משנת ארץ ישראל על משנה תענית ב:ח

1המשנה דנה בהלכות תעניות שחלו בימים הסמוכים לימי המועד הרשומים במגילת תענית, בימים שלפניהם ושלאחריהם. מגילת תענית היא חיבור קצר המצוי בידינו, כתוב ארמית ממלכתית, בן ארבעים משפטים. רובם משפטים קצרים. הספר פותח במשפט "אלין יומיא דילא לאתענאה בהון ומקצתהון דילא למספד בהן" 163 =אלה הימים שאין להתענות בהם ומקצתם שלא להספיד בהם. . לאחר מכן באה רשימה של ימי המועד או הימים טובים לפי סדר החודשים, החל מראש חודש ניסן ועד עשרים ושמונה באדר, שבו באה בשורה טובה ליהודים שלא יעברו מן התורה. הספר מונה שלושים וחמישה ימים טובים שהיו לישראל, מציין בלשון קצרה את המאורע, ויש שמוסיף "ודילא למספד" (=ושלא להספיד). כלומר, ימים שאין בהם כל ציון כיצד נוהגים בהם הם ימים שאין מתענים בהם, ויש שאף אין להספיד בהם. ברוב הימים לא מצוין מספר הימים של החג, וברור כי הכוונה ליום אחד בלבד. למספר אירועים או חגים מצוינים מספר הימים. לגבי פורים הספר מציין: "בארביסר ביה ובחמיסר ביה יומי פוריא" 164 ראו מנטל, מגילת תענית; ליכטנשטיין, מגילת תענית; המפל, מגילת תענית; נעם, מגילת תענית; נעם, עדויות. , ולגבי חנוכה הוא מציין כי חנוכה הוא שמונה ימים. הימים המנויים הם מראשית ימי הבית השני, כגון פורים, אך רוב הימים הטובים הם לזכר אירועים שקשורים לימי מלחמות החשמונאים ולנצחונותיהם. מגילת תענית היא פרושית במובהק. שני הימים הטובים הראשונים הנזכרים במגילה, ושניהם יותר מיום אחד, הם ניצחונם של הפרושים על הצדוקים והבייתוסים בקביעה כי קרבנות הציבור אינם באים אלא מכספי מחצית השקל ואינם באים מנדבות של יחידים, וזו דעתם של הפרושים בניגוד לעמדת הבייתוסים. גם קביעתו של חג השבועות היא לפי מסורתם של הפרושים, ואף ימים נוספים קרוב לפרשם כמכוונים למאבקם של הפרושים נגד הצדוקים 165 תרגומו: בארבעה עשר ובחמישה עשר בו (בחודש אדר) ימי פורים. . לפי התלמוד הבבלי (שבת יג ע"ב) כתבו את המגילה "חנניה בן חזקיה בן גרון וסיעתו". לפי ה"סכוליון", "הגמרא" או "הברייתא" למגילת תענית כתבו את המגילה "סיעתו של רבי אליעזר בן חנינא איש גורון" 166 נעם, מגילה, עמ' 132; מהדורת ליכטנשטיין, עמ' 351. , הוא החכם אשר בעליית ביתו "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום" (משנה, שבת פ"א מ"ד). רבי אליעזר בן חנניה זה היה כנראה חכם או מראשי החכמים של בית שמאי, שכן מצינו דרשה אחת משלו בדרכו של שמאי הזקן 167 במכילתא, מסכתא דבחדש, פ"ז 229: "אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חזקיה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו – תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשבת", וזו דרכו של שמאי הזקן כפי שנזכר במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 48 (וראו הערותיו של אפשטיין למכילתא שם, הערה 29) וביצה טז ע"א, ובניגוד ל"מדה האחרת" של הלל "שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום" (תהלים סח כ – בבלי, שם). ראו בן שלום, בית שמאי, עמ' 88, 154-153. , ואולי הוא זהה עם אליעזר בן חנניה שהיה הסגן במקדש ומראשי המורדים ברומא במלחמת החורבן 168 מלחמות ב, עמ' 409 ועוד. .

2מגילת תענית הייתה לה משמעות וסמכות רבה במסורת התנאית והאמוראית. המשפטים הראשונים של המגילה מצוטטים במשנה לפנינו, והתנאים דנים וחלוקים במשמעותם של המשפטים האמורים במגילת תענית. רבן שמעון בן גמליאל, בן דורם של החכמים במשנתנו, דרש את לשון המגילה לשם הסקת מסקנות בהלכה, כחכם הדורש בלשון המקרא או בלשון חכמים מדורות שלפניו 169 ירו', סו ע"א: "מה תלמוד לומר בהון בהון שני פעמים אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור". בבבלי, יח ע"א, דרשה אחרת ללשון זה. בוויכוח בין רבי יהושע ורבי אליעזר, המצוי רק בגמרא ובביאור למגילת תענית, טוען רבי יהושע לרבי אליעזר שאיסור הספד בפסח שני כתוב במגילת תענית (מהדורת ליכטנשטיין, עמ' 319 שורה 6; נעם, מגילה, עמ' 184), ואילו איסור ההספד בפסח ראשון נלמד בקל וחומר מפסח שני ו"נמצא פסח שני מן התורה ופסח ראשון מקל וחומר" (נעם, שם, עמ' 184). אמנם מצינו לימוד הלכה מלשון כתובה ומלשונות של שטרות מימיהם של תנאים קדמונים, כדוגמת: "דרש הלל הזקן לשון הדיוט... דרש רבי מאיר... שכך כתב לו", ובדרכם אף חכמים אחרים (תוס', כתובות פ"ד ה"ט-הי"ב), אולם לא דרשו הלכות מדקדוק הלשון כפי שמצינו כלפי מגילת תענית. . משפטים מן המגילה מצוטטים בשני התלמודים. בתלמוד הירושלמי מצוטטים המשפט הפותח והמשפט החותם את המגילה ושבעה מן המועדים, ובתלמוד הבבלי מצוטטים שבעה עשר ממועדי המגילה 170 אסופים וסדורים אצל המפל, מגילת תענית, עמ' 43-41. .

3קשה להחליט האם המסורת התלמודית ראתה במגילת תענית ספר הלכה לימים שאין מתענים ואין מספידים בהם, או רשימה סדורה של מועדים וימים טובים שאירעו את ישראל, ולא באה המגילה אלא למנות ימים שנעשו בהם נסים לישראל (ירו', סו ע"א). קובצי הלכה, אף אם הועלו על הכתב, הרי במשנתם של תנאים ואמוראים הם תורה שבעל פה, ודנים בהם כדברים ששונים ולומדים בהם ולא כטקסט כתוב ומונח. הדברים מצוטטים בשם "תנן", "תניא", "תנו רבנן" וכיוצא באלו. אולם כלפי מגילת תענית נאמר במשנה שלפנינו: "כל הכתוב במגילת תענית", ובתלמוד הבבלי (עירובין סב ע"ב) הסוגיה דנה באיסור לתלמיד להורות במקומו של הרב, ועולה השאלה האם כלל זה חל אף על מי שמורה בהלכה הקשורה במגילת תענית "דכתיבא ומנחא" (=הכתובה ומונחת) 171 לדיון על כתיבת המשנה ראו זוסמן, כתיבת המשנה. .

4כל הכתוב במגילה – כך בנוסחאות המשנה מנוסח ארץ ישראל וכתבי יד נוספים 172 ח, מל, מיל, מנ, מפ, מג, כ. , וכן בתוספתא: "אין מפסיקין לימים טובים הכתובים במגלה" (פ"ב ה"ד). המילה "תענית" אינה מופיעה לא מפני ששמה של מגילת תענית היה נקרא לפנים סתם "מגילה" אלא משום שכשם שבשעה שהמשנה עסוקה במגילת אסתר די לה להזכיר "מגילה" סתם – כך אם העניין בהכרח מלמדנו כי מתכוונים למגילת תענית אין מזכירים אלא "מגילה" סתם 173 כך בכ"י וינה וערפורט, אבל בדפוס ראשון: במגילת תענית. .

5כל הימים המנויים במגילת תענית שכתוב בהם: דילא למספד – שאין להספיד בהם, כלומר ימים שחמורים יותר או חגיגיים יותר ולא זו בלבד שאין מתענים בהם אלא גם אין לערוך בהם מספד 174 לטיבו של ההספד ראו בפירושנו למגילה פ"ד מ"ג. ההדגשה שיום שאסור בהספד הוא כמובן מאליו אסור בתענית כתובה בראש הסוגיה בירושלמי (סו רע"א): "מתניתא דרבי מאיר, דרבי מאיר אמר די לא למיספד אסור להתענות ודלא להתענות מותר בהספד". , לפניו אסור – גם ביום שלפניו אסור להספיד, ולאחריו מותר – למחרת יום המועד הכתוב במגילה מותר להספיד. הסוגיה בתלמוד הבבלי (יח ע"א) מניחה שדעת התנא קמא, ההלכה בסתם ללא שם אומרה, היא דעתו של רבי מאיר, ובתלמוד הירושלמי (סו ע"א) כל הסוגיה דנה בהנחה שזו דעתו של רבי מאיר, ובהמשך: "תני לה רבי חייה בשם רבי מאיר", רבי יוסה אומר לפניו ולאחריו אסור – בין ביום שלפני אותו מועד ובין ביום שלאחריו אסור להספיד. בשני התלמודים ובתוספתא 175 בבלי, יז ע"ב; ראש השנה יט ע"א; יבמות פה ע"ב, ובלשון קצרה לעניין אחר בבלי, כח ע"א; ירו', סו ע"א; מגילה פ"א ה"ו, ע ע"ב; יבמות פ"ט ה"ה, י ע"ב; כתובות פי"א ה"ו, לד ע"ב. בתוס', פ"ב ה"ו, מובאת הברייתא בלי הציון המפורש למגילת תענית, אך מתוך ההקשר ברור כי הכוונה למגילת תענית. מובאת ברייתא: "דתניא: הימים האלה הכתובין במגילת תענית לפניהם ולאחריהם אסורין. שבתות וימים טובים הן אסורין, לפניהם ולאחריהן מותרין. ומה הפרש בין זה לזה, הללו דברי תורה ודברי תורה אין צריכין חיזוק הללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק" 176 הלכה זו אמנם רווחת במקורות התלמודיים, אולם קרוב להניח כי ההלכה הקדומה אסרה תעניות בערבי שבתות ומועדים ולמחרתם. בירו', פ"ד ה"ג, סח ע"ב, מוסרת הברייתא שאנשי המעמד במקדש היו מתענים בימים שני עד חמישי, ו"תני לא היו מתענין לא בערב שבת ולא במוצאי שבת (כלומר ביום ראשון) מפני כבוד שבת". במקבילה בבבלי ניתן טעם אחר שהולם את ימיו של רבי יוחנן המוסר את הטעם אך אינו הולם את המציאות של ימי הבית (ראו בשינויי נוסחאות שם), וכבר מצינו ביהודית (ח ו) שצמה כל ימי אלמנותה חוץ מערבי שבתות ושבתות וערבי ראשי חודשים וראשי חודשים, ראו בהשלמות של גרינץ למהדורתו, עמ' 188-187. נראה כי הלכה זו משוקעת אף בתוספתא שלפנינו. לאחר ההלכה שדברי תורה אינם צריכים חיזוק התוספתא מביאה: "אבא יוסי בן דוסאי אומר משום רבי יוסה הגלילי נשבע שיתענה בערב שבת הרי זו שבועת שקר" (פ"ב ה"ו). בעל הביאור למגילת תענית שיבץ מימרה זו בסוף המגילה (עמ' 351) מתוך הנחה שרבי יוסה הגלילי ראה בשבועה זו שבועת שקר, כי כל הנשבע להתענות בערב שבת אסור לו להשלים את התענית בערב שבת ובערבי ימים טובים. ראשונים ואחרונים פירשו כך את דברי רבי יוסי הגלילי, אולם פשוטה של התוספתא הוא שרבי יוסי הגלילי, חכם מחכמי יבנה, חולק על דברי התוספתא שלפניו וסבור שאין להתענות בערב שבת. נראה כי ההלכה שאסרה להתענות בערבי המועדים של המגילה ביקשה לתת לימים הטובים שבמגילה אותו תוקף ומשמעות כלמועדי ישראל מימים ימימה. .

6מן הסוגיות בתלמודים עולה כי הברייתא מתכוונת גם לתענית וגם להספד אך בעיקר לתענית, ובתוספתא נאמר במפורש: "בשבתות ובימים טובים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם, מפני מה אילו אסורין ואילו מותרין..." (פ"ב ה"ו).

7דילא להתענייא – "שלא להתענות". הימים המנויים במגילה כאלה שאין להתענות בהם, לפניו ולאחריו מותר – ביום שלפני המועד וביום שלאחריו מותרים בתענית. הסוגיה בתלמוד הירושלמי דנה בהלכה הקודמת מתוך ההנחה שזו דעתו של רבי מאיר ולאחר מכן דנה בנושאים שונים שזיקה להם למגילת תענית, ולאחר מכן בא כאמור המשפט: "תני לה רבי חייה בשם רבי מאיר", ואין אלא להניח שמשפט זה מכוון להלכה השנייה במשנה, שהיא ההלכה שאנו דנים בה. בשתי ההלכות רבי מאיר מקל ורבי יוסי מחמיר: רב יוסה אומר לפניו אסור – ביום שלפני הימים שהמגילה מונה אסור להתענות, ולאחריו מותר – ביום שלאחריו מותר להתענות. בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא ונמסר בה שרבן שמעון בן גמליאל מקל אף יותר מרבי מאיר: "הן אסורין לפניהן ולאחריהן מותרין" (יח ע"א), כלומר גם בהספד וגם בתענית לעולם מותר, בין לפניהם ובין לאחריהם 177 בירו', סו ע"א, מוסבת הדרשה של רבן שמעון בן גמליאל להתרת התענית או ההספד בלילה. .

8מן המשנה והברייתות שהבאנו עולה כי עדיין חוגגים את המועדים שערוכים במגילת תענית, והחכמים חלוקים בפרטי האיסורים החלים באותם הימים. לא מצינו בספרות התנאית כל רמז לכך כי לאחר חורבן הבית בטלה מגילת תענית, ובמפורש קרינו בתוספתא: "אותן ימים אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית" 178 פ"ג ה"ו; ירו', נדרים פ"ח ה"א, מ ע"ד; מגילה פ"א ה"ד, ע ע"ג; בבלי, ראש השנה יט ע"ב ועוד; גמרא למגילת תענית, מהדורת ליכטנשטיין, עמ' 333. . רק לגבי מועד אחד חלוק רבי יוסי. הוא חולק על יום ט"ו באב, יום הבאת קרבן עצים של הכוהנים, "מפני שאבל הוא להם". כל המועדים הם למעשה לזכר ניצחון ונס שקרה ואותו יש לחגוג, אולם ט"ו באב היה חג משום שהוא היה יום הבאת עצים מדי שנה בשנה וכעת הוא בטל, ו"אבל הוא להם". בדור הראשון של האמוראים נשמעות דעות כי בטלה מגילת תענית, ומתרווחת הדעה כי כל המועדים בטלו מלבד חנוכה ופורים 179 ראו תבורי, מגילת תענית; שרמר, מגילת תענית, וראו דיוננו בסוף הפרק. .