משנת ארץ ישראל על משנה תרומות י:ד

1תנור שהיסיקו בכמן שלתרומה – הכמון הוא צמח תבלין. הריח של הכמון מצוי בזרעים, אך במקרה זה משתמשים בענפי השיח להסקה, ואפה בו את הפת הפת מותרת שאינו טעם כמן אלא ריח כמן – הפת סופגת אמנם מריח הכמון, אך אין זו תוספת טעם או שינוי הטעם. מסגנון המשנה משמע שכאן גם רבי מאיר יודה שמותר. המשנה אינה מעלה את בעיית השימוש בעצי תרומה. נראה שהכוונה לכהן עצמו האופה פת של חולין עם שיחים של תרומה. השיח עצמו אינו של תרומה, כמובן, שכן הלכות תרומה חלות רק על אוכל, כלומר על זרעי הכמון.

2משנה ג עוסקת בשאיבה של טעמים ומשנה ד בריח העולה בשעת הבישול, ואלו עניינים שונים, אם כי קרובים. בשתי המשניות המחלוקת היא נקודתית, האם במקרה זה הטעם הוא דבר של ממש, ואין בהם מחלוקת עקרונית האם באופן כללי טעם הוא ממשי או לא.