משנת ארץ ישראל על משנה תרומות י:ג
משנת ארץ ישראל על משנה תרומות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Terumot 10:3
Open in the reader →1הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית שליין שלתרומה רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר – החשש ההלכתי הוא שהפת שהיא חולין קולטת מטעם היין. המחלוקת היא האם הטעם במקרה זה הוא מהות עצמאית; לרבי מאיר הטעם הוא מהות ממשית ולכן הפת היא כולה תרומה, כדין תערובת של שני חומרים שהקדוש שבהם נותן טעם, ולדעת רבי יהודה הטעם, במקרה זה, אינו ממשי דיו. הלכה דומה, באותו ניסוח, מופיעה במשנת מכשירין (פ"ג מ"ג). שם המחלוקת היא האם הרטיבות העולה מחבית היין נחשבת כהרטבה של הפת. הסבר זה אינו מצוי במפורש במשנת מכשירין, אבל כל ההקשר בפרק הוא בהכשרה לקבל טומאה על ידי הרטבה. הרטבה ביין כמו במים מכשירה אוכל לקבל טומאה 6 כך פירש הר"ש במכשירין, בניגוד לרמב"ם. . ברור שההלכה נוסחה במקורה או אצלנו לעניין תרומה או במשנת מכשירין, שהרי אחרת קשה להאמין שהניסוח היה זהה. יש מקום לשער שהמקור הוא במשנתנו שכן בה הדין הוא משמעותי וברור, לעומת הקשרו בדיני הכשר טומאה שהוא מתאים פחות. הרי עיסה נחשבת כמוכשרת לקבל טומאה בזכות עצמה. תהליך האפייה דורש הרטבה במים, ורגע ההרטבה הוא הזמן שבו העיסה מקבלת טומאה (ראו פירושנו לשביעית פ"ה מ"ט ומקבילות). אם כן, מה המשמעות של השאלה האם היין מכשיר את העיסה לקבלת טומאה? ניתן לתרץ את משנת מכשירין (בדוחק) בעיסה יבשה שנאפתה ללא מים, או בעיסה שנאפתה במי פֵרות (רמב"ם). אבל הרטבת הלחם במקרה זה במים אינה גמר מלאכה אלא קלקול הלחם. מכל מקום, יהא ההסבר של משנת מכשירין אשר יהא, ברור שניסוח המשנה שם מאולץ. על כן סביר שההלכה נאמרה במקורה בהקשר של דיני תרומה והועברה מכאן למשנת מכשירין.
2הבבלי (פסחים עו ע"ב) אומר שהמחלוקת היא האם שאיבת הטעם היא כתערובת. זו שאלה אפשרית בתרומה, אך אין היא מתאימה למכשירין ששם עצם שאיבת המים נחשבת הרטבה לכל הדעות, גם אם לא הוסיפה טעם, ושאלת התערובת כלל איננה עולה (משנה, מכשירין פ"ג מ"א-מ"ב). מאידך גיסא, אם עמדת רבי יהודה כאן קשורה לעמדתו במשנת מכשירין בהמשך (פ"ג מ"ה) הרי שההקשר הטבעי לדבריו הוא במכשירין, וצריך עיון. על כל פנים, תופעת ההעברה המושכלת של משניות ברורה, וכפי שראינו לעתים רחוקות ההעברה איננה מתאימה במאה אחוז מבחינה משפטית.
3רבי יוסה מתיר בשלחיטים ואוסר בשל שערים מפני שהשעורים שואבת – רבי יוסי נוקט עמדת ביניים. אגב דעתו אנו שומעים גם על הנימוק של רבי מאיר. לדעת רבי מאיר החיטים שואבות את ניחוח היין, ועל כן יש בכך נתינת טעם. רבי יוסי מסכים עם רבי מאיר רק בשעורים הנחשבות לשואבות יותר מחיטים.
4התלמוד הירושלמי מצמצם את המשנה ומבטא בכך מגמה עקבית של החמרה. לכאורה מסגנון המשנה ברור שהדין במשנה הוא רק ברודה פת חמה, אבל ברודה פת צוננת ברור שהפת אינה נחשבת למקבלת טעם ומותרת. כך גם משמע ממשנת מכשירין המקבילה. אבל הירושלמי מגיע למסקנה שהוא הדין בפת צוננת, ולמה נאמר במשנה "הרודה פת חמה" – "שלא תאמר הואיל וההבל כובש יהא מותר" (ירו', מז ע"א). כלומר, היה מקום לחשוב שדווקא פת חמה תהא מותרת משום שההבל היוצא מהפת החמה ידחה את טעם היין; זו סברה קשה במידת מה, ורֵאלית פחות מההסבר שהצענו לעיל.
5שינוי נוסף בהעמדת האמוראים הוא בפרשנות שכל המחלוקת היא בפת חמה על מגופה (פקק) של חבית: "אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה – דברי הכל אסור. בפת צוננת וחבית מגופה – דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה, פת צוננת וחבית פתוחה" (בבלי, פסחים עו ע"ב). פרשנות זו מוצעת בתלמוד הבבלי אך אולי רמוזה גם בירושלמי (מז ע"א), כמבואר בטבלה:
6פת על חבית
7גם זו פרשנות המצמצמת את המשנה, ונחזור על כך להלן.
8בירושלמי מובא מעשה נוסף שלא כרבי יהודה המתיר, וממנו משמע שריח במקרה כזה יש בו ממש כדי לאסור.
9שני התלמודים (ירו', מז ע"א-ע"ב; בבלי, פסחים עו ע"ב) מקשרים את ההלכה במשנתנו לברייתא המצויה גם בתוספתא (פסחים פ"ה הי"א) בדבר האיסור לצלות שני שיפודים של פסחים שונים יחדיו בתנור אחד "מפני התערובת". דרך הלימוד של שני התלמודים שונה, אך שניהם מגיעים למסקנה שהאיסור הוא מפני החשש ששומן מפסח אחד ייגע בשני, חשש שאינו קיים במקרה שלנו.