משנת ארץ ישראל על משנה תענית ג:ז

1בפרקים הקודמים ובמשניות הקודמות בפרקנו מנתה המשנה את סדרי התעניות שמתענים אם לא ירדו גשמים, ומנתה את התעניות ההולכות ומחמירות בהדרגה. לאחר מכן מנתה המשנה צרות שעליהן מתחילים "מיד" להתענות ולהתריע בכל החומרות. משנתנו מונה צרות שמתריעים עליהן מיד, אפילו בשבת.

2ועל אילו מתריעים בשבת – על הדברים המנויים להלן מתריעים, מכריזים על תפילה, אפילו בשבת. הלכה זו מובאת בבבלי בסוף הפרק הראשון והגמרא שם מפרשת: "במאי אילימא בשופרות, שופרות בשבת מי שרי אלא לאו בעננו (כלומר תפילת עננו) וקרי לי התרעה" (יד ע"א). הראשונים נחלקו אם תפילת "עננו" זו פירושה אף תענית. לדעת הרמב"ם 238 בפירושו למשנתנו ובהלכות תענית פ"א ה"ו. אף מתענים בשבת, אך רוב המפרשים סבורים כי מתריעים רק בתפילה 239 הר"ן, המאירי ואחרים. בעל המגיד משנה מעיר על דברי הרמב"ם: ולא ראיתי כן לאחד מן המפרשים. .

3על עיר שהקיפוה גוים – עיר ששמו עליה מצור. בכמה מנוסחאות המשנה הטובות ובתוספתא הנוסח הוא גייס 240 ל, מג, כ, מפי ועוד. , והוא נראה יותר והוחלף במילה הנפוצה יותר: גוים. "גייס" הוא יחידות שודדים-פושטים שפרצו לתחומי היישוב, ובעיקר בספר היישוב (בדרום הר חברון או בגולן) 241 תוס', פ"ב הי"ב לפי כ"י ערפורט; לגבי ההבאה של משנתנו בבבלי (יד ע"א) ראו מלטר, עמ' 50, ובברייתא שהובאה בבבלי (כב ע"א) שם, עמ' 94, וכן בכמה מספרי ראשונים. ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, פ"ב הי"ב, עמ' 1096. , ונעסוק בכך בהרחבה בנספח 2 למסכת.

4או נהר – נהר שעלה על גדותיו ויש סכנה שיפרוץ וישטוף את בתי המגורים. זו אינה מציאות ארץ-ישראלית נפוצה, אך אפשרית גם בארץ ישראל. לעומת זאת זו מציאות נפוצה בכמה מתחומי התפוצה היהודית, ובמיוחד בתחומי היישובים היהודיים בבבל ובמצרים. לא מן הנמנע שכאן המשנה עוסקת בשאלה שעיקרה בבבל או במצרים.

5[ו]על ספינה המיטרפת בים – ספינה העומדת להיטרף בים, להישבר ולטבוע בים, רבי יוסה אומר לעזרה ולא לצעקה – ההתרעה בשבת היא להזעקת עזרה אך לא לעריכת תפילה או תענית. ודאי שאף התנא קמא סבור שמזעיקים עזרה בשבת, אלא שלדעתו אף נזעקים לתפילה או אף לתענית ורבי יוסי סבור שאין מזעיקים בשבת לתפילה ולתענית, וכל ההתרעה והזעקה בשבת הן רק לשם הצלת העיר או הספינה. רבי יוסי אף מתנגד לריבוי צומות. בברייתא השנויה בתוספתא, ובשינוי לשון ועניין בבבלי (כב ע"ב), אנו קוראים: "עיר שהקיפוה גוים 242 בכ"י ערפורט ודפוס ראשון: גייס, וראו בנספח. או נהר וכן ספינה המטרפת בים וכן יחיד הנרדף מפני גוים ומפני לסטין ומפני רוח רעה אין רשאין לסגף עצמן בתענית שלא לשבר את כחן וכן היה רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יפול על הצבור ויהיו צריכין לפרנסו" (פ"ב הי"ב) (איור 27).

6הלכה זו אינה עוסקת בשבת אלא ביום חול. התנא קמא אוסר על הציבור השרוי בסכנה להתענות "שלא לשבר את כחן", אך היחיד שנמצא מחוץ לסכנה רשאי להתענות, ורבי יוסי אוסר על היחיד להרבות בתעניות כדי שלא ייחלש וייפול על הציבור. בתלמוד הבבלי הנימוק לאיסור הוא: "שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו" (שם). קרוב להניח שהלכה זו של ה"יחיד" אינה מתכוונת אלא ל"יחידים", לחבורה שנתייחדה מן הציבור וכפי שפירשנו לעיל 243 לעיל, פ"א מ"ד. . יש כאן מעין ביקורת או התרסה נגד ה"יחידים" המרבים בצומות 244 השוו עוד בבלי, יב ע"ב. .

7מבנה המשנה מעיד שלפני רבי יוסי וחכמים היה מונח משפט קדום: "על אילו מריעים..." או בסגנון דומה, והמחלוקת היא על משמעותה של התרעה זו. יש בכך עדות מעניינת לשלבי ההתפתחות של עריכת החומר התנאי שלפנינו.

8שמעון התימני אומר – יש לקרוא התִימני, בחיריק, כלומר מתמנה. כך מנוקד בכ"י קופמן, וכך פירשו את השם רש"י בביצה (כא ע"א) והפירוש המיוחס לרש"י על אתר 245 רש"י לבבלי יט ע"א. . בעל מלאכת שלמה למשנתנו הדגיש זאת יפה. הניקוד הרווח, התימָני, משובש; תימן כשם הארץ הרחוקה אינה נזכרת בספרות חז"ל 246 בכ"י לו: תבנה, ואינו אלא שיבוש. אין להסיק כל מסקנות מנוסח זה, שכן בכל המקומות האחרים לפי כל הנוסחאות הוא נקרא שמעון התימני. כך בתוס', ביצה פ"ב ה"ו; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, עמ' 21; בבלי, כא ע"א. ברם, היום מכונה המקום (תמנה של תקופת המשנה) ח' תבנה (Tibne), ואולי עדות כתב היד היא עדות להגייה של שם המקום. מכל מקום הכוונה לתמנה, בירתו של פלך תמנתיקי, כיום בצפון מחוז בנימין. .

9אף על הדבר – מתריעים בשבת. במשנה ד נמנה הדבר בין הצרות אשר העיר וסביבותיה מתענות עליהן; משנתנו קובעת את הדברים שמתריעים עליהם בשבת, ולדעת שמעון התימני מתריעים אף על הדבר בשבת.

10ולא הודו לו חכמים – לשון רווחת בספרות התנאים כלפי חכמים ידועים ומקובלים, וגם כלפי חכמים שאינם נזכרים פעמים רבות במסורות ההלכה. מסתבר כי השאלה נדונה במעמד חכמים, ודעתו של אותו חכם לא נתקבלה על דעתם של החכמים. בתלמוד הבבלי נשאלה השאלה האם לא הודו לו חכמים רק כלפי שבת או לא הודו לו כלל, ואף בחול בפרוץ דבר אין מתריעים. הסוגיה מביאה ברייתא: "מתריעין על הדבר בשבת ואין צריך לומר בחול רבי חנן בן פיטום תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר אין מתריעין על הדבר כל עיקר" (כב ע"ב). לכאורה נראה כי הסוגיה מבקשת ללמדנו ש"לא הודו לו" פירושו שלא הודו לו אף לגבי ימות החול 247 כך פירשו הרמב"ם ואחרים את משנתנו. .

11אולם פשוטה של המשנה הוא ש"לא הודו" מוסב רק על השבת, שהרי המשנה לא הביאה לא את דברי שמעון התימני ולא את דברי החכמים למשנה ד הדנה ב"דבר", אם מתריעים ומתענים עליו, אלא רק במשנתנו, משנה ז, הדנה כיצד יש לנהוג בשבת. דברי רבי עקיבא עומדים בפני עצמם, ולדעתו אין להתריע "על הדבר כל עיקר".

12הפירוש המיוחס לרש"י מפרש שאין להתריע על הדבר "אפילו בחול דגזירה היא"; הסבר זה מאולץ: וכי שאר הצרות אינן גזרות?! ואם גזרה היא – אין להתכנס ולהתפלל?! ואולי ניתן לפרש את דברי רבי עקיבא על פי דבריו במשנה ד המונה צרות שונות, דבר או מפולת, שמתריעים ומתענים עליהן, ורבי עקיבא מורה שמתריעים ואין מתענים, כלומר רק מתאספים לתפילה ואין מתענים, ובברייתא רבי עקיבא קובע שבדבר אין מתריעים כלל. ייתכן, אפוא, לפרש כי דברי רבי עקיבא במשנה אינם מוסבים אלא על מפולת, אך בדבר, לפי הברייתא, אין מתאספים לתפילה כי רבי עקיבא ידע שדבר הוא מחלה שעוברת מאדם לאדם בקלות, וההתאספות של בני העיר לתפילה מהווה סכנה להתפשטות המחלה.