משנת ארץ ישראל על משנה תענית ד:ה

1המשנה הקודמת דנה בקרבן העצים ובשאלה אילו מעמדות אינם מתקיימים בזמן הבאת קרבן העצים. משנתנו מונה את זמני הבאת קרבן העצים, ומי הם "בית אבותינו" אשר הביאו את קרבן העצים "לעתים מזומנים" (תוס', פ"ג ה"ה).

2זמן עצי הכהנים והעם בתישעה – בנוסחאות שבדפוס, החל מן הדפוס הראשון, ובתלמוד הבבלי כתוב "תשעה", ואמנם בהמשך המשנה נמנים תשעה מועדים או זמנים של הבאת קרבן עצים. אולם המשפט "זמן עצי הכהנים והעם תשעה" אינו נכון מבחינה לשונית. במשניות מטיפוס ארץ-ישראלי 272 קופמן, מיל, מנ, מל. , בקטעים מגניזה ובקטע מבבלי (כו ע"א) 273 טס במהדורת מלטר, עמ' 21. כתוב: "בתשעה", והמשפט אין לו כל מובן ללא השוואה לתוספתא בכורים: "זמן עצי הכהנים והעם בתשעה באב" (פ"ב ה"ט) 274 כך כנכון בדפוס ראשון. בכ"י ערפורט ישנו רווח, וצוקרמנדל ציינו בשלוש נקודות. בכ"י וינה נשמט, אך אין ספק שהנוסח בדפוס ראשון עיקר. .

3נוסח זה מאושש אף מדברי הברייתא למגילת תענית ליום חמישה עשר באב: "מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים כשיעלו למחר הגלויות הן אף הן צריכין התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים" 275 מהדורת נעם, עמ' 80; מהדורת ליכטנשטיין, עמ' 232-231. אפשטיין, מחקרים, א, עמ' 5-1, מבקש לאשש נוסח זה אף ממה ששנינו בתוספתא (פ"ג ה"ח) על עדותו של רבי אלעזר בי רבי צדוק, אלא שאין כל ראיה מדבריו. ראו בנספח. .

4המשנה מביאה תחילה את זמן עצי הכוהנים והעם שחל בתשעה באב, והוא הזמן אשר נקבע בדורות הקדומים, ולאחר מכן סידור הזמנים של המשפחות. הסדר הוא לפי לוח השנה אשר מתחיל, כסדרי הזמנים האחרים במקדש, באחד בניסן.

5באחד בניסן – הביאו בני ארח בן יהודה – משפחת ארח משבט יהודה. ברשימת עולי בבל שבעזרא פרק ב נמנים "בני ארח שבע מאות חמשה ושבעים" (פסוק ה), ובנחמיה (ז י) מונה משפחה זו "שש מאות חמשים ושנים". שכניה בן ארח נמנה בפרק ו בנחמיה (פסוק יח) בין "בעלי שבועה" של טוביה.

6בעשרים בתמוז בני דוד בן [יהודה] – משפחה או משפחות משבט יהודה שהתייחסו על דוד. השם דוד כשם של אדם לא היה נהוג בימי בית שני ודורות רבים לאחריו, כשם שלא נהגו לקרוא שמות פרטיים כשמות של אבות האומה, כגון אברהם, משה ואהרן. משום כך יש להניח כי הכוונה למשפחה או למשפחות שהתייחסו לדוד המלך. בספרות היהודית של ימי הבית ובתקופת התלמוד לא מצינו משפחה שהתייחסה על דוד פרט למשפחת הלל ומשפחת ראש הגולה בבבל. אולם מצינו כתובת על גלוסקמא מפוארת במערת קבורה מימי הבית השני שנמצאה בגבעת המבתר שבצפון ירושלים, ובה אנו קוראים: "של בי דוד", וזו אינה מתפרשת אלא כ"שייך לבית דוד" 276 פרסום הכתובת במאמרו של קלונר, בית דוד, וראו ליוור, בית דוד. . בגלוסקמא זו הוטמנו עצמותיהם של בני המשפחה הנזכרת במשנה.

7בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה – זו המשפחה הנמנית בראש רשימת העולים עם שבי ציון שעלו עם זרובבל (עזרא ב ג; נחמיה ז ח), ומספר הנפשות בה הוא מן הגדולים, אלפיים מאה שבעים ושניים, ובראשם עומד זכריה בן פרעש. פדיה בן פרעש השתתף בתיקון חומת ירושלים (נחמיה ג כה). השם פרעש מופיע בראש חותמי האמנה בשם ראשי העם (נחמיה י יד).

8בשבעה בו – בחודש אב, בני יהודה [יונדב] בן רכב – יהונדב 277 בגוף כה"י: יהודה, אך בצד נכתב יונדב כבשאר הנוסחאות. בן רכב נזכר לראשונה במקרא בימי מרד יהוא. המלך משתפו בדרכו לעשות שפטים בעבודת הבעל בשומרון (מלכים ב י ט-כג). בני יהונדב בן רכב נזכרים בספר ירמיהו (פרק לה). הם יושבים לשעה בירושלים מפני המצור, אך נוהגים כמצוות אביהם יונדב אשר ציווה עליהם "לא תשתו יין... ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו... כי באהלים תשבו" (פסוקים ו-ז). הנביא מבטיח להם בשם ה' כי "לא יכרת איש ליונדב בן רכב עמד לפני כל הימים" (פסוקים יח-יט). בספר נחמיה נזכר כי את שער האשפות החזיק מלכיה בן רכב, שר פלך בית הכרם (ג יד). בתלמוד הירושלמי למשנתנו ובמדרש מסופר על מגילת יוחסין שנמצאה בירושלים ובין היוחסין השונים אף רבי יוסי בן רבי חלפתא מבני יונדב בן רכב (ירו', סח ע"א; בראשית רבה, פצ"ח ח, 1259) 278 בתשובות הגאונים הרכבי, עמ' 176, מובאת המסורת בשינויים, וביניהם כי רבי חייא רבה הוא מבני יונדב בן רכב. .

9בעשרה בו – בחודש אב, בני סנאה בן בנימין – משפחה גדולה וחשובה משבט בנימין, נזכרת ברשימת העולים שבעזרא ב (פסוק לה) ומספר אנשיה הגדול ביותר, שלושת אלפים שש מאות ושלושים. ברשימה שבנחמיה ז (פסוק לח) הם מונים שלושת אלפים תשע מאות ושלושים. הם נמנים בין בוני חומת ירושלים (נחמיה ג ג) ובין המתנדבים לשבת בירושלים (נחמיה יא ט; דברי הימים א ט ז). השם סנאה משבט בנימין מתקשר אף עם היישוב מצפון ליריחו אשר אווסביוס מכירו בימיו בשם מגדל סנאה 279 אונומסטיקון 154, שורה 16, ובתרגום העברי של מלמד מס' 824, עמ' 75. .

10בחמשה עשר בו – בחודש אב, בני זתואל בן יהודה – צורת השם "זתואל" כתובה במשניות מטיפוס ארץ-ישראלי ובנוסחאות שונות בבבלי, וכן בפירוש המשנה לרמב"ם ובברייתא למגילת תענית. בכתב יד א "זתוא", ובנוסח הדפוס המאוחר "זתואל" 280 בנוסחאות העיקריות. ראו נעם, מגילת תענית, עמ' 81. .

11הנוסח "זתוא" הוא כנוסח שבספרי עזרא ונחמיה 281 ראו להלן. , אולם הנוסח "זתואל" קרוב לנוסח של השבעים הגורס "זתויה", ואין "זתויה" אלא נוסח מתחלף ל"זתואל". הנוסח "זתיא" הוא צורה מקוצרת של "זתואל", והוא נשמר בנוסחאות רבות של המשנה 282 ברובם "זתואל", חוץ מ- מ, דפ, דו, ל, מ, ר, מנ, מג הגורסים "זתוא". . בספר עזרא (ב ח) נאמר כי בני זתיא כללו תשע מאות ארבעים וחמשה איש, ובנחמיה (ז יג) מספרם הוא שמונה מאות ארבעים וחמישה. הם אף נמנים עם חותמי האמנה (נחמיה י טו).

12ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה שבטו – יום החמישה עשר היה הזמן השני להבאת עצים והעלאת קרבן העצים של העם בכללו, כפי שאמור בברייתא למגילת תענית שהבאנו לעיל. מלשון המשנה נראה שיום זה היה חגיגי יותר ובעל היקף רחב יותר. כלפי תשעה באב נאמר בראש המשנה רק "הכהנים והעם", ואילו לפנינו נאמר "כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו". הברייתא למגילת תענית מאריכה במעשה קרבן העצים בחמישה עשר באב. במגילת תענית גופה, שנתחברה עוד בימי הבית, אמור: "בחמשה עשר באב זמן (ד)אעי כהניא (ו)דלא למספד" 283 זמן עצי הכוהנים ולא להספיד. .

13הברייתא מוסיפה: "לכך הוא אומר ואינש דיהוי עלוהי אעין או בכורין והאומר הרי על עצים למזבח וגוזרין למערכה אסור בהספד ותענית. ומהו זמן אעי כהניא זהו שאתה אומר בחמשה עשר בו זתו בן יהודה ועמהם בני הכהנים לויים וגרים ונתינים וממזרים ועבדים משוחררים וכל מי שטעה בשבטו" 284 ליכטנשטיין, מגילת תענית, עמ' 332; מהדורת נעם, עמ' 81. כך בכתב יד א ובנוסח הדפוס (המעורב). .

14החמישה עשר כיום החג להבאת עצים נזכר אף אצל יוסף בן מתתיהו בתיאור המאבקים המלחמתיים הפנימיים בפרוץ מלחמת החורבן 285 מלחמות, ס"ב 436, וראו דבריו של ליכטנשטיין במהדורתו למגילת תענית, עמ' 270. .

15אפשטיין סבור שהמנהג להביא קרבן עצים וימי הבאת העצים הם מנהג קדום שבוטל, שכן במסכת שקלים (פ"ו מ"ה) נזכר השופר (קופה) שבה נתנו כספים למטרה זו 286 ראו הדיון הקצר אצל נעם, מגילת תענית, עמ' 218. . לדעתנו אין סתירה בין תרומה כספית שוטפת לבין ימי חג של הבאת עצים, ומכל מקום יוספוס מזכיר עוד את החג, וכן רבי אלעזר ברבי צדוק. יתר על כן, קשה להאמין שהמוני העם ויתרו על החגיגה שבהבאת עצים, מוצר שהיה חופשי וזול. עם זאת, ייתכן בהחלט שהחג הוא חג קדום שסיבותיו כבר לא היו ידועות, וההסברים לו הם הסברים שבדיעבד.

16בני גנבי עלי ובני קוצעי קציעות – אף הם הביאו ביום חמישה עשר באב יחד עם בני זתואל. בתוספתא ובשני התלמודים מובא פירוש לכינויים אלו: "מהו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות, שבשעה שהושיבו מלכי יון פרדסאות על הדרכים שלא לעלות לירושלם כדרך שהושיב ירבעם בן נבט כל מי שהוא כשר וירא חטא באותו הדור מה היה עושה הוא מביא את הבכורים ועושין כמין סלים ומחפן בקציעות ונוטל את הסל ואת הבכורים ומחפן כמין קציעות ומניחן בסלים ונוטל את הסל ואת העלי על כתיפו ועולה, כשהגיע לאותו משמר, אמרו לו לאן אתה הולך, אמר להם לעשות שתי קציעות הללו, שני כפין של דבלה במכתש הלז שבפניו בעלי זה שעל כתפי כיון שעבר מאותו משמר מעטרן ומעלן לירושלם" 287 תוס', פ"ג ה"ז; ירו', סח ע"א; בבלי, כא ע"א; הברייתא למגילת תענית, עמ' 332. . זהו סיפור אגדי-דרשני, ולפי פשוטם של דברים אלו כינויים לבעלי מלאכה. אלא שקוצעי קציעות ברור לנו מה הם, אך גונבי עלי לא ברור מה מלאכתם. לפני הברייתא היה במשנה שם נוסף, שכן לאחר הפִסקה שהבאנו אמור: "מהו אומר בני סלמאי הנטופתי", וחוזר ומספר מעין המעשה הקודם. קרוב להניח כי בני סלמאי זהים עם "בני שלמי" הנמנים בעזרא (ב מו) ובנחמיה (ז מח), וכפי שהם נזכרים גם בברייתא למגילת תענית (שם). אפשר שהפירושים המדרשיים הם פרשנות מדרשית למשנה, מעין הפרשנות לעיל פ"א מ"א. אבל אפשר גם שאלו דרשות עממיות לרשימת השמות הקדומה, ואגדות שנקשרו למשפחות השונות.

17בעשרים בו – באב, בני פחת מואב בן יהודה – בספר עזרא ב ו-ז ובנחמיה ז יא נמנו בין העולים: "בני פחת מואב לבני ישוע יואב אלפים שמנה מאות ושנים עשר". בנחמיה: "לבני ישוע ויואב". בתלמוד הבבלי אומר רבי יוסי "הן הן בני יואב בן צרויה" (כח ע"א). פירושו במקרא הוא כפי המשמע, בניו של מי שהיה לפנים נציב, פחה במואב, כשהייתה כפופה ליהודה.

18[בעשרים באלול בני עדין בן יהודה] – המשפחה הנזכרת בעזרא ב טו ובנחמיה ז כ ברשימת העולים. מן המשפחות שמספרן היה מועט, ארבע מאות חמישים וארבעה לפי ספר עזרא, ולפי ספר נחמיה שש מאות חמישים וחמישה. ראש המשפחה חתום אף על האמנה (נחמיה י יז).

19באחד בטבת שבו בני פרעוש שנייה – הביאו עצים פעם שנייה, לאחר שהביאו בחמישה באב. מסתבר שהם הביאו פעם שנייה מפני שזו הייתה משפחה גדולה 288 ראו לעיל. .

20באחד בטבת – אשר לעולם חל בימי החנוכה, שכן יום ראשון של חנוכה הוא בכ"ה בכסלו וחנוכה נחגגת שמונה ימים, לא היה בו מעמד – כלל, שהיה בו הלל – שהרי בחנוכה קוראים בכל שמונת הימים את ההלל 289 בתוספתא, סוכה פ"ג ה"ב, שנינו: "שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל ואילו הן שמונת ימי החג (סוכות) ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ולילו ויום טוב של עצרת". כך אף בירו', שם פ"ד ה"ח, נד ע"ג, אבל בבבלי, כח ע"ב וערכין יא ע"ב אלו הם דברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק. . ממשנתנו אנו למדים כי אף במקדש קראו בחנוכה את ההלל. ההלל דוחה את המעמד בשחרית, קרבן מוסף – של ראש חודש אשר דוחה את המעמד של מוסף, וקרבן עצים – שהביאו בני פרעוש, דוחה את המעמד במנחה ובנעילה.

21בברייתות בתלמוד הבבלי נמסרו מסורות שונות לשמות שנמסרו במשנה. במשנה נאמר כי בעשרים באב הביאו בני פחת מואב בן יהודה, ובברייתא: "תנא בני פחת מואב בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרויה" (כח ע"א). אפשטיין 290 אפשטיין, שם. הביא את שני המקורות (הברייתא והמשנה) ומימרה של רבי אליעזר: "מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה" (בבלי, לא ע"א), ועל זה עוד מוסיף רב מנשיא "וקרו ליה יום תבר מגל" (יום שבירת המגל – לכריתת העצים). מכולן ביקש להסיק כי רק שני התאריכים תשעה באב וחמישה עשר באב הם היסטוריים, ושאר השמות נוספו כדי להתאים את זמני הבאת העצים למספר תשעה, כפי שנזכר בנוסחאות המשובשות שבראש המשנה. אולם מחלוקות בזיהוי שמות או פיצולם וצירופם אינו מצדיק את ההנחה כי כל הרשימה של שמות המשפחה היא המצאה המיועדת להתאים למספר "תשעה", שספק גדול אם היה לפני התנאים. הפסקת כריתת עצים בחמישה עשר באב אינה בהכרח גם היום האחרון להבאת עצים. כורתים את העצים ומכינים אותם להובלה וליום המיועד לאותה משפחה 291 ראו ספראי, העליה, עמ' 224-220 ועמ' 239-238. .

22קרוב יותר להניח כי הנוסח "זמן עצי הכהנים והעם תשעה" נוצר משום שהמשנה מונה תשעה זמנים. תחילה נשמטה המילה "באב" ונשארה המילה "בתשעה", ולאחר מכן תוקנה המילה ונשרדה הימנה המילה תשעה המתאימה לתשעת הזמנים שנמנים במשנה. היו אפוא שני זמנים, בתשעה באב ובחמישה עשר באב, עבור "כהנים והעם, ולכהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו", ועוד שמונה זמנים למשפחות נכבדות מימי שיבת ציון.

23כל המשפחות, פרט לקוצעי הקציעות וגונבי עלי, הן משפחות הנזכרות בספרי עזרא ונחמיה, והן בני יהודה או בנימין. עובדה זו מעידה כי הסדר זה הוא מימים ראשונים לימי הבית. אילו קבעו את סדר המביאים בתקופות מאוחרות יותר יש להניח שהיו נזכרות אף משפחות מן הגליל. בהמשך הזמן נוספו שני זמנים: תשעה באב וחמישה עשר באב ל"כוהנים והעם". בני המשפחות שמרו לזיכרון את הימים שהיו מביאים בהם את העצים, ואלו היו להם מעין ימי חג. כך שנינו בתוספתא: "אותן ימים אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית ובין עד שלא חרב הבית. רבי יוסה אומר משחרב הבית מותרין מפני שאבל הוא להן אמר רבי לעזר בי רבי צדוק אני הייתי מבני סנואה בן בנימן וחל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והיינו מתענין ולא משלימין" (פ"ג ה"ו). רבי אליעזר ברבי צדוק מאשר את קביעתו של התנא קמא בתוספתא שיום הבאת העצים היה מעין יום מועד, ולא התענו בו. בני סנאה הביאו עצים בעשירי באב, וכשחל תשעה באב ביום שבת ונדחה ליום ראשון לא השלימו בני סנאה את תעניתם 292 ראו עוד בנספח. .

24הרשימה שבמשנה היא מהתעודות הקדומות ביותר שהשתמרו בספרות חז"ל. אין שום סיבה לפקפק בכך שהיא קדומה, וכאמור היא חוזרת לימי שיבת ציון. דומה שנוהג הבאת העצים החל בראשית ימי הבית השני, בתקופת שיבת ציון או מעט לאחריה. יש להניח שבהמשך ימי הבית חלו בה שינויים, נוספו משפחות ואולי גם נשרו מהרשימה משפחות, אבל המשנה משמרת את הרשימה הקדומה. גם המונח "פחת מואב" הוא מונח מנהלי מהתקופה הפרסית בלבד. עוד ניתן ללמוד ממנה על יישוב יהודי בפחוות 293 המונח הוא "פחוה" או פחווה, והממונה עליה פחה, ובסמיכות "פחת...". מואב כבר בראשית ימי בית שני, וכן על שרידים של התארגנות על בסיס שבטי, מבנה שהתערער במהלך ימי הבית השני.