 בפירושנו לפ"ד מ"ה. נראה כי מחלוקת מעין זו הייתה אף לגבי המשפחות שנהגו להביא קרבן עצים, ומעדויות הלכה למעשה נראה שאמנם אף לאחר החורבן חגגו משפחות את זיכרון המועדים והמעשים בימי הבית.

9המשנה עוסקת בתענית כפי שהתנהלה במקדש, והיא נעה בין שני קטבים. האחד הוא הרצון שכוהני המקדש ישתתפו בצער עם כל ישראל. המקדש היה מוקד התענית, ואך טבעי הוא לצפות מהכוהנים להוביל את התענית. מצד שני, עבודת המקדש צריכה להיעשות בשמחה, וכשם שאונן או אבל פסול מעבודה – כך גם אין להתענות. צורכי עבודת ה' הם מעבר ומעל לצורכי האומה והיום יום. ההלכה המוצעת היא הרכבה של שתי מגמות אלו. קשה להכריע האם לחכמים מסורת היסטורית, או שמא הם מכירים את הנורמות ההלכתיות (שאולי הן מאוחרות) ומנסים ליישמן מדעתם על המקדש. לדידם המקדש כאילו ממשיך לפעול כסדרו, בבחינת "נוכח נעדר".