משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ג:ד

1נכנסו ללישכת הכלים – לפי המשתמע לכאן נכנסו כל הכוהנים שלא היה להם תפקיד מוגדר (לא זכו בפיס). איננו יודעים היכן הייתה לשכת הכלים. לפי שמה הרי ששמרו בה את כלי הכסף והזהב, וכן אנו שומעים: "שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים ואחת לשכת הכלים. לשכת חשאים יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי. לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי, זורקו לתוכה, ואחד לשלשים יום גזברין פותחין אותה, וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית, מניחין אותו. והשאר נמכרין בדמיהן ונופלין ללשכת בדק הבית" (משנה, שקלים פ"ה מ"ו). אם כן, לשכת הכלים שימשה גם לאיסוף תרומות. מכאן יש להסיק שמקומה היה בעזרת ישראל, שכן אליה יכלו כל בני העם להגיע. לו הייתה הלשכה ממערב למזבח הרי שרק כוהנים נכנסו לשם ורק בזמן העבודה, ולכן לא היו בונים שם את הלשכה הזאת. בעזרת המזבח צר היה המקום. שם נעשתה כל העבודה ושם ניצב המזבח הגדול, וסביבו התנהלה פעילות השחיטה והסמיכה. עם זאת, סביר ששם נשמרו כלי העבודה. יתר על כן, שם נשמרו הסכינים, ומסתבר שהסכינים בכלל כלים הם (להלן, וראו פירושנו למשנה ה).

2הוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב – לא ברור למה הוציאו כלים במניין זה דווקא. אבל המספר הוא מיוחד ולכן נשמע כזיכרון היסטורי, ולא מספר ספרותי-סמלי. הירושלמי מציע מספר הסברים מדרשיים המנסים להציג מספר זה כסמל, "כנגד": "כנגד תשעים ושלש אזכרות שכתוב בפרשת חגי זכריה ומלאכי. אמר רבי חונה חישבתים ואינן אלא שמונים ושלש. כנגד שמונים ושלש חותמות שכתוב בעזרה שהיה כל אחד ואחד מייחד שמו שלהקב"ה וחותם" (חגיגה פ"ג ה"ח, עט ע"ד). הדרשות הן כמובן מִשניות, אבל מלמדות פרק מאלף בספירת מילים. מתברר שאין הסכמה על נוסח שלושת ספרי הנביאים האלו. שני המניינים אינם מתאימים לנוסח שבידינו. בנוסח המסורה 213 אזכרות בספרים אלו (56 שם אלוקים, ו167 פעמים שם הויה), ומהן בספרי חגי ומלאכי 81 אזכרות מפורשות. ייתכן שהאמורא צירף שמות אחרים וכינויים, או שהיה לפניו נוסח שונה בפרטים. מכל מקום, ברור שאין כאן הסבר רֵאלי למשנה. מעבר לכך, מה הקשר בין האזכרות בספרים אלו לכלי המקדש? דומה שהמספר רֵאלי, והוא הערכה למה שנדרש במקדש ביום-יום.

3נתונים נוספים על מספרי אותיות נמסרים בתלמודים ובדרך כלל אינם מתאימים לנוסח המסורה אלא בפלפול רב 32 ראו למשל פירושנו לשבת פ"ז מ"א. , והדבר מחייב עיון.

4אין כל דרך לשער לכמה כלים נזקקו. אפשר אולי לשער את מספר הכלים ששימשו לעבודת הציבור, אבל לא את מספר הכלים ששימשו לעבודת הקרבנות של יחידים. גם המספר של הכלים הנדרשים לקרבנות ציבור קשה להערכה. בכמה כלים השתמשו להכנת לחם הפנים? האם המספר כולל את הכלים ששימשו להכנת הלבונה? כל קרבן צריך היה לקבל את דמו בכלי ולזרקו על המזבח; ניתן היה להשתמש בכלי ליותר מקרבן אחד, אולי עם שטיפה (מירוק) בין עבודה לעבודה. לפיכך איננו יודעים כמה עמדות שחיטה היו בכל יום, ועד כמה מִחזרו את הכלים, ובאיזה קצב. לפיכך יש לראות במספר זה הערכת עבודה של הכוהנים, ואם נצרכו השתמשו בכלים נוספים.

5כל כלי השרת היו מכסף או מזהב. כך, למשל, בתיאור הקרבת קרבן פסח מתואר מעין סרט נע שבו הכוהנים נותנים את הדם בכלי ושורה של כוהנים מעבירה את הכלים מיד ליד, ושם נאמר שהיו כמה שורות של כוהנים, אחת שבידיה כלי כסף ואחרת שבידיה כלי זהב (פסחים פ"ה מ"ה).

6כלי המקדש היו בדרך כלל מכסף וזהב, באופן טבעי יותר מכסף מאשר מזהב. כך מתאר התנ"ך גם את כלי הבית הראשון שהוחזרו מגולת בבל. הוחזרו 5,400 כלים, לפי הפירוט הבא: "ואלה מספרם אגרטלי זהב שלשים אגרטלי כסף אלף מחלפים תשעה ועשרים. כפורי זהב שלשים כפורי כסף משנים ארבע מאות ועשרה כלים אחרים אלף. כל כלים לזהב ולכסף חמשת אלפים וארבע מאות הכל העלה ששבצר עם העלות הגולה מבבל לירושלם" (עזרא א ט-יא). הירושלמי מסביר את שימוש הכלים: "כתיב ואלה מספרם אגרטלי זהב שלשים, רבי שמואל בר נחמן אמר מקום שאוגרין בו דמו שלטלה 33 זה משחק מילים אגר-טל, אוסף טלא בארמית. . אגרטלי כסף אלף, רבי שמעון בן לקיש אמר מקום שאוגרין דמו שלפר. מחלפים תשעה ועשרים, אמר רבי סימון אילו הסכינין כיי דתנינן תמן, הוא היה נקרא בית החילפות ששם היו גונזין את הסכינין" (יומא פ"ג ה"ח, מא ע"א). סכינים הם כאמור בכלל כלים. המקרא מונה רשימת כלים, ובתוספתא רשימה נוספת של כלים: "הסירות והיעים והמזמרות והמזרקות וכלים שהכהנים נאותין בהן באין מתרומת הלשכה" (מחצית השקל), אך הכלים הגדולים, המזבח וכלי שרת סתם באים משיירי הלשכה (שקלים פ"ב ה"ו) 34 לביאור המונחים ראו שקלים, פ"ד מ"א-מ"ב. .

7עם זאת, ייתכן שהמקורות מפריזים מעט ולא כל הכלים היו כה יקרים. כך, למשל, מסופר ש"מולבז המלך עשה כל ידות הסכינים של יום הכפורים זהב, ומזכירין אותו לשבח" (תוס', יומא פ"ב ה"ג). תרומה כזאת לא הייתה אפוא כה תדירה, וידיות סכינים סתם לא היו מזהב. הברייתא בבבלי מוסיפה: "מיתיבי: אף הוא עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים, וידות סכינין של יום הכפורים של זהב" (יומא לז ע"ב). התרומה גדולה עוד יותר, אך מדובר עדיין בכלי יום כיפור שהם כה מפוארים, ולא בכל הכלים. יתר על כן, מונבז מלך אדיבנה (בצפון עירק של היום) היה גר שהתגורר ופעל בירושלים בדור האחרון, ועד אז לפחות חלק מהכלים לא היה מזהב.

8והשקו את התמיד – הכבש שהוקרב שתה לפני העלאתו לקרבן. משנת ביצה קובעת שביום טוב "אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות" (פ"ה מ"ז). מדבריות ובייתות הן סוגי צאן הרועים במדבר או בסביבות הבית, כפי שהסברנו בנספח למסכת ביצה. הבבלי (ביצה מ ע"א) מסביר שהמשפט הוא אחד: משקים לפני השחיטה, כי ראוי שאדם ישקה את בהמתו כדי שהעור ייפרד בקלות, ומקשר את משנת ביצה למשנתנו. הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ו, סג ע"ב), לעומת זאת, מסביר את החידוש שבמשנה בכך שמותר לטלטל כלי ביום טוב, ואינו מצמיד את ההשקיה לשחיטה. ואכן, כפשוטן אלו שתי הלכות נפרדות: משקים ושוחטים. משקים כי מותר לטלטל כלי ולעשות מלאכה בשביל בהמה שמזונה עליך. סביר שההשקיה נועדה לדלל את הדם כדי שיזרום טוב ויהא יותר ממה להזות, ואין לכך קשר להפרדת העור.

9בכוס של זהב – על כך אמר רבא "גוזמא" (חולין צ ע"ב), ובאותה סוגיה הוא מגדיר כגוזמא גם את שלוש מאות הכור שבמשנה לעיל (פ"ב מ"ב), וראו לעיל.

10אף על פי שהוא מבקר מבערב – ביום הקודם "ביקרו" את הטלא, כלומר בדקו שאין בו מום, מבקרין אותו לאור האבוקות – בדיקה נוספת לשם הידור, כמו בדיקת חמץ הנעשית לשם הידור ומעמד לאחר שהכול כבר נוקה.