משנת ארץ ישראל על משנה תענית ד:ו

1שתי המשניות הבאות, משנה ו ומשנה ז, פורסות את משמעותן ודיניהן של התעניות בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב.

2חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב – זו כותרת למשנה.

3בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות – בידי משה, בגלל חטא העגל של עם ישראל. בשני התלמודים ומקורות תלמודיים אחרים סיכמו את סדר המעשים שלאחר מתן תורה והגיעו לתאריך י"ז בתמוז, הוא היום שירד בו משה מן ההר, ראה את מעשה העגל ושבר את הלוחות. בשישי או בשביעי בסיוון ניתנה התורה. לדעת החכמים האומרים שבשישי בסיוון ניתנה התורה עלה משה למחרת על ההר, ולדעת האומרים שבשביעי ניתנה התורה עלה בו ביום. משה שהה בהר ארבעים יום, כאמור בתורה (שמות כד יח), וירד אפוא בי"ז בתמוז עם שני לוחות הברית, וכשראה את העם חוטא בעגל הזהב שעשו להם כדי לעבדו השליך את הלוחות ושברם 294 ירו', סח ע"ג; בבלי, כח ע"ב; סדר עולם רבה, פ"ו, עמ' 26-25; תנחומא, נשא סימן לא. .

4ובטל התמיד – התלמוד הבבלי (כח ע"ב) מציין שזו "גמרא", כלומר "כך קבלנו מאבותינו" (רש"י), ואינו דן אם הדברים אמורים כלפי בית ראשון או בית שני או כלפי שניהם כאחד. בתלמוד הירושלמי מובא המעשה "בימי מלכות יון" שצרו על המקדש ושלשלו קופות זהב כדי שיעלו להם גדיים לקרבן התמיד 295 ירו', שם. בתלמוד הבבלי, סוטה מט ע"ב, בבא קמא פב ע"ב ומנחות סד ע"ב המעשה מסופר על ימי המלחמה והמצור בין הורקנוס ואריסטובלוס, כשהורקנוס היה בפנים ואריסטובלוס בחוץ. .

5בהמשך מוסר רבי לוי: "אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות שלזהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להם שתי קופות שלזהב [והעלו] 296 כך כנכון בכ"י ליידן ובשרידי ירושלמי, כת"י אשכנזי שפרסם זוסמן, ירושלמי, עמ' 53. להם שני חזירים... באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית".

6מסתבר שהסוגיה מלמדתנו שהמשנה מתכוונת לביטול התמיד במלחמת חורבן בית שני. יוסיפוס בהרצאתו על השלבים הסופיים של מלחמת החורבן מוסר כי בשבעה עשר בתמוז בטל קרבן התמיד מחוסר טלאים לקרבן 297 מלחמות, ס"ו 94. לפנינו כתוב "מחמת חוסר באנשים", אך כנראה שאין זה אלא שיבוש ויש להניח שהיה כתוב מחוסר טלאים, וכפי שהציע תקרי במהדורתו, עמ' 402 והערה 1. . הוא אף מוסר על הדיכאון הקשה ששקע בו העם עם ביטול קרבן התמיד, וכיצד ביקשו הרומאים לנצל מצב זה במלחמתם על כיבוש העיר והמקדש ובתעמולתם כשקראו לכניעתם של הלוחמים.

7והובקעה העיר – התלמוד הבבלי (שם) מניח כי כוונת המשנה, לכאורה, לבית ראשון, ושואל: "והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה ותבקע העיר" (ירמיה נב ו-ז). רבא מתרץ: "כאן בראשונה כאן (במשנתנו) בשניה", ואף ברייתא מובאת בסוגיה: "דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו". אולם מסורת תנאית אחרת, והיא דרשתו של רבי עקיבא המצויה בתוספתא, בספרי ואתחנן ובשני התלמודים, מסבירה את "צום הרביעי" שנזכר בזכריה (ח יט): "זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר" 298 תוס', סוטה פ"ו ה"י; ספרי דברים, ואתחנן פיסקא לא, עמ' 51; ירו', סח ע"ג; בבלי, ראש השנה יח ע"ב. בדפוסים שבבבלי כתוב "בשבעה בתמוז", אך בכל הנוסחאות העיקריות כתוב "בשבעה עשר בתמוז", ראו דקדוקי סופרים ותוספתא כפשוטה לסוטה עמ' 675. התיקון לא נעשה אלא כדי להתאימו לכתוב שבספר ירמיה. כבר ספר קדמוניות המקרא (יט 7) טוען שהעם נמסר בידי אויביו "והיה היום ההוא, לפי היום ההוא אשר שברת את לוחות הברית אשר הכינותי לך בחורב". המדובר בבית ראשון שעמד, לפי בעל קדמוניות המקרא, 740 שנה. לא מן הנמנע שבעל קדמוניות המקרא, שלא נמנה עם שכבת החכמים, בלבל בין "נשתברו הלוחות" שבתחילת המשנה לבין "חרב הבית" או "נלכדה ביתר" שבסוף המשנה. מכל מקום, ברור שמשנתנו וקדמוניות המקרא מייצגים אותה תפיסה היסטורית הקושרת את המאורעות זה בזה. . בקדמוניות המקרא, חיבור חיצוני מהמאה השנייה לערך, מופיעים שניים מהתאריכים, הבקעת העיר ושבירת הלוחות (יט 7). ברור שהתאריך מתייחס למצור בימי בית שני, ואחר כך הועבר, על ידי חכמים, לתאריך המקראי. הרי זכריה אינו מדבר אלא על הבקעת העיר בימי בית ראשון; משום כך שואלת הסוגיה בירושלמי: "כתיב בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין", ועל שאלה זו עונה רבי תנחום בר חנילאי: "קילקול חשבונות יש כאן", כלומר יש טעות בכתוב בספר ירמיה. המשנה הקובעת כי בשבעה עשר בתמוז "הובקעה העיר" התכוונה לבית ראשון. דבר זה אינו עולה רק מדרשתו של רבי עקיבא, אלא גם הלשון במשנה "הובקעה" היא על פי הכתוב בירמיה "ותבקע העיר", אלא שרבי עקיבא והמשנה היה לפניהם, כפי הנראה, נוסח אחר, והסוגיה בירושלמי סבורה ש"קילקול חשבונות" ישנו במקרא ומעדיפה את התאריך שכתוב במשנה ובדרשתו של רבי עקיבא (איור 33).

8ושרף אפיסטימוס את התורה והעמיד צלם בהיכל – בתלמוד הירושלמי (סח ע"ד): "אית תנאי תני 'הועמד' אית תנאי תני 'העמיד'. מאן דאמר הועמד צלמו של מנשה, מאן דאמר העמיד צלמו של אפסטומוס" 299 כך לפי הנוסח שבשרידי ירושלמי, עמ' 183. .

9הירושלמי אינו מכריע בין שתי הנוסחאות. התלמוד הבבלי (כח ע"א) אינו מוסר דבר על זמנה של העמדת הצלם. הוא מביא פסוק מדניאל (יב יא): "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שֹמם". הסוגיה מביאה כתוב שבו מתקשרת נתינת "שקוץ שמם" עם הסרת התמיד, אך אין הוא מוסר דבר על זמנה של העמדת השיקוץ השומם. הנוסח "והעמיד צלם בהיכל" מופיע כמעט בכל הנוסחאות של המשנה ובציטטים של המשנה בשני התלמודים, בפסיקתא רבתי (כו, קל ע"ב) ובספרי ראשונים רבים 300 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 113, וראו עוד בפסקי הרי"ד, עמ' רד והערה 68. .

10על כן לדעתנו פירושה של המשנה הוא שאפיסטומוס שרף את התורה והוא הוא העמיד צלם בהיכל. מסורת קדומה לא יהודית מספרת כי "אספסינוס לא העמיד אליל בהיכל אלא אותו לגיון שהשכין (בירושלים) טרינוס קוינטוס אדם גדול של הרומאים הוא העמיד שם אליל שנקרא קורי" 301 כתבי אבות הכנסייה הסוריים (Seriptores Syri), סדרה שנייה כרך 101, עמ' 17. . כידוע, מרד היהודים ברומאים בימי טרינוס (117-115) היה בעיקרו מרד של היהודים בתפוצות, במצרים ובארצות אחרות, אך היו גם מעשי מרידה וגזרות על הדת בארץ ישראל. לדיכוי מעשי המרידה נשלח לארץ ישראל לוסיוס קוינטוס, והוא "פולמוס של קיטוס 302 מן הסתם "קיטוס" במקורות היהודיים הוא שיבוש של "קוינטוס" במקורות הרומיים. " במשנה ובמקורות התנאיים האחרים 303 סוטה פ"ט מי"ד (לפי נוסחאות עיקריות); סדר עולם רבה, פ"ל, עמ' 146 (לפי נוסחאות עיקריות). .

11מסורת זו מלמדתנו שבימי טרינוס וקיטוס הועמד צלם בהיכל.. אלא שלא טרינוס וקיטוס עצמם הציבוהו אלא אחד משליחיהם, אפיסטומוס, הוא Posthumius, פרוקורטור ומשנה לקוודרטוס, נציבה של סוריה אשר ארץ ישראל הייתה כפופה לו 304 פירושנו הוא בעקבות דבריו של אלון, תולדות, כ"א, עמ' 259-258, ושם נסמנה ספרות קודמת. (איור 34). בימים אלו המקדש היה חרב וייתכן שהדברים מכוונים לתחילת בנייתה של איליה קפיטולינה ובניית מקדש אלילי על הר הבית.

12המשנה בסוטה (שם) מונה נוהגי אבלות או נוהגים של מיעוט בשמחה לאחר האסונות שקרו לישראל ב"פולמוס של אספסינוס" והאחרים, ביניהם המשנה מונה כאמור את "פולמוס של קיטוס" (לפי נוסחאות עיקריות), ומשנתנו מצטרפת למסורות על הפולמוס והצרות שבאו על ישראל במלחמה זו. בתלמוד הירושלמי אמור: "איכן שרפה רבי אחא אמר במעברתא דלוד. ורבנן אמרי במעברתא דטרלוסה" (סח סע"ג). בליקוטים מספר המפתח לרב נסים 305 פרסמו אפשטיין, ספר המפתח, עמ' 10. : "במעברתא דטרוסלא" 306 בשרידי ירושלמי: "טרולסא". , והיא לפי אווסביוס כך: " 'תרצה', משם היה מנחם (מלכים ב טו יד) והיום יש כפר שומרונים בבטנייא נקרא תרסילא" 307 אונומסיטקון 102, 5 בתרגום העברי של מלמד מס' 512. כך אף הזיהוי אצל יוסיפוס בקדמוניות ס"ח 397 ובתרגום השבעים לכתוב. .

13בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ – בשני התלמודים (ירו', כח ע"ג; בבלי, כט ע"א) מובא בלשון קצרה חישוב הזמנים מראש ספר במדבר הפותח בתאריך "באחד לחדש השני בשנה השנית". המסורת מצרפת את המעשים המסופרים בתורה תוך שהיא סודרת אותם זה אחר זה לפי לוח השנה, ומגיעה לחשבון כי המרגלים נשלחו בכ"ט בסיוון וחזרו כעבור ארבעים יום, כאמור בתורה (שם טו כה), הוא תשעה באב או ערב תשעה באב, העם בוכה ומלין על משה ועל הארץ ונגזרה הגזרה 308 חשבון מדוקדק ומפורט יותר ערוך בסדר עולם רבה, ראש פ"ח, עמ' 37-36. .

14וחרב [את] הבית בראשונה – בתוספתא, בתלמוד הבבלי ובסדר עולם רבה: "אם נאמר בשבעה בחדש (מלכים ב כה ח) למה נאמר בתשעה בחדש (מלכים ב כה ג; ירמיה נב ו) ואם נאמר בתשעה בחדש למה נאמר בשבעה בחדש, אלא בשבעה בחדש כיבשו גוים את ההיכל ונטלו את העמודים ואת הים ואת המכונות והיו מקרקרין בו שביעי שמיני ותשיעי עד שפנה יום... לעיתותי ערב הציתו בו את האור ונשרף עם שקיעת החמה בעשור לחודש" 309 תוס', פ"ג ה"י; בבלי, כט ע"א; סדר עולם רבה, פכ"ז, עמ' 122-121, ומעינו בלשון קצרה בירושלמי, סט ע"ג ומגילה פ"א ה"ד, ע ע"ג. , ובשנייה – וחרב הבית בפעם השנייה, הוא חורבן בית שני. מקורות תנאיים שונים, בתארם את חורבן בית ראשון, מוסיפים: "וכן בשניה" 310 תוס', פ"ג ה"ט; בבלי, כט ע"א; סדר עולם רבה, פ"ל, עמ' 148. .

15גם יוסיפוס, בתארו את שרפת המקדש, מדגיש שהבית השני נשרף ביום ובחודש שבו נשרף הבית הראשון 311 מלחמות, ס"ו, 268. . אלא שהוא נוקט כיום השרפה את העשירי באב ככתוב בירמיה (נב יב), ומעין הדברים שאומר רבי יוחנן בתענית כט ע"א: "אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי". אם כן, בעשירי בחודש נשרפו שני המקדשים, ועל כך אנו אבלים, אבל התאריך נקבע לפי הפסוק בספר מלכים.

16[ו]נלכדה בי[י]תר [בית תר] 312 במשניות מטיפוס ארץ ישראל: בית תר, כך כתוב אף בצד בכ"י קופמן, ורבו חילופי הנוסח: בתר, בית תיר, בית תור ועוד. – מבצרו ומעוזו של בר כוכבא. נפילתה של ביתר מתקשרת במסורות היהודיות ובמקורות החיצוניים עם נפילתו של שמעון בר כוכבא שעמד בראש המרד והיה הנשיא על ישראל, כפי שנכתב בתעודות היהודיות השונות מימי המרד ונחקק על המטבעות 313 ירו', סח ע"ד - סט ע"א; בבלי, גיטין נה ע"ב - נח ע"א; איכה רבה, פ"ב 105-100; דיו קסיוס, ספר סט, מהדורת בויסבין, ג, עמ' 332; אווסביוס, תולדות הכנסיה IV, 6; מסמכי מדבר יהודה, כרך ב, עמ' 133-132. ועל המשקלות, ומופיע במכתבי מדבר יהודה (איורים 35-36).

17אין לנו כל עדות מקבילה על חורבן ביתר, מכל מקום המרד המשיך עד חודש חשוון בערך, שכן נמצאו תעודות מחודש זה. לפיכך, או שנעשה כאן ניסיון "לעגל" את התאריך כך שיתאים לכל סדרת המאורעות, או שהמרד המשיך גם לאחר חורבן ביתר (איור 37).

18ונחרשה העיר – ירושלים, "כדכתיב ציון שדה תחרש" (ירמיה כו יח). כך פירש רש"י 314 רש"י למקום, בבלי, כט ע"א. , ובעקבותיו מפרשים קדמונים ואחרונים. מעשה זה אין לשייכו לימי חורבן הבית, שכן המשנה אינה מצרפת מאורע זה למעשים של חורבן הבית אלא אחרי "ונלכדה ביתר". כן אמור בירושלמי: "חרש [טורנוס] רופוס" (סט ע"ב) 315 ההשלמה על פי ציטטה שבמלאכת שלמה. , הוא טיניוס רופוס נציב יהודה בשנת 132 בפרוץ מלחמת בר כוכבא, והאגדה מקשרתו בדרכים ובמעשים שונים לרבי עקיבא 316 בבלי, בבא בתרא י ע"א; נדרים נ ע"א-ע"ב; איכה רבה, פ"ג, עמ' 137 ועוד. .

19"נחרשה העיר" אינו תיאור לחורבנה של העיר אלא מעשה טקסי של השלטון הרומי שחרש קו מִתאר לעיר וייסד בכך את הקולוניה הרומית האלילית "איליה קפיטולינה". עם חורבן בית שני לא ייסדו הרומאים עיר רומית אלילית במקום ירושלים והיא נשארה בחורבנה, אם כי נשארו לשבת בה גם יהודים. הקיסר אדריינוס עלה לשלטון בשנת 117 ופיתח בהמשך ימי שלטונו, יחד עם מעשי הבנייה הגדולה, אף נטייה לנתינת פנים הלניות לאימפריה. במסגרת זו אף ביקש לשקם את ירושלים כקולוניה – עיר יוונית-רומית על מקדשיה האליליים, וקראה "איליה קפיטולינה". מעשה זה היה אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מרד בר כוכבא, "שכן נורא היה הדבר בעיני היהודים שנכרים ישבו בעירם ומקדשי גויים יווסדו בתוכה" 317 דיו קסיוס, ספר סט, ראו לעיל. .

20למעשה זה של חרישת העיר טבע הקיסר בשנת 130 לספירתם אף מטבע מיוחד ועליו נראה הקיסר חורש את מִתאר העיר כקולוניה רומאית בצמד שור ופרה, מסביב כתובת לטינית: "קולוניה איליה קפיטולינה נוסדה" וברקע נס הלגיון 318 משורר, אוצר, עמ' 124-122. (איור 38).

21משניכנס אב ממעטים בשמחה – בשני התלמודים לא נאמר במה וכיצד ממעטים בשמחה. בתלמוד הירושלמי (סט ע"א) כתובה מימרה בשם רבי יהושע בן לוי שאסורים רק בבניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו, ושמואל מחמיר הימנו. הלכה זו, על המחלוקת שבה, אמורה לגבי ההלכה בסוף פרק א שאם קיימו את כל התעניות ולא נענו אין מוסיפים ימי תענית: "ממעטים במשא ובמתן בבנין ובנטיעה", ומסתבר שהסוגיה השוותה את שתי ההלכות על המעטה בשמחה. בירושלמי, במסכת פסחים (פ"ד ה"א, ל ע"ד) ובתענית (פ"א ה"ו, סד ע"א) אומר רבי זעירה: "נשייא דנהגן דלא למשיתייא [עמרא] מן דאב עליל מנהג" 319 משנכנס אב – מנהג. . כלומר, זה מנהג ראוי ונידון כמנהג שיש לקיימו. יש מהראשונים שגרסו "למשיתייא חמרא", כלומר שנהגו לא לשתות יין, אולם ראשונים קדמונים מביאים בשם רב נסים גאון כי הוא גרס "למישתייא עמרא – להשתית את הצמר" 320 ראו אהבת ציון לפסחים, עמ' 58-57. .

22נראה שיש לקבל את גרסתו של רב נסים גאון, שכן אין זה דרכן של נשים להנהיג מנהג בשתיית יין, שהרי נשים בסתם אינן שותות יין, "שאין עניות ישראל שותות יין" (ירו’, כתובות פ"ה הי"א, ל סע"ב). כלומר, נשים בסתם שאינן מן העשירות המופלגות אינן שותות יין 321 ראו בסוגיה שם, והשוו הסוגיה בבבלי שם, סה ע"א, ולא כפירושם של בעל שדה יהושע לתענית פ"א ה"ו וליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 141-140, שפירשו לשתות יין. "מישתייא" היא הכנת השתי של מסכת האריגה; הלשון "למישתייא" אין פירושה אלא להשתית או לעשות שתי. .

23רבי זעירה (בירושלמי פסחים ותענית שם) מאשש מנהג זה של הנשים: "שבו פסקה אבן שתייה, מה טעם כי השתות יהרסון" (תהלים יא ג). הן אינן בונות את השתי לאריגת הצמר כי אבן השתייה שבקודש הקודשים, אבן היסוד שעליה הושתת העולם נהרסה 322 משנה, יומא פ"ה מ"ב; תוס', שם פ"ב הי"ד; ירו', שם מב ע"ג; בבלי, שם נד ע"ב, ועוד. .

24הזיקה לכתוב והדרשה יש לה משמעות רק לפי הגרסה שהנשים נמנעו מכניסת אב להשתית את השתי למלאכתן. עשיית השתי אינה נעשית בידי אישה אחת אלא בחבורה, והיא בסיס לעבודה לימים רבים. שתי הצמר חשוב יותר מן הפשתן, שכן בגד הצמר יקר וחשוב יותר, ולכן התגבש המנהג שאין מתחילים בעבודה בחבורה משנכנס אב ומחכים לכך עד שיעבור יום הצום. משפט אחרון זה שבמשנה מקומו במשנה הבאה הסודרת את דיני תשעה באב. כך בכתבי היד העיקריים, בדפוס ראשון ובדברי מפרשים קדמונים ומאוחרים.