משנת ארץ ישראל על משנה תרומות א:ו

1חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה – משפט זה מנוסח כמקביל לפתיחת הפרק שבה מדובר על חמישה שלא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתם תרומה.

2האילם – האילם הוא כמובן מי ששומע אך אינו מדבר. אילמות עשויה להתרחש או כתוצאה מחירשות או כתוצאה מפגם בדיבור או מפיגור שכלי עמוק. במקרה זה מדובר באילם שמבין ואינו שוטה. התוספתא מסבירה שהאילם לא יתרום כי אינו יכול לברך (תוס', פ"ג ה"א). כפי שאמרנו בפירושנו למשנה הראשונה, במשנה לא נזכר הנוהג של ברכה על המצווה, ובכלל קשה לתאר שחוסר האפשרות לברך ישפיע על עצם קיום המצווה. על כן נראה שהבעיה היא שהאילם אינו יכול להצהיר על הפרשת התרומה, שהרי הפרשת תרומה היא בראש ובראשונה הודעה-הצהרה שפֵרות אלו הם תרומה. כפי שנראה, נימוק זה מאחד כמה מהפרטים המנויים במשנה. בירושלמי מדגישים: "יש מהן מפני ברכה ויש מהן שאין יכולין לתרום מן המובחר" (ירו', מ ע"ד). אם כן, בחלק מהם הגורם הוא אמירת ברכה, כמו שנאמר בתוספתא, ובחלק מהמקרים אין ברכה אך יש צורך במחשבה מיוחדת, ואין די בעשייה טכנית ופורמלית של המצווה.

3בתוספתא שנינו: "הפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שיני ולא קרא להן שם, רבי יוסה אומר נתקדשו, רבי יהודה אומר לא נתקדשו, רבי אומר אם עתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם, אם אין עתיד לקרות שם נתקדשו" (מעשר שני פ"ד הי"ד). המדובר במי שהפריש ולא קרא שם, כלומר הרים חלק מהיבול והניחו בצד, אך לא הכריז עליו שהוא תרומה. התוספתא מוסבת על משנה הדנה במי שפדה מעשר שני ולא קרא שם (מעשר שני פ"ד מ"ז, ראו פירושנו לה). לפי הברייתא והמשנה אין די במעשה אלא יש צורך בדיבור, וכך סבורים רבי יהודה ורבי, אך רבי יוסי אומר שגם לכתחילה תרומתו תרומה. הירושלמי הסביר שהכוונה למי שהרהר בלב אך לא גמר בלבו (ירו', פ"ג ה"ז, מ ע"ב; נזיר פ"ה ה"א, נג ע"ד). ליברמן 56 ליברמן, מעשר שני, עמ' 775. פירש שהכוונה למי שלא גמר בלבו, משום שלכל הדעות תרומה עולה במחשבה בלבד. ברם, דומה שמשנתנו מוכיחה כי אכן היה מי שתבע שהמפריש תרומה יגיד בפיו; נראה שאלו פשוטם של דברים, ומשנתנו אינה כרבי יהודה האומר שהתרומה אינה תרומה 57 בספרי קרח קכא, עמ' 147, נאמר שתרומה עולה לא רק במידה אלא גם באומד ובמחשבה. אין זו מחשבת תרומה כפי שפירש ליברמן, מעשר שני, עמ' 775 הע' 40, אלא מחשבה שהיא אומדן כללי עוד יותר מסתם אומד, ובניגוד לתרומה במידה מדויקת, ונדון בכך במשנה הבאה. . במשנה א דובר על חירש, אך כפי שפירשנו שם מדובר במי שאין לו דעה, ולא רק שאינו יכול לבטא בשפתיו אלא גם לא לגמור בלבו.

4עמדה זו חוזרת במשנה להלן (ראו פירושנו להלן פ"ג מ"ח). שם משמע לא רק שצריך לומר בפה, אלא שהאמירה צריכה להלום את כוונתו, כלומר האמירה היא מרכיב מרכזי במצווה. ניתן כמובן לפרש שאם גמר בלבו די בכך, אבל אם הצהיר צריכה ההצהרה להלום את המחשבה, אך דומה שפירוש זה דחוק, ואת המשנה יש לפרש כרבי יהודה ורבי שצריך לומר בגלוי שהפֵרות הם תרומה.

5והשיכור – מי ששתה יין ואיבד זמנית חלק משפיותו. על כן לכתחילה לא יתרום, אך אם תרם תרומתו תרומה. התוספתא מגדירה "מפני שאין בו דעת" ומסבירה שיש לו זכות למכור ולקנות, אך לא לקיים מצווה שיש בה מחשבה וכוונה. הירושלמי (מ ע"ד) מדגיש את ההבדל בין שיכור לבין שתוי, ששפיותו רבה יותר, והערום – ערום אינו רשאי לקיים מצוות עד שיתכסה, לפחות באופן מינימלי (ראו פירושנו לדמאי פ"א מ"ד; חלה פ"ב מ"ג), והסומה – העיוור הוא בעל דעת, אך מעמדו בקיום מצוות בעייתי.

6מן הראוי לפתוח ולומר שחכמים משתמשים במונחים "עיוור" ("עיור") וסומא כאילו היו מקשה אחת 58 בדרך כלל המינוח הוא "סומא" או "סומה". "עיור" הוא המינוח המקראי, אך משמש מעט גם בספרות חכמים. . בפועל ברור שיש עיוורים המעורים עם הבריות ויש המנותקים כליל מעולם המעשה. אבחנות מעשיות אלו השפיעו, מן הסתם, על ההכרעות הלכה למעשה, אבל הן לעולם מצויות מאחורי הקלעים. הדיון של חז"ל, ברוב המקרים, הוא כללי. רק פעם אחת מצינו את רבי יוחנן מבחין במצב אישי: "אמר רבי יוחנן: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו. והא ההוא דהוה בשיבבותיה (בשכנותו) דרבי יוחנן, דהוה פריס ידיה (שהיה פורש ידיו לברכת כוהנים) – ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו – מותר" (בבלי, מגילה כד ע"ב). הברייתא הכללית בדבר "דש בעירו" היא אכן הלכה כללית, ויש בכך הבחנה הנוגעת לא לעיוור באופן אישי אלא למצבו בחברה, ברם זהו ההסבר הבבלי; ייתכן שרבי יוחנן סבר שעיוור פלוני, באחת מעיניו, איננו מודר מהחברה. להלן נחזור לעניין זה.

7היחס הכללי לעיוור הוא כאל מסכן, חסר סיכוי, מנותק מהחברה. כך, למשל, "הרואה את הכושי, ואת הבוריק, ואת הגיחור, ואת הלוקין, ואת הכיפיח, ואת הננס, (ואת החרש, ואת השוטה, ואת השכור) אומר ברוך משנה הבריות. את הקיטע, ואת החיגר, ואת הסומא, ואת מוכי שחין, אומר ברוך דיין האמת" (תוס', ברכות פ"ו ה"ג ומקבילות). הסומא הוא מום קשה, כמוהו כמת, והוא חמור מהחירש. כמו כן: "רבי עקיבא אומר כל הנוטל פרוטה מן הצדקה, בזמן שאינו צריך, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר המכריך סמרטוטין על עיניו, ועל שוקיו, ואומר תנו לסומא, למוכה שחין זה, סוף שהוא אומר לאמתו" (אבות דרבי נתן, נו"א פ"ג, ח ע"א, ומקבילות). הסומא מצטייר כמקבץ נדבות וכמוהו כמוכה השחין, כמו במקור הקודם וכן במקורות רבים נוספים 59 כגון "אמר רבי שמואל ד' חשובים כמתים מצורע וסומא ומי שאין לו בנים ומי שירד מנכסיו" (בראשית רבה, עא ו, עמ' 830), ועוד. . ביטוי הלכתי ישיר יש לכך בהלכה: "סומא ואילונית יש להן טענת בתולים, סמכוס אמר משם רבי מאיר סומה אין לה טענת בתולים" (תוס', כתובות פ"א ה"ג). הנושא נערה עיוורת אינו יכול לטעון שאין לה בתולים. ההנחה היא שהיא בוודאי אינה יכולה לשמור על כבודה, ומי שנשא אותה לקח זאת בחשבון. זו עמדתו של רבי מאיר, שבהלכות אחרות שנצטט הוא מגינם של העיוורים. אם לא התחלפה המסורת הרי שגם הוא אינו מעניק להם הערכה רבה.

8יש להניח שיחס עקרוני זה אל העיוור השפיע על רוב ההלכות המדירות את הסומא מכלל המצוות, כפי שנראה להלן. פירושי חכמים שעיוור פטור ממצווה מסוימת בגלל סיבה ספציפית נועדו, בין השאר, לעמעם את הפסילה הכללית של העיוור ולראות בה הדרה מצומצמת. פרשנות זו תודגם להלן.

9לא זו בלבד שהעיוור נחשב לבעל מום חריף, אלא גם העיוור בעין אחת נחשב לבעל מום חמור, וכמובן הוא פסול מעבודה במקדש: "עיור בין סומא בשתי עיניו בין סומא אפילו בעינו אחת" (ספרא אמור, פרשה ג ה"ו, עמ' ה"ב), וכוהנים בעלי מומים אסורים היו בעבודת הקודש אך אכלו בקודשים וזכו בחלוקת לחם הפנים ושתי הלחם כשהם מחולקים בימי הרגל לכל המשמרות (תוס', סוכה פ"ד הכ"ג; בבלי, שם נו ע"א). כמו כן נקבע שכהן כזה אסור לו לראות נגעים, ואסור לחכם כזה להיות דיין (משנה, נגעים פ"ב מ"ג; תוס', פ"א ה"ז, עמ' 618). לאיסור ראיית נגעים נסמך פסוק ונימוק, שהרי בנגעים צבע הגוון קובע וראייה תקינה היא תנאי הכרחי, אבל האיסור לשפוט נובע מתפיסה כללית שבעל מום כזה אינו ראוי למעמד ציבורי. מעבר לכך, חז"ל תבעו זהות בין שיפוט לעבודת מקדש (ובין לימוד תורה להקרבת קרבנות), והאיסור על סומא באחת מעיניו לדון הוא חלק ממגמה זו. עם זאת, מובן שלא נאסר עליו ללמוד. כך גם נקבע שעיוורון חלקי הוא עילה לגט בבחינת "מומין גדולים" (תוס', כתובות פ"ז ה"י).

10מעמדו של הסומא בהלכה ובחברה נדון בעשרות סוגיות. רוב הדיונים על העיוור עוסקים בשאלת מעמדו ביחס לקיום מצוות באופן כללי, או לקיום מצווה זו או אחרת. בדרך הטבע נשמעות במקורות עמדות שונות.

11בספרות התנאית שתי עמדות בסיסיות, ובחלק גדול מהעדויות זו מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר. רבי יהודה פוטרו ממצוות ורבי מאיר מחייבו במצוות. השאלה היא האם יש להסתפק בקביעה עקרונית זו ולומר שלפנינו מחלוקת כללית על מעמדו של העיוור, או שמא אלו התחומים שבהם הדירו את העיוור, ובכל הנושאים שאינם מוזכרים הוא חייב. יתר על כן, בסדרת עדויות נקבע בפשטות שעיוור חייב במצווה זו או אחרת, או שבפועל הוא מתואר כמי שמבצעה, והשאלה היא האם יש לראות בכך את עמדתו של רבי מאיר או עמדה כללית, והמחלוקת מצומצמת למקרים מסוימים. כפי שנראה להלן, שתי הפרשנויות מצויות בתלמודים (כגון בבלי, מגילה כד ע"א ולהלן).

12כך, למשל, המשנה קובעת שהמבייש את הסומא חייב (בבא קמא פ"ח מ"א). בתוספתא זו מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר (בבא קמא פ"ט הי"ג). לדעת רבי מאיר הוא ככל אדם, ולדעת רבי יהודה אין לו כבוד עצמי, וממילא אין לו גם בושה. כאמור, השאלה היא האם רבי יהודה סבור שאכן אין לו בושה, או שהוא אינו חייב במצוות כלל ועיקר. העובדה שיש לפצותו על שאר הנזקים שנעשו לו מוכיחה שהוא בן אדם אוטונומי, אבל חסר כבוד ומעמד.

13"...והמעמר והסומא יש להם שכחה" (משנה, פאה פ"ו מי"א). לכאורה היה מקום לפטרו משום שאינו רואה את עבודתו ואין זו שכחה. ההכרעה שהוא חייב בשכחה היא עדות ליחס של כבוד ולראייתו כחלק מעדת ישראל. קשה לדעת האם רבי יהודה יחלוק על הלכה זו. כך גם המחלוקת האם סומא שזרק אבן ופגע בטעות והרג חייב בגלות. במסכת מכות יש מחלוקת על כך (מכות פ"ב מ"ג), ובמדרש: "או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות, להביא את הסומא ואת הזורק בלילה. רבי יהודה אומר בלא ראות להוציא את הסומא" (ספרי במדבר, קס, עמ' 219 ומקבילות). כאן מובאת עמדתו החולקת של רבי יהודה.

14כן חולקים תנאים בשאלה האם הסומא רשאי לפרוס על שמע בציבור: "קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו. פוחח פורס את שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו. סומא פורס את שמע ומתרגם, רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע" (משנה, מגילה פ"ד מ"ו). לפי תנא קמא (רבי מאיר?) סומא בוודאי אינו קורא בתורה, אבל רשאי להוביל את העדה בקריאת שמע. רבי יהודה אינו חולק על זכותו לתרגם, ומכאן גם על האפשרות שיהא בעל ידע מספיק לכך. כמו כן משתמע מדבריו שהסומא חייב בקריאת שמע. רק הובלת הציבור שנויה במחלוקת. בהמשך המשנה מובא נימוק מיוחד של רבי יהודה: "רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע". אחת מברכות קריאת שמע היא על המאורות, ועל כך אין הסומא יכול לברך. בתוספתא מובא המשך הוויכוח בין החכמים על הנושא האם המברך צריך לראות את נושא ברכתו 60 תוס', מגילה פ"ג הכ"ח; בבבלי מובא נימוק שהברכה היא על הנאה, והמחלוקת היא האם העיוור נהנה מהאור (בבלי, מגילה כד ע"ב). . אילו הייתה משנה זו מבודדת אפשר היה להסיק שלשיטת רבי יהודה עיוור חייב בכל המצוות, ומנוע רק ממה שקשור ישירות בראייה. ברם, לאחר שראינו שהסומא נחשב לאדם ללא כבוד ובושה ספק רב אם אכן רבי יהודה מצמצם כך את עמדתו. ייתכן שהנימוק הוא לשיטת חכמים בלבד, ואילו לדעתו עיוור פטור מכל המצוות, או לחילופין שהוא איננו רשאי להוביל את הציבור מפני כבוד הציבור, כמו שמנומק דין פוחח 61 לעתים בוויכוחים בין תנאים נוקט תנא אחד בטיעון המתאים רק לשיטתו, ואילו החולק עליו חולק גם על הנימוק. במקרה כזה הטיעון לא בא לשכנע אלא לחדד את עמדתו של התנא. .

15דיון דומה קיים לגבי חובת הבאת קרבן ראייה 62 כך פירשנו את משנת חגיגה פ"א מ"א, והבבלי פירש שמדובר בחובת עלייה לרגל. : "הכל חייבין בראיה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן... החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו" (משנה, חגיגה פ"א מ"א). לפי ההקשר העיוור פטור מהחובה משום שאיננו עצמאי בעלייה לרגל, ובתוספתא נאמרים הדברים במפורש, שכן בתורה כתוב "יראה" (תוס', חגיגה פ"א ה"א; בבלי, ד ע"ב). אין זו רק דרשה, אלא קישור בין ראייה כמצווה וראייה כיכולת אישית.

16על רקע זה נבין את דברי משנתנו. במשנה נקבע שסומא לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה. גם כאן אין מחלוקת תנאית, אבל יש לזכור שהכרעת המשנה היא כבר עמדת ביניים, בין אלו שלא יתרמו ותרומתם אינה תרומה לבין אלו שאינם תורמים אך תרומתם תרומה. בתוספתא מובאת הנמקה המצמצמת את ההלכה: "מפני מה אמרו אלם לא תורם, מפני שאין יכול [לברך. מפני מה אמרו סומא לא יתרום, מפני שאין יכול] לבור את היפה מן הרעה..." (פ"ג ה"א). ההלכה מוצגת לא כהלכה עקרונית על מעמד העיוור במצוות בכלל, ובתרומה בפרט 63 תרומה היא מצווה המחייבת כוונה ודעת. ללא זה אין היבול מתקדש, וראו במבוא למסכת. , אלא כבעיה טכנית. מן הסתם אין זה פשט המשנה, אבל התוספתא מייצגת קול בעולמם של תנאים, קול המצמצם את הפגיעה במעמד העיוור.

17קבוצה שנייה של מקורות מניחה בפשטות שהסומא מקיים מצוות, כגון "השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה" (משנה, חולין פ"א מ"א ומקבילות), וכן: "סומה ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות מכוונין את לבם כנגד אביהם שבשמים ומתפללין" (תוס', ברכות פ"ג הי"ד; ירו', ברכות פ"ד ה"ה, ח ע"ב). ברור שהסומא מתפלל, ואיש לא הטיל בכך ספק. כמו כן: "אם היה רבו סומא אל יאמר לו רבי שקעה חמה, אלא יאמר לו סלק תפילך" (כלה רבתי, פ"ב הט"ז, עמ' 211). ברור לבעל הלכה זו שהרב העיוור (מן הסתם התעוור בזקנותו) מתפלל ומניח תפילין, ונוהגים בו כבוד רב. כמו כן: "הסומא והישן והמהלך בלילה ספיקן טהור מפני שיש בו דעת לשאול" (תוס', טהרות פ"ג הי"א, עמ' 663). הסומה חולצת והסומא נחלץ (תוס', יבמות פי"ב ה"י), וכן הלכות נוספות, ואין צורך למנותן. על סיפור חי של שמירת מצוות מספר רבי יוסי: "מעשה בסומא שירד לטבול במערה, וירד מושכו אחריו, ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו נשותיהם" (משנה, יבמות פט"ז מ"ד). העיוור טובל לטהרתו אף על פי שאין הוא עצמאי והוא נזקק למוביל.

18קבוצה אחרת של מקורות מניחה שהסומא אינו מקיים מצוות מסוימות, וקשה להכריע האם זו עמדת רבי יהודה או עמדת כל החכמים. כך, למשל, "הכל סומכין חוץ מחרש, שוטה וקטן, סומא ונכרי" (משנה, מנחות פ"ט מ"ח). כך גם סומא פסול לעדות (תוס', שבועות פ"ג ה"ח, עמ' 450; סנהדרין פ"ה ה"ד, עמ' 423, ומקבילות). אין חולקים על הלכה זו, ומן הסתם הדבר מבטא את ההנחה שהעיוור מנותק מחיי היום יום, גם לדעת מי שאומר שהוא חייב במצוות.

19בספרות האמוראית מופיעות שתי המגמות. המגמה הראשונה מצמצמת ומוצאת הסבר ייחודי לכל מקרה ומקרה, בין אם זה נימוק הגיוני ובין אם זה נימוק דרשני מהפסוק 64 כגון ירו', מכות פ"ב ה"ה, לא ע"ד; סוטה פ"ב ה"ה, יח ע"ב; בבלי, בבא קמא פו ע"ב; מכות ט ע"ב; סוטה כז ע"א; פסחים קטז ע"א. . למעשה התלמודים מהלכים בנתיב פרשני שהותווה כבר במקורות התלמודיים. המגמה השנייה היא של האחדה משפטית, ולפיה קיימת מחלוקת עקרונית האם סומא פטור מן המצוות: "דרבי יודן פוטרו מכל מצות האמורות בתורה" (ירו', סוטה פ"ב ה"ה, יח ע"ב), ובבבלי: "וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה... אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כרבי יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן. והשתא דשמעית להא דר' חנינא, דאמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן" (בבא קמא פז ע"א; קידושין לא ע"ב) 65 "מלכתחילה הייתי אומר, מי שאומר הלכה כרבי יהודה, שאמר: "סומא פטור מן המצוות", אני עושה יום טוב לחכמים. עכשיו ששמעתי את דברי ר' חנינא... מי שיאמר לי שאין הלכה כר' יהודה אעשה יום טוב לחכמים". . רב יוסף היה עיוור, ובפועל קיים את כל המצוות והפך למנהיג בדורו. הדיון בגמרא שם הוא האם קיימן מתוך חובה או מרצונו העצמי.

20מעתה עלינו לשחזר את התהליך ההיסטורי-חברתי-הלכתי. הלכות הסומא דומות מאוד למצבן של הלכות נשים. הכלל התנאי הוא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. בפועל אפשר למצוא שני סוגי חריגים מכלל זה: הראשון הוא מצוות עשה שהזמן גרמן אבל במקורות מוצגת סיבה מיוחדת לפטור הנשים מהן, והחריג השני הוא מצוות עשה שתלויות בזמן ונשים חייבות בהן, ובמקורות נימוקים שונים לכך, רובם אינם משכנעים. על כן הגיע ספראי למסקנה שבשלב ראשון התקבלה סדרת החלטות פרטניות, לעתים סותרות, ובשלב שני ניסו תנאים לקבוע כלל אחיד שהכיל את רוב המקרים, אִפשר לקבוע את ההלכה במקרים אחרים אך גם הותיר מחוץ לכלל סדרת חריגים. במבוא הכללי לפירוש המשניות טענו שזה היה התהליך הכללי של גיבוש המערכת ההלכתית. דומה שלפנינו דוגמה נוספת לתהליך זה. בספרות התנאית נקבעו הלכות שונות. חלקן חייבו את הסומא במצוות, חלקן פטרו אותו וחלק גדול מהן היו שנויות במחלוקת (שרבי יהודה ורבי מאיר היו בה ראשי המדברים). רבי יהודה פטר את הסומא ממצוות שעוורונו הוא מרכיב בעשייתן, ברם מעבר לכך נבע הפטור גם מאי ההכרה בו כבן אנוש עצמאי, אוטונומי וראוי לכבוד. לו היו התנאים עסוקים בחשיבה משפטית שיטתית ייתכן שהייתה מתפתחת הלכה שיטתית שסומא פטור ממצוות. אבל הם לא הילכו בדרך זו, ואין לתמוה על כך, שכן לא בכל הנושאים נקבעה הלכה שיטתית.

21כבר בספרות התנאית פגשנו שתי מגמות, האחת מנסה לצמצם את פטור העיוור למקרים מיוחדים והאחרת מרחיבה יותר. כאמור, שתי המגמות מתחזקות בספרות האמוראים, ורק בה מוצעת שיטה משפטית אחידה ולפיה סומא פטור מכל המצוות.

22הדוגמה של סומא מאפשרת לעקוב אחר הכרונולוגיה של התהליך החברתי והמשפטי.

23ובעל קרי – גם כאן התוספתא מסבירה שבעל הקרי אינו יכול לברך. ברם, לשיטתנו אין הדבר תלוי בברכה אלא בעצם קיום המצווה, ואמירת ההצהרה של התרומה. קרי הוא טומאה קלה של מי שראה שכבת זרע או קיים יחסי אישות. עם זאת, מצווה זו זכתה למעמד מיוחד במסגרת דיני טומאה וטהרה. היא יוצאת דופן, שורשיה מיוחדים והלכותיה חריגות. טומאת קרי מופיעה, כידוע, בתורה: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכֻבס במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו טז). את טהרת בעל הקרי הכירו כנראה כבר בתקופת המקרא, עוד לפני התגבשות התורה שבעל פה הידועה לנו. במעמד קבלת התורה נאמר "אל תגשו אל אשה" (שמות יט טו), ולפי פשוטם של דברים התורה מניחה שהכול מבינים שקיום יחסי אישות מוביל לטומאה כלשהי. כן מסביר שאול לעצמו שדוד טמא ולכן אינו מגיע לסעודת החודש (שהייתה כנראה סעודת זבח): "מקרה הוא בלתי טהור" (שמואל א כ כו) 66 כך גם הבין את הפסוק יוספוס (קד', ו 235), אם כי אין הוא מסביר את טיב הטומאה. . הנחת הכתובים שם היא שזו סיבה רגילה ומספקת, ושהטומאה היא טומאה ליום אחד בלבד. כן מסביר דוד שנעריו טהורים משום ש"אשה עצֻרה לנו כתמול שלשֹם" (שם כא ו), ולפיכך רשאים הנערים לאכול מלחם קודש. העדויות על שמירת מצוות הלכה למעשה בתקופת המקרא מעטות ביותר, והעדויות על קיום מצוות הטהרה הנובעת מיחסי אישות מרובות יחסית.

24המסורת האמוראית מייחסת לעזרא הסופר שתיקן טבילה לבעלי קריין 67 כן יוצא מהבבלי כאן, כב ע"ב, והתקנה נמצאת בסיכום הכללי בבבא קמא פ ע"א, וכן נרמזת בירו', יומא פ"ח ה"א, מד ע"ד; תענית פ"ד ה"ו, סד ע"ג (מצוטט להלן). . תקנות מספר מיוחסות בספרות חז"ל לעזרא; אנו רשאים להטיל ספק בדבר מעורבותו של עזרא בתקנה, אך ודאי שחז"ל ראו בה תקנה קדומה ועטורת הוד קדומים. במקרה זה, כאמור, רמז לה בתנ"ך עצמו.

25כידוע, רוב עמי הארץ לא הקפידו על מצוות הטהרה, לפחות לא באותה מידה ובאותו פירוט שתבעו חז"ל. אבל סדרת העדויות שתובא להלן מצביעה על כך שטומאת קרי נשמרה על ידי אנשים רבים מחוץ לחוגם של חכמים. בירושלמי ברכות אנו שונים: "רבי יוסי בר חלפתא הוה אתי באיסמטא בליליא, והוה חמרא מהלך בתריה על חד בית שיח. אמר ליה ההוא גברא בעי מסחי, אמר ליה לא תסכן נפשך. אמר ליה מן נידה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי, אפילו כן אמר ליה לא תסכן בנפשך. כיון דלא שמע ליה, אמר ליה ייחות ההוא גברא ולא יסוק, וכן הוות ליה" (פ"ג ה"ד, ו ע"ג – רבי יוסי בן חלפתא היה בא בסמטה בלילה, והיה חמר מהלך אחריו עד שוקת 68 שׁיח הוא אחד ממתקני המים המוכרים. אחת. אמר לו: אותו האיש [כלומר אני – החמר] רוצה לטבול. אמר לו: לא תסכן עצמך. אמר לו: מנידה ומאשת איש רוצה אותו אדם לטבול. אמר לו: אפילו כן לא תסכן עצמך. כיוון שלא שמע לו אמר לו [רבי יוסי לחמר]: ירד אותו האיש [לטבילה] ולא יעלה, וכן היה). כל המעשה אינו הלכתי. פלוני רצה לטבול לאחר קיום יחסי אישות. רבי יוסי אוסר עליו משום שטבילה בלילה באותו מקום נחשבה לסכנה. האיש, שהיה חמר, מסביר שהוא נטמא מאשת איש שהיא נידה. בכך הוא מסביר את רצונו העז לטבול. מבחינה הלכתית יש מקום לטבילה אחרי קיום יחסי אישות, אבל אין זה משנה אם האישה נשואה או לא. לחטא הניאוף אין טבילה מועילה 69 לכאורה אין גם טעם לטבול אחרי בעילת נידה, שהרי הוא טמא שבעת ימים, אבל ראו פירושנו לברכות פ"ג מ"ו. . רבי יוסי מקבל את נימוקו של ההלך. הוא אמנם אוסר עליו לטבול, אך אינו אומר לו שאין לטבילתו ערך מיוחד. מכל מקום, האיש טבל ונענש משמים.

26יש לשער שהמעשה ספרותי, אך דווקא משום כך הוא מייצג את עולם האמונה העממי. החמר אינו תלמיד חכם או חבר; אלו אינם מתוארים כבועלי אשת איש ונידה. זהו עם הארץ שאינו מקפיד על חלק מהמצוות שעונשן כרת, אך מוכן להסתכן כדי שלא יפסיד טבילה. כן מסופר על פלוני שרצה להיזקק לאשת איש, אך היעדר מקווה לטבילה הרתיע אותו 70 ירו', ברכות פ"ג ה"ד, ו ע"ג; בבלי, ברכות כב ע"א. להלן נראה שדווקא בבבל לא הקפידו על החמרה זו של טומאת קרי, ולפיכך סביר שזהו סיפור ארץ-ישראלי. הסיפור מתחיל ב"מעשה באחד"; זו פתיחה של סוגה סיפורית הבאה לתאר, בדרך כלל, מעשה של אחד מפשוטי עם. .

27אם כן, חז"ל מתארים עולם שבו גם עמי הארץ שיש בהם מידה של חטא מקפידים על טהרת קרי, ואף מסתכנים למענה.

28מבחינה הלכתית אף שזו טומאה קלה יחסית, הרי שהטמא בה מנוע מלהתפלל ואולי אף מלקרוא בתורה (ראו פירושנו לברכות פ"ג מ"ד ומ"ה), ואסור לו לעסוק בקודש בכלל. הוא אפילו מנוע מלגעת במעשר, אף שזה אינו דורש טהרה כלל (משנה, כלים פ"א מ"ה). כן שנינו שם: "חזר להיות טבול יום אסור בקֹדש ובתרומה ומותר במעשר", כלומר אם טבל אבל טרם הגיע הערב 71 ראו פירושנו לפרה פ"ג מ"ז; זבחים פי"ב מ"א. אי אפשר לפרש שטרם טבל, שכן אז הוא טמא לכל דבר. הביטוי "חזר להיות" בהקשר של משנת כלים הוא ייחודי, ונועד ליצור רושם כאילו השרשרת מלווה אותו אדם במעשיו. ; קשה לפרש שהכוונה למעשר שני, שהרי מעשר שני דורש טהרה ממש. קל יותר לפרש שהכוונה למעשר ראשון, ומשנתנו משקפת עמדה שגם מעשר ראשון איננו חולין לחלוטין. עם זאת, המפרשים מסבירים שהכוונה למעשר שני ומותר לו לגעת במעשר שני מכיוון שעליו לא נאמר "הערב שמש"; קשה להכריע, וראו להלן. בהמשך המשנה שם נאמר: "חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן". בעל קרי טמא טומאה קלה, וקל וחומר מי שטמא בטומאה חמורה. כאמור, על בעל קרי החמירו יותר אף שזו טומאה קלה. כנראה הקפידו על בעל קרי שלא ייגע במעשר, וכאן שוב סביר יותר שמדובר במעשר שני, שכן לא שמענו שאסור לו לגעת במעשר ראשון.

29לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה – כל אלה מנועים מלתרום, אבל בדיעבד תרומתם תרומה. הסיומת "ואם תרמו תרומתן תרומה" מיותרת, וחוזרת על הרישא. הסברנו זאת בכך שהפתיחה המספרית היא תוספת מאוחרת, והוספתה גרמה למשפט הסיום שיהיה מיותר 72 ראו לעיל פירושנו למ"א. .