משנת ארץ ישראל על משנה תענית ד:ב

1המשניות הבאות, ממשנה ב עד משנה ו, מפרשות את פרשת המעמדות שנזכרו במשנה הקודמת.

2אלו הן המעמדות – מה הם המעמדות אשר הוזכרו במשנה הקודמת. בימיהם של תנאים, בימי חתימת המשנה, המעמדות כבר לא היו קיימים ואף לא נזכרו במקרא, ומשום כך המשנה מסבירה כיצד הותקנו המעמדות ומה היו מעשיהם.

3כפי שנאמר בפרשת קרבנות התמיד, הערוכה בפרק כח שבספר במדבר: [צו את] בני ישראל [ואמרת אלהם] את קרבני לחמי [לאשי] – על בני ישראל להקריב את קרבנות התמיד מדי יום ביומו; וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו – ישראל חייבים בקרבנות התמיד, וכיצד התמידים קרבים וישראל אינם עומדים על גביהם? השאלה היא מעין שאלה רטורית, שכן לא מצינו בשום מקור, לא במקרא ולא במקור תלמודי, שאדם חייב לעמוד על גבי קרבנו. הלכות רבות נשנו על קרבנות המובאים על ידי שליח או שנשלחים ממדינת הים, קרבנות של אנשים שמתו, הקרבת בהמות שנמצאו סמוך לירושלים ויש להניח שהן בהמות שהוקדשו לקרבן וכיוצא באלו 220 משנת שקלים, פ"ז מ"ד-מ"ו; מנחות פ"ט מ"ז. .

4המשנה מבקשת להסביר את הרקע לייסוד המעמדות, והשאלה אינה מתארת עמדה הלכית פסוקה אלא מציאות רווחת: אדם המביא קרבן למקדש בדרך כלל עומד על גביו. אולם סביר להניח שהמציאות של נוכחות באי כוח של הציבור בקרבן התמיד היא שהביאה עמה את ההלכה האמורה בתוספתא ובשני התלמודים: "רבי שמעון בן לעזר אומר כהנים ולוים וכלי שיר והעם מעכבין את העבודה" 221 תוס', פ"ג ה"ג; ירו', סז ע"ד; עירובין פ"י הי"ב, כו סע"ג; פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ג; בבלי, כז ע"א. , כלומר את עבודת התמיד. בין הדברים המעכבים את הקרבן גם "העם", כלומר נוכחות העם. ההלכה מנסחת, אפוא, את המציאות הרעיונית הנהוגה במקדש הלכה למעשה.

5השאלה מתכוונת להדגיש כי קרבנות התמיד הם קרבנות של בני ישראל. הם שותפים בהבאת הקרבנות באמצעות תרומת מחצית השקל, התרומה השנתית שכל ישראל חייבים בה. זו היא ההלכה לפי תורתם ופירושם של הפרושים. בתורה, בפרשת שקלים (שמות ל יא-טז), לא נאמר שתרומת מחצית השקל היא תרומה שנתית. התורה אינה מדברת אלא על תרומה חד פעמית: "כי תשא את ראש בני ישראל". ממגילת תענית בראשה אנו למדים כי נקבע חג של שמונה ימים לניצחונה של התפיסה הקובעת שקרבן התמיד אינו בא מתרומתם של יחידים, מלך או כוהן גדול, אלא "משל צבור" 222 מגילת תענית, סימן א; הברייתא למגילת תענית (נעם, תענית, עמ' 59, לפי כתב יד א; ליכטנשטיין, עמ' 323. הקטע חסר בכתב יד פ של מגילת תענית); בבלי, מנחות סה ע"א; ספרי במדבר, פיס' קמב, עמ' 188; ספרי זוטא, עמ' 322. כך מפרשים רוב החוקרים את מגילת תענית, אם כי יש חוקרים שחלוקים על פירוש זה ודבריהם דחוקים ורחוקים. ראו המפל, מגילת תענית, עמ' 115-110, וראו המבוא למסכת שקלים. .

6אלא שהיתקינו הנביאים הראשונים – דוד ושמואל. כך אמור בתוספתא ובתלמודים: "משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום עשרים וארבע משמרות כהונה" (תוס', פ"ג ה"ב; ירו', סז סע"ד; בבלי, כז ע"א).

7בספר דברי הימים א פרק כד מיוחס מעשה הרישום של עשרים וארבע המשמרות והפלת הגורל לסדר המשמרות לדוד המלך ופקידיו, ולא נזכר שמו של שמואל. אולם בפרק ט שם, ברשימת היוחסין של תושבי ירושלים וברשימת משפחות כהונה ולווייה, נאמר בפסוק כב: "התיחשם המה יסד דויד ושמואל הראה באמונתם". משום כך ייחסה המסורת את ייסוד עשרים וארבע המשמרות לדוד ושמואל, הם "הנביאים הראשונים" של משנתנו.

8עשרים וארבע משמרות – הנביאים הראשונים קבעו כי עבודת המקדש תחולק בין עשרים וארבע משמרות של כוהנים ולוויים. סדר המשמרות היה לפי הסדר הערוך בדברי הימים. המשמרת הראשונה הייתה משמרת יהויריב, והיא החלה לשרת בשבת הראשונה לאחר א ניסן, הוא ראש השנה למועדים ולכל דבר שבקדושה 223 משנה, ראש השנה פ"א מ"א, וראו פירושנו שם, ובמפורש אצל יוסיפוס בקדמוניות, ס"א 16: "משה קבע את ניסן... כחודש הראשון למועדים... בשביל עבודות אלהים כולן". (איור 30).

9נביאים הראשונים תופסים מקום של כבוד בהלכה, ומייחסים להם כמה מההחלטות הראשונות הניצבות בתווך בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. מייחסים להם את ייסוד התפילה (ספרי דברים, שמג, עמ' 395 ומקבילות), את מנהג ערבה, את ניסוך המים ובחלק מהעדויות גם את דין עשר נטיעות המהוות "מטע" לצורך הלכות שביעית (ירו', שביעית פ"א ה"ה, לג ע"ב). תקנות אלו מיוחסות במקורות אחרים להלכה למשה מסיני. הייחוס איננו משקף מסורת היסטורית אלא תחושה שאלו מצוות קדומות, ו"נביאים הראשונים" הם בעלי סמכות ללא עוררין. עם זאת, במסורת חז"ל דעות שונות בדבר זהותם של נביאים אלו.

101. מהמקבילות למשנתנו ברור שנביאים ראשונים הם דוד, שלמה ושמואל. בסוגיית הבבלי למשנת סוטה פ"ט מי"ב נאמר: "משמתו נביאים הראשונים (בטלו אורים ותומים). מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה. רב נחמן אמר: בימי דוד זימנין סליק 224 עלה (האורים והתומים ענו). וזימנין לא סליק, שהרי שאל צדוק ועלתה לו, שאל אביתר ולא עלתה לו, שנאמר: (שמואל ב טו כד) 'ויעל אביתר' " (סוטה מח ע"ב). פירוש הבבלי מבוסס על ניתוח העדויות המקראיות על השימוש באורים ותומים, ואכן הפעם האחרונה שהם נזכרים בה כמקור תשובה קונקרטי היא בימי דוד. מסקנה זו עולה גם ממשנתנו, והבבלי כנראה הסתמך גם עליה.

112. מלאחר ימי השופטים ועד לנביאים בראשית ימי הבית השני (אבות דרבי נתן, הוספה לנו"א פ"א, עמ' 150).

123. הנביאים ישעיהו וירמיהו (תוס', ברכות פ"ה ה"א, כפי שהתפרשה בירו', ברכות פ"ה ה"א, ח ע"ד), ואולי גם עמוס (ספרי דברים, כז, עמ' 43; שנז, עמ' 428). מסורת קרובה אומרת שקבר דוד וקבר חולדה נמצאים בירושלים מימי נביאים הראשונים, ונראה שכך מכנים את התקופה של ימי הבית הראשון 225 תוס', נגעים פ"ו ה"ב, עמ' 625; אבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, עמ' 104. .

134. ראשית ימי בית שני, שכן המסורת מייחסת לנביאים הראשונים את בניית שערי הבית השני (ירו', עירובין פ"ה ה"א, כב ע"ג). זו כנראה גם כוונת המימרה שמימיהם פעלה גינת ורדים בירושלים 226 ראו המקורות בהערה הקודמת. במקבילה בירו', מעשרות פ"ב ה"ג, מט ע"ג, לא נזכר שהגינה עמדה מימי נביאים ראשונים. . כפי שנראה להלן, גם ביטול אורים ותומים מיוחס לתקופה זו.

145. מששת ימי בראשית, ואבן השתייה ניצבת במקומה "מימי נביאים הראשונים" (משנה, יומא פ"ה מ"ב).

15אם כן, לפנינו פרשנויות שונות למונח זה, ולא נתפלא על בעל שכל טוב הנאבק למתן עצמאות לחכמי בבל לתקן את עיבור השנה, באמרו: "ואין אדם יכול לומר 'במה דברים אמורים בנביאים הראשונים כגון משה ואהרן יהושע והזקנים והנביאים'. אבל בדורות האחרונים..." (שכל טוב לבראשית יז). אם כן, אצלו "נביאים ראשונים" הם כל ימי בית ראשון, מימות משה ואילך.

16במקרא לא נאמר במפורש כי כל משמרת משרתת במקדש שבוע ימים ומתחלפת בשבת. אבל רמז לכך מצוי, כנראה, בספר מלכים בסיפור המלכתו של יהואש (מלכים ב יא ה-ט). אולם הדבר מפורש ומוברר במקורות התנאיים והאמוראיים. מן המקורות עולה אף כי סדר המשמרות החל ב-א בניסן 227 משנה, תמיד פ"ה מ"א; סוכה פ"ה מ"ז-מ"ח; ויקרא רבה, פכ"ח עמ' תרנג והערתו של ליברמן, שם, עמ' תתעט. .

17עדויות שונות בספרות התלמודית מעידות על קיום עשרים וארבע משמרות, ואף מקורות חיצוניים מעידים על כך בצורות שונות. משמרות הכהונה שמרו במידה רבה על מסגרתן ועל ריכוזן היישובי אף לאחר חורבן הבית ואף לאחר מלחמת בר כוכבא, כשמרכז הכובד היישובי עבר לגליל 228 ראו בנספח א. .

18בניגוד לעדויות המרובות בספרות התלמודית ומחוצה לה על משמרות הכהונה ועל יחידים שהשתייכו למשמרת מן המשמרות ועל מעשים שאירעו להם אין לנו ידיעות רבות על משמרות הלוויים. יש ידיעות לא מעטות על מעשים של לוויים במקדש, אך לא על שייכותם למשמרת זו או אחרת ממשמרות הלווייה.

19על כל משמר ומשמר היה עמוד בירושלם 229 בכל כתבי היד בכל המשניות תמיד "ירושלם", רק בדפוס וילנא חודש הנוסח "ירושלים". הצורה "ירושלם" היא הרווחת גם בטקסטים מקבילים, בתנ"ך, בכתובות, ברוב המטבעות ועוד. שלכהנים ושללוים ושלישראל – לכל משמר של הכוהנים ושל הלוויים היה עמוד של ישראלים, והוא המעמד המבטא את עמידתו של העם העומד על קרבן הציבור, קרבן העם. יש מן הראשונים ומן האחרונים המפרשים כי המעמד כלל אף כוהנים ולוויים: נוסף על משמר הכוהנים ומשמר הלוויים היו במעמד ישראלים, כוהנים ולוויים 230 הפירוש המיוחס לרש"י בדף כז ע"א, ד"ה מעכבין; הרמב"ם; הרי"ד ואחרים, וכן אלבק בפירושו ובהערות, עמ' 495. .

20אולם מן התלמוד הירושלמי משתמע כי המעמד אמנם כלל כוהנים, לוויים וישראלים, אך הכוהנים והלוויים כל אחד במעמדו ובתפקידו, וכך קרינו בירושלמי: "אלא שהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות ועל כל משמר ומשמר היה עמוד בירושלם שלכהנים ושללוים ושלישראל... הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן שלכל ישראל" (סז ע"ד). המאירי מסכם את הדברים: "כהנים לויים וישראלים כל אחד לענינו והוא שאמר בתלמוד המערב: כהנים לעבודתם ולויים לזמרם וישראל למעמדם. ויש מי שמפרש שאף באנשי המעמד היה בהם כהנים לויים וישראלים ואין הדברים נראין" 231 המאירי, עמ' 95, ומעין דברים אלו בריטב"א ובשרידים מפירוש הר"א על תענית, עמ' 67, וראו בפירוש מלאכת שלמה. .

21היגיע זמן המשמר – לעלות לירושלים. בנוסחאות הדפוס שלפנינו המילה "לעלות" כתובה במשנה, אך בנוסחאות העיקריות היא אינה. הפירוש הוא כמובן לעלות, אך בלשון המשנה המילה מיותרת.

22כהניו ולויו עולים בירושלם – כל הכוהנים והלוויים שבמשמר עולים, או לפחות מן הראוי שיעלו. כך הנוסח בנוסחאות העיקריות, וכך אף בנוסחאות העיקריות שבתוספתא (פ"ג ה"ג). בדפוסים ובכתבי יד שונים: "כהנים ולוים", והוא הוא, [וישראל] שבאותו המשמר מתכנסים לעריהם – הישראלים שאינם עולים לירושלים. כל הכוהנים והלוויים עולים, ועולים אף ישראלים כדי לעמוד על הקרבן, אך לא כל הישראלים יכולים לעלות. וכך אמור בתוספתא (שם): "וישראל שבאותו משמר שאין יכולין לעלות לירושלם". אף מהמשך דברי המשנה, במשנה ד שבפרקנו, נראה שאנשי המעמד מתכנסים במקדש, שכן מפורט שם באילו ימים אין מתכנסים ארבע פעמים או אפילו לא פעם אחת מפני אירועים שבמקדש. בהתאם לדברי התוספתא, ולדעת רוב מפרשי המשנה, היו אפוא שתי צורות למעמדות של ישראל: חלקם עלו לירושלים ועמדו על קרבנות הציבור, ובין קרבן לקרבן היו מתכנסים לתפילה, ובמקביל התכנסו אנשי המעמד בעריהם, ויש להניח שרק חלק מסוים בעם התכנס לבתי הכנסת 232 ההתכנסות בבתי כנסת אינה נזכרת במשנה אבל נזכרת בתוספתא, פ"ג ה"ד, וכן נזכר בברייתא בבבלי, כח ע"א, שמתכנסים לבתי הכנסת, שהרי אלו היו קיימים כבר בימי בית שני, וראו הנספח למסכת מגילה. .

23אם אנו מקבלים פירוש זה יש להניח כי הלשון במשנה חסרה. המשפט החסר הוא מעין זה שבתוספתא: "שאין יכולים לעלות לירושלם". לפירוש זה, הברייתא שבתוספתא ובשני התלמודים 233 תוס', פ"ג ה"ג; ירו', סז ע"ב; פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ג; בבלי, כז ע"א. בשם רבי שמעון בן אלעזר תואמת למציאות זו במקדש: "כהנים ולוים וכלי שיר והעם מעכבין את העבודה" 234 יש שבמקום "והעם" גורסים "וישראל". המילה "וישראל" אינה בבבלי בדפוסים אבל נמצאת בכל כתבי היד, ראו פירושו של ליברמן, תוספתא כפשוטה לעירובין פ"ג ה"ג. . כך אף בספרי פנחס (פיסקא קמב, עמ' 188): "תשמרושיהו כהנים ולוים וישראלים עומדים על גביו" 235 ראו בפירושו של רבינו הלל על אתר (סו סע"א). (איור 31-32).

24וקוראים מעשה בראשית – כל התכנסות ציבורית בסופם של ימי הבית ובימי התנאים כורכת עמה קריאה בתורה. במשניות הבאות בא הפירוט לקריאה במעשה בראשית.

25מערכת המעמדות מבוססת על התפיסה והנוהג שקרבנות התמיד בחול ובשבת אינם באים אלא משל כספי הציבור. כספי ציבור אלו נאספו מתרומות מחצית השקל, ואין היחיד רשאי לתרום לקרבנות הציבור. זו הייתה דעתם של הפרושים, אולם הצדוקים הורו ש"יחיד מתנדב ומביא תמיד" (בבלי, מנחות סה ע"א) 236 ראו המבוא למסכת שקלים. . בדורות ראשונים לימי הבית אנו למדים כי מלכים מאומות העולם מימים ראשונים ועד לימי החשמונאים הבטיחו בדרכים שונות את הכספים לקרבנות התמיד 237 ראו ספראי, העליה, עמ' 220-217, והנספח למסכת זו. , ובשעה שהפרושים ניצחו ונקבע סדר גביית מחצית השקל, והקרבת התמידים באה רק מכספי מחצית השקל, קבעו שמונת ימי חג מראשון בניסן ועד לשמיני בו, כמתואר בראש מגילת תענית ובברייתא המסופחת לה.

26הנהגת סדרי קרבנות התמיד מכספי מחצית השקל אינה קודמת לימי החשמונאים, וייסוד סדרי המעמדות בא עם הנהגת סדרי קרבנות הציבור, ואולי אף רק לאחריהם, שעה קצרה לאחר מכן או אפילו רק בהמשך הימים 238 ההנחה כי פרשת המעמדות נרמזת כבר בדבריו של הסופר היווני תיאפרסטוס (287-372 לפה"ס) אין לה על מה שתסמוך (ראו הספרות הרשומה אצל ספראי, שם, עמ' 226 הערה 1, ושטרן, סופרים יווניים ורומיים, א עמ' 9). . אין לנו מקורות מקבילים חוץ תלמודיים לנוהג המעמדות. אין גם עדות לכך שהנהגת המקדש הצדוקית קיבלה את הנוהג והעניקה לאנשי המעמד תפקיד מקדשי, לפיכך אפשר שלפנינו תקנה פרושית בלבד שהיוותה מעין ליווי חיצוני לפעילות במקדש.

27ממשנת תמיד (פ"ה מ"ו) ומהמקבילה בספרי במדבר (נשא, פיסקא ט, עמ' 15) אנו למדים כי לראש המעמד היה תפקיד נוסף: בזמן הקרבת התמיד, לפני שירת הלוויים וכניסת הכוהנים להיכל להשתחוות, היו מודיעים על כך במגרפה שהייתה במקדש, ו"ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח" כדי להזות עליהם מי חטאת. המעמדות היו מחולקים לפי הפלכים של ארץ ישראל. במשנת ביכורים (פ"א מ"ב) נאמר כי מביאי הביכורים מתכנסים "לעיר של מעמד", ובמקבילה בתוספתא שם נאמר: "לא היו עולין יחידיים יחידיים אלא פלכים פלכים" (פ"ב ה"ח). הפלך הוא מונח מנהלי לבירת הטופרכיה (האזור המנהלי המצומצם), ורשימת הפלכים הייתה מסודרת, קבועה ומאורגנת. אין בידינו לומר כיצד הותאמו העיירות של המעמד למערכת הפלכים, האם כל עיירה של מעמד הייתה בירת פלך או שההתאמה הייתה כללית בלבד. כמו כן קשה לדעת האם הייתה התאמה בין עשרים וארבעה המעמדות לפלכי הארץ ולמשמרות הכהונה. קרוב לוודאי שלא היה קשר בין המערכות 239 ראו בנספח א. .

28אנשי המעמד שהו בעיר ובמקדש שבוע ימים יחד עם משמרת הכוהנים, ושבוע זה היה מעין חג למשתתפים, וכמו ששנינו לעיל 240 לעיל, פ"ב מ"ז. : "אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס", מעין האיסור בחול המועד וכפי שמוסבר בשני התלמודים, כדי שיסתפרו ויכבסו את בגדיהם לפני שבוע שימושם בקודש 241 ראו פירושנו לעיל, פ"ב מ"ז. .