משנת ארץ ישראל על משנה תענית ד:ג

1במשניות שבדפוסים אנו קוראים בראשה של המשנה: "ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע מיום שני ועד יום חמישי; ולא היו מתענין ערב שבת, מפני כבוד השבת, ולא באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו". פסקה זו אינה משנה, היא אינה נמצאת בכתבי היד של המשנה ובדפוסים קדומים 242 הפִסקה נמצאת רק בדפוס וילנא ו- מנ. ולא הייתה בפני ראשונים, והיא מופיעה רק בדפוס נפולי ובדפוס וילנא. מדברי הגמרא נראה שאף בפניה לא הייתה הפִסקה, שכן הגמרא דנה בשאלה למה אין מתענים ביום ראשון. ניתנים טעמים שונים, אך אין מזכירים את הטעם שבמשנה 243 ראו את דיונו הארוך של בעל דקדוקי סופרים, עמ' 160 הערה 1, ודברי בעל התוספות יום טוב. .

2הפִסקה פוגמת במהלך דברי המשנה. משנה ב מסתיימת בהלכה שאנשי המעמד קוראים במעשה בראשית, והמשך הדברים הוא כיצד הקריאה במעשה בראשית מתחלקת לאורך ימות השבוע. הפִסקה על סדרי התעניות פוגמת במהלכה של המשנה. המסורת כי אנשי המעמדות היו מתענים בכל ימות השבוע לגופה בוודאי מקוימת, שכן הדבר אמור בראשו של הפרק שבו הושוו המעמדות לתעניות ויום הכיפורים, ואף ההלכה שאין המעמדות מתענים בערב שבת ובאחד בשבת ודאי מקוימת ודנים בכך בגמרא (בבלי, כז ע"ב), אך כל הפִסקה בצורתה אינה משנה, ואינה בברייתא שלפנינו. אין בידינו לאמר מהיכן נלקחה וכיצד השתרבבה למשנה.

3ביום הראשון – היו קוראים אנשי המעמדות אשר במקדש ואנשי המעמדות אשר התכנסו לעריהם, בראשית ויהי רקיע – מתחילת התורה, מפסוק א עד פסוק ה ("בראשית"), ומפסוק ו עד ח ("יהי רקיע").

4בשיני – ביום השני קוראים: יהי רקיע יקוו המים – חוזרים על פרשת "יהי רקיע", היא הבריאה של יום שני, וקוראים פרשה נוספת – "יקוו המים", הבריאה של יום שלישי, פסוקים ט-יג.

5בשלישי יקוו המים ויהי מארות – חוזרים על פרשת "יקוו המים", היא הבריאה של יום שלישי, וקוראים בפרשה של יום רביעי "יהי מארות", פסוקים יד-יט.

6ברביעי יהי מארות וישרצו המים – חוזרים על "יהי מארות", היא הבריאה של יום רביעי, וקוראים בפרשה של יום חמישי "ישרצו המים", פסוקים כ-כג.

7בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ – חוזרים על "ישרצו המים", היא הבריאה של היום החמישי, וקוראים בבריאה של היום הבא, יום השישי: "תוצא הארץ", פסוקים כד-לא.

8בשישי ותוצא הארץ ויכולו השמים והארץ וכל צבאם – חוזרים על בריאת האדם שביום השישי וקוראים את הפסוקים המהווים סיכומה של הבריאה, "ויכולו", פ"ב פסוקים א-ג. כל יום קוראים אפוא שתי פרשיות, והמשנה מפרטת:

9פרשה גדולה קורין אותה בשנים – בשני אנשים, והקטנה ביחיד – אדם יחיד. בכל יום נקראות שתי פרשיות והן אחת גדולה ואחת קטנה, ונמצא כי כל יום קוראים שלושה בני אדם, שהרי אין קריאה בתורה בפחות משלושה, כאמור במשנת מגילה (פ"ד מ"ב) 244 ראו פירושנו למשנה שם. . באותו פרק במשנה ד אמור כי הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים, והתלמוד הבבלי (כז ע"ב) שואל: הרי ביום הראשון, בקריאה בפרשה הראשונה בבראשית, קוראים שניים, ואין בה אלא חמישה פסוקים. האמוראים רב ושמואל חלוקים בתשובתם. יש מי שאומר שהשני חוזר על פסוק אחד מקריאתו של הראשון, ויש מי שאומר שמחלקים את הפסוק השלישי לשניים. בתלמוד הירושלמי (סח רע"ב) נשאלת השאלה בצורה שונה: מובאת מימרה של האמורא ששלוש הקריאות בתורה "לא יפחתו מעשרה פסוקים" ובקריאה של היום הראשון אין אלא שמונה פסוקים, ואף בתלמוד הירושלמי חלוקים אמוראים, שיש מי שאומר שחוזרים על פסוקים כדי שהקריאה תהיה עשרה פסוקים ויש מי שאומר שמחלקים את הפסוק האמצעי 245 השוו הסוגיה בתלמוד הבבלי, מגילה כא ע"ב, שם השאלה נשאלת בהקשר אחר. . אולם בשני התלמודים נמסרה הלכה זו לגבי עשרה פסוקים בשם אמוראים, וייתכן שבקריאה בימי הבית עדיין לא הקפידו כי כל קריאה תהיה של שלושה פסוקים וכי הקריאה כולה תהיה לפחות של עשרה פסוקים 246 ייתכן גם שחלוקת הפסוקים הייתה אחרת מזו המקובלת כיום. לטיעון זה ראיות רבות, ולא נוכל להרחיב כאן בכך. .

10בשחרית ובמוסף – ההתכנסות והקריאה בתורה הייתה גם בשחרית וגם במוסף 247 ראו דיוננו למגילה פ"ג מ"ד. , ובמנחה ניכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע – קוראים את פרשת היום בעל פה. המשפט במשנה מנוסח: "בשחרית ובמוסף ובמנחה ניכנסין וקורין על פיהן", ונסתפקו בתלמוד הבבלי (כח ע"א) כיצד יש לקרוא במשנה: האם המילה "ובמוסף" דבוקה ל"בשחרית" או ל"ובמנחה", ופשטו מברייתא המצויה לפנינו בתוספתא (פ"ג ה"ד): "דתניא בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת וקורין כדרך שקורין כל השנה ובמנחה יחיד קורא אותה על פה. אמר רבי יוסי 248 בתוספתא: רבי יהודה. וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה כקורין את שמע".

11מן התוספתא עולה כי משנתנו היא בשיטת רבי מאיר השונה שגם במוסף, היא התפילה הנוספת של אנשי המעמדות, מתפללים וקוראים בתורה. שכן שנינו בתוספתא: "בשחרית ובמוסף דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שיש בו קרבן מוסף קורין בו מוסף וכל שאין בו מוסף אין קורין בו מוסף" (פ"ג ה"ד). ברייתא זו והמחלוקת בין רבי מאיר וחכמים רמוזה בירושלמי: "מתניתא דרבי מאיר, דרבי מאיר אמר מתפללין וקורין מתפללין וקורין, ברם כרבנן מתפללין וקורין מתפללין והולכין להן" (ירו', סח ע"ב). רבי מאיר וחכמים סבורים שמתכנסים בשחרית, מתפללים וקוראים, אבל בהתכנסות במוסף סבורים החכמים שאין קוראים בתורה אלא מתפללים בלבד, ורק כשיש קרבן מוסף מתפללים ואף קוראים בתורה. המחלוקת בין רבי מאיר וחכמים היא למעשה רק כלפי ראש חודש. קרבן מוסף היה קרב בשבתות, במועדים ובראשי חודשים. בשבתות ובמועדים לא התענו ולא התכנסו אנשי המעמדות לתפילה, אבל בראש חודש התכנסו אנשי המעמד, כפי שיתברר במשנה הבאה.

12ערב שבת במנחה לא היו נכנסין – לבתי הכנסת לא במקדש ולא בערים. לא מתכנסין לא לקריאה, לא לתפילה ולא לקריאה בתורה, מפני כבוד השבת – כדי שיוכלו להכין את עצמם ולהכין את צורכי השבת. הלכות רבות בספרות התנאית נאמרו מפני כבוד השבת. יש שמטבע לשון זה נאמר לענייני הלכה בשבת עצמה, כדברי רבי ישמעאל: "אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת" (משנה, שבת פ"ב מ"ב), אולם לרוב באה ההנמקה "מפני כבוד השבת" למעשים שיש לעשות לפני כניסת השבת מפני כבודה של השבת. גם במסכת שלנו נזכר "כבוד השבת" בזיקה להלכות נוספות ובהן כללי התנהגות 249 פ"א מ"ו; פ"ב מ"ז. .

13במשנה שלפנינו ובמשניות הקודמות בפרקנו נרמז כי אנשי המעמד היו מתפללים, שהרי יש להם תפילת מוסף ותפילת נעילה המיוחדות להם, אך לא נאמר דבר לגבי טיבן של התפילות. בשני התלמודים ובמדרש 250 ירו', סח ע"ב; בבלי, כז ע"ב; איכה רבה, פ"א, עמ' 87, 88; מסכת סופרים, פי"ז ה"ד, עמ' 300; אגדת בראשית, א, עמ' יד. מובאת ברייתא המפרטת את תפילתו של כל יום ויום. אנו נעתיק את הנוסח שבתלמוד הירושלמי: "תני אנשי משמר 251 הכוונה לאנשי המעמד המצורפים לאנשי המשמר, שהרי הכוהנים שבמשמר לא היו מתענים. אף בתעניות ציבור לא היו הכוהנים מתענים (משנה פ"ב מ"ו). במסכת סופרים בכתבי היד כתוב "אנשי מעמד", והיגער תיקן על פי הירושלמי שלא כהלכה. גם במדרש אגדה לבראשית, עמ' יד: "אנשי מעמד", וראו משנה תורה, הלכות כלי המקדש פ"ו ה"א-ה"ו וספר האשכול, מהדורת אויערבך, ח"ב עמ' 8 והערה כ. היו מתענים בכל יום. בשיני היו מתענין על מפרשי ימים 'ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים'. בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים, 'ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים [אל מקום אחד ותראה היבשה']. ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם, 'ויאמר אלהים יהיו מאורות'; 'מארת' כתיב. בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא יפילו ועל המיניקות שלא ימותו בניהן, 'ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה' " 252 בתלמוד הבבלי אין הסתמכות על הפסוקים של הקריאה בתורה שנקראו באותו יום. .

14ספק אם לפנינו אמנם מסורות מימי הבית על התפילות של אנשי המשמר או אנשי המעמד, וספק אם ברשימה זו יש השתקפות מלאה של צורכי עם ישראל. קרוב יותר לפרש שבברייתא או בדברי רבי יהושע בן לוי 253 כך באיכה רבה. יש מדרש לפרשות שנקראו באותו יום. עובדה זו בולטת בתפילה ליום הרביעי שבו התפללו על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם; הדרשה היא מהפסוק "ויאמר אלהים יהיו מאורות", והדרשה היא: "מארת כתיב" כתיב חסר בלי וי"ו, כלומר מארה שנוצרה בעולם, ולכן מתפללים שלא תיפול אסכרה לתוך פיהם של תינוקות. מעין זה אף בתפילות לימים האחרים. משום כך השלמנו את הכתוב בתפילה של יום שלישי שבו התפללו על יוצאי דרכים. הכתוב שהובא הוא: "יקוו המים מתחת השמים", אך הדרשה היא לסופו של הכתוב: "ותראה הארץ".

15בברייתא הנמצאת רק בתלמוד הירושלמי אנו קוראים: "תני סנהדרין גדולה היתה מתענה עמהן. וסנהדרין יכולה להתענות בכל יום? מחלקין היו עצמן על בתי אבות" (סח ע"ב). כלומר, חברי סנהדרין שהיו שייכים לאותו מעמד התענו עמהם. ספק רב אם אמנם בידינו מסורת מימי הבית, ולא מן הנמנע שלפנינו רצון לצרף את עולמה של התורה לחיי המקדש.

16המקורות השונים המזכירים את חובת התעניות של אנשי המעמד מדגישים שלא התענו לא בערב שבת ולא ביום ראשון, וניתנו לכך טעמים שונים. בתלמוד הבבלי נאמר בשם רבי שמואל בר נחמני "מפני שהוא שלישי ליצירה" (כז ע"ב), והאדם יש בו חולשה ביום השלישי ליצירתו; ריש לקיש מסביר את טעמו של דבר מפני הנשמה היתרה של שבת שניטלת הימנו במוצאי שבת, ורבי יוחנן מפרש "מפני הנוצרים" 254 כך הנוסח בכל הנוסחאות העיקריות. , ופירש רבינו גרשום: "לפי שיום חג שלהם באחד בשבת ואם היו ישראל מתענין היו כועסים". הנימוקים השונים הם דרשות, ואינם המקור לנוהג שלא להתענות ביום ראשון. פירושו של רבי יוחנן מבטא את עמדתו כלפי הנוצרים בימיו, אמצע המאה השלישית, שעה שעדיין לא היה להם כוח ושלטון, אבל הוא מתחשב ברגשותיהם או משתדל שלא להרבות באיבה, ואין זה נימוק למציאות של ימי הבית. כבר בעל מסכת סופרים מעמידנו על ההסבר ההיסטורי הרֵאלי לדברי רבי יוחנן. אחרי שהוא מביא את דבריו הוא מוסיף: "אבל אמרו חכמים בזמן המעמדות לא היו חוששין לאיבת גוי" (פי"ז ה"ד, עמ' 301).

17בתלמוד הירושלמי מובאת הלכה זו בתוספת נימוק: "תני לא היו מתענין לא בערב שבת ולא במוצאי שבת מפני כבוד שבת" (סח ע"ב). ואמנם מצאנו במגילת תענית שבימי מועד אין מתענים לא לפניו ולא לאחריו ומשנתנו, לעיל 255 לעיל, פ"ב מ"ח. , דנה בפרטיה של הלכה זו. לא התענו לא ביום ראשון ולא ביום ערב שבת מפני כבוד השבת.