משנת ארץ ישראל על משנה תרומות יא:י

1מדליקין שמן שריפה – שמן שרפה הוא שמן תרומה שנטמא. השמן אסור באכילה ומותר בהנאה. בניגוד למוצרי תרומה אחרים, שרפת התרומה היא דרך ניצול כלכלית רגילה של שמן. ההלכה העקרונית מצויה בתוספתא ובמקבילות (תוס', פ"י ה"ט-הי"א). לישראל אסור ליהנות מהשמן, אבל מותר לכהן להדליק אותו בשביל עצמו או בשביל בהמתו. כמו כן מותר לו לאפשר לישראל ליהנות מהאור יחד עמו. הקלה גדולה היא שמותר לכהן להדליק את הנר בשביל ישראל העובד אצלו או שהוא נמצא בביתו. הכלל הבסיסי הוא שהכהן צריך להיות מעוניין, או אפילו חייב, בטיפול בישראל, על כן מותר לכהן לאפשר לשותפו להשתמש בשמן שרפה. לא נעסוק כאן בבירור הלכות שמן שרפה, אך דומה שיש בדברי חכמים הקלה רבה ומצאו דרכים לאפשר לישראלים ליהנות משמן שרפה ברשות כהן. אחת ההקלות מנומקת בכך שפעם התירו שימוש בשמן בשעת "משלחת זאבים", כלומר בשעת צרה שנגרמה עקב פשיטת חיות הבר, ולא החזירו את האיסור ליושנו. יש בתיאור זה הודאה בכך שההיתרים רבים ואין להם הצדקה פורמלית-הלכתית. למגמה הפוכה ראו להלן.

2בבתי כנסיות ובבתי מדרשות – האור בבית הכנסת נחשב כפעילות של הקהילה, הקהילה נחשבת כשותפות 54 ספראי, הקהילה, עמ' 299-298. וממילא מותר להשתמש בשמן שרפה לתאורת בית הכנסת, אפילו אם הכהן אינו נמצא באותה שעה בבית הכנסת. בסוף המשנה נדון במשמעות עדות זו למבנה הקהילה בישראל ואופייה, ובבתי הכנסת ובית המדרש. ההיתר נראה יציב וברור, אבל בירושלמי שנינו: "אין סכין... ולא שמן שריפה לא בבתי כניסיות ולא בבתי מדרשות מפני ביזיון קדשים" (שביעית פ"ח ה"ב, לח ע"א). פרשני הירושלמי התחבטו בשאלה והציעו תירוצים שונים שכולם יש בהם מרכיב כזה או אחר של תיקון נוסח 55 ראו פליקס, ספיחים, עמ' 173. . בעל מלאכת שלמה למשנתנו מהסס אף הוא ומציע שמא מסורות חלוקות הן, שהתלמוד חולק על משנתנו. עוד מצינו מסורת המיוחסת לרבי יוחנן: "המדליק בפת ושמן שלתרומה ישרפו עצמותיו" (ירו', לעיל פ"ה ה"א, מג ע"ג, וראו פירושנו למשנה שם). המדובר שם בשמן טמא, כפי שברור מהשתלשלות הדיון. גם המינוח "ישרפו עצמותיו" הוא משחק מילים על המונח "שמן שריפה". באותה סוגיה מובאות מסורות אחרות שבהן מתיר רבי יוחנן שרפת שמן טמא.

3נראה, אפוא, שבתקופת האמוראים הייתה גם מגמה של החמרה בשימוש בשמן שרפה. במבוא למסכת תרומות ריכזנו עדויות על מנהגי החמרה, רובם ללא הצדקה הלכתית פורמלית, והסברנו זאת בתחושת הקודש שהייתה לעתים חזקה יותר מההיתר המשפטי.

4ובמבואות אפלים – המבוי האפל הוא כמובן רכוש ציבורי, וכמו ברישא מותר להשתמש בשמן שרפה לתאורת רחובות, ועל גבי החולין – הטיפול בחולה היה בדרך כלל פרטי, אבל תאורת ביתו של החולה היא חלק ממצוות צדקה והעיר עסקה בצדקה, על כן מותר להשתמש ברכוש הכהן השותף לשם כך.

5ברשות כהן – הירושלמי מעיר שרק הדלקת נרות לחולה היא ברשות כהן אך לכל השאר אין צורך ברשותו (מח ע"א), וההסבר ההלכתי לכך יבורר להלן.

6מעתה עלינו לעבור לבירור הפעילויות הנזכרות במשנה.

7למשנתנו מקבילה במסכת פסחים: "מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים" (פ"ד מ"ד). ההלכה מצויה בתוך סדרה של משניות בדבר מנהגים מקומיים, ומכאן שגם הנוהג הנזכר במשנתנו היה בבחינת מנהג מקומי וודאי שלא בכל מקום הוצא אל הפועל.

8הדלקת הנרות בבית הכנסת נועדה לאפשר לימוד בליל שבת. המשנה מספרת שבערב שבת החזן לומד עם ה"תינוקות" בבית הכנסת לאור הנר (משנה, שבת פ"א מ"ג), ובמקום אחר אנו שומעים על הסופר המלמד את הילדים בערב שבת בבית הכנסת, וקבוצת פועלים המתאכסנים בבית הכנסת ואוכלים בו מתגרים בחבורת הלומדים 56 בראשית רבה, סה טז, עמ' 782, וראו ספראי, מרכז קהילתי. . במקורות ארץ-ישראליים מאוחרים, מהמאה השישית, חוזר עניין השמן והדלקת הנרות בבית הכנסת, ומקורות רבים מזכירים את הדבר 57 ספראי, מקדש מעט. . גם חיבורים נוצריים מזכירים את הנוצרים התורמים שמן לבתי הכנסת של היהודים. צירוף עדויות אלו מעיד עד כמה היה זה שירות חשוב. נראה שהוא היה חשוב בעיקר לתלמידי החכמים שעבורם היה זה תנאי ללימוד בלילה, ולימוד בלילה היה תנאי להתקדמות בלימוד ומעלה גדולה בפני עצמו: "אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה אני עליהם כאלו עוסקים בעבודה" 58 מדרש תהילים, קלד, עמ' 518; בבלי, עירובין יח ע"ב; חגיגה יב ע"ב; תמיד לב ע"ב, ומקורות נוספים, לרוב בבליים. במקורות חז"ל מוצג הלימוד בלילה כדרך המלך של העיסוק בתורה, ונוצר הרושם שייחסו ללימוד דווקא בלילה סגולות מיוחדות. .

9בתי מדרשות הם מקומו של הלימוד. בתקופת התנאים עדיין לא היה זה מבנה בנוי, וכל האזכורים התנאיים מתייחסים למקום הלימוד הבלתי פורמלי 59 ראו, למשל, פירושנו לשבת פט"ז מ"א ופי"ח מ"א; היטנמייסטר, בית מדרש; אופנהיימר, בית מדרש; אורמן, בית המדרש; ספראי, בית מדרש; שפירא, בית מדרש. . תאורת הרחובות הנזכרת כאן היא התופעה המפתיעה מכולן, ומעידה על רמת שירותים גבוהה ביותר שהייתה בעיירה היהודית.

10בערים הרומיות לא הייתה כמעט תאורת רחובות, ואנו שומעים על כך רק באנטיוכיה שהייתה אחת משלוש הערים הגדולות במזרח. לעומת כל זאת, דווקא הקהילה היהודית הפעילה שירות זה. יש להניח כי לא בכל יישוב קטן הייתה תאורה ברחובות ובמבני הציבור, אך ביישובים רבים זו הייתה תופעה נפוצה 60 ספראי, הקהילה, עמ' 171-170. . ההלכה הברורה ביותר בנושא היא משנתנו. ממשנה זו אנו שומעים על נוהג קבוע של תאורה. יתר על כן, המשנה מסבירה גם את מקורות המימון של שירות נדיר ויקר זה. שמן שרפה הוא שמן תרומה שנטמא. אם מותר להשתמש בשמן שרפה לצרכים עירוניים, הרי שבכך עמד לרשות העיר מלאי רב של שמן שאי אפשר היה להשתמש בו אלא לשם תאורה. שמן השרפה סיפק, אפוא, בסיס כלכלי לתאורת הרחובות, ואִפשר את הנוהג הציבורי בעלות שולית. מכל מקום, ברור שתאורת הרחובות ומבני הציבור הייתה תופעה מקובלת, ולה עדויות נוספות. כך, למשל, אנו שומעים על מנורה הניצבת ברשות הרבים (תוס', שבת פ"י [יא] ה"ז), וכן יוצא מעדויות נוספות. יש להניח שלא כל עיר האירה את המבואות, וודאי שלא כל המבואות זכו לכך, אבל ביישובים גדולים הייתה תאורת רחובות מוגבלת וקשה לפקפק בכך.

11כפי שאמרנו, המשפט "ברשות כהן" חל רק על המילים הקודמות "על גבי חולין". הווה אומר, רק שימוש בשמן שרפה לטובת הטיפול בחולים נזקק להסכמת הכהן, אבל מותר היה לנצלו לתאורת הרחובות או לתאורת בתי הכנסת ומקומות הלימוד, אפילו ללא הסכמת הכהן. הווה אומר, בעלי הבתים העבירו לעיר את תרומת השמן שצריכים היו לתת לכוהנים, ולמעשה שילמו בכך תשלום לטובת העיר על חשבון הכוהנים. שמן היה מצרך יקר, אם כי היה ממנו שפע יחסי. יש להניח שחלק גדול מהתרומה ותרומת המעשר היה טמא ועל כן היה בעיר היצע רב של שמן שנטמא, והעיר יכולה הייתה להרשות לעצמה לנצלו גם לתאורת רחובות מוגבלת.

12במשנתנו שלוש רמות של שירותים. הדלקה בבית הכנסת, שמותרת ללא רשות כהן, הדלקה על גבי חולים, ברשות כהן, ובבתי אבל ומשתה, שעליהם נחלקו חכמים (להלן). ההבדל בין ההלכות השונות נובע, לדעתנו, מההבדל ברמת העירוניות שלהן. תאורת בתי הכנסת ותאורת הרחובות היו פעולות עירוניות, לטובת כל השותפים, והכהן הוא שותף מלא והסכמתו אינה נדרשת לפעילות העירונית. אבל טיפול בחולים נתפס כצדקה פרטית ולכן צריך הכהן להסכים לשימוש זה ברכושו. כפי שנציע להלן בית האבל ובית המשתה לא היו פעולה עירונית, ואף לא פעילות קבועה של צדקה, אלא פעילות פרטית שמשתתפים בה כמעט כל בני העיר, ולכן נחלקו חכמים האם שם הכהן נתפס כשותף או כאורח שאינו חלק מהשותפות.

13אצלנו הנוסח הוא "מבואות אפלים" ובמסכת פסחים (בכ"י קופמן) "מבואות אפולים", והם כמובן מבואות אפלים כמו בנוסח הדפוס. הצורה "אפולים" היא צורה מקורית המבטאת מצב של חפצים כמו גנובים, שחוקים או אהובים, בניגוד לכך "אפלים" היא צורה המבטאת עשייה של רבים בגוף שלישי, כגון עמלים או שפלים.

14בתוספתא מוסיף רבי שמעון בן אלעזר: "מדליקין בפונדקאות ובבית המים" (פסחים פ"ג [ב] הי"ז). הפונדק היה מקום אכסון ציבורי למחצה. הוא שירת את הרבים, אך מבחינה הלכתית היו לו בדרך כלל בעלים פרטיים 61 ספראי, טיפול, עמ' 176-169. . הוא הדין בבתי המים, הם השירותים הפרטיים או הציבוריים. בארץ ישראל היו מתקנים אלו נדירים, עד עתה הם נמצאו רק בבתי עשירים, אך מהמקורות ברור שהיו גם מתקנים ציבוריים מעין אלו 62 ספראי, הקהילה, עמ' 169. (איור 35). הדעת נותנת שבערים היו בתי מים ציבוריים, בדרך כלל ליד בתי המרחץ, כמו בערים הרומיות.

15ברוב המשפטים בפרק זה מוצגים מנהגים שונים, "מקום שנהגו ומקום שלא נהגו". בשורה זו אין חלוקה דומה. לא ברור האם זו תוספת המגבילה את ההלכה הקודמת ואומרת שגם במקום שלא נהגו להדליק נרות בערב יום כיפור מדליקים במבואות אפלים, על גבי חולים, בפונדקאות וכו', או שמא זו הערה כללית המצדדת במנהג להדליק נרות במקומות אלו בכל השבתות.

16כך או כך, ברור שהיה נוהג להדליק נרות במבואות אפלים וביתר המקומות הנזכרים. כאמור, ההדלקה הייתה על חשבון הציבור, חוץ מהדלקת נרות על גבי חולים שהייתה צדקה פרטית.

17בת ישראל שנישאת לכהן והיא לימודת לבוא אצל אביה [ אביה ] מדליק ברשותה – אביה מדליק בשבילה אפילו אם אינה נמצאת, וזאת מתוך ההנחה שהיא תגיע בקרוב ותהנה מאור הנר. המשנה משקפת מצב של נישואין רגילים בין בת ישראל לכהן, ועסקנו בכך לעיל (פ"ו מ"ב). לעתים קרובות חייבו הנישואים נדידת האישה למקום רחוק, אך לעתים התגוררה משפחת הבת בסמוך והבת באה לעתים קרובות לבקר בבית אביה.

18מדליקין בבית המשתה אבל לא בבית האבל דברי רבי יהודה – בית האבל הנו מושב ה"שבעה", תקופת האבל הרגילה. בית המשתה הוא שבוע החתונה (של הבן או הבת). רבי יהודה מתיר להדליק נר של תרומה שם, גם אם אין בין בני המשפחה כוהנים. טעמה של הלכה זו יידון להלן.

19רבי יוסה אומר בית האבל אבל לא [ בבית ] המשתה – חסר, ונוסף בידי מעתיק בצד. דעתו של רבי יוסי הפוכה מזו של רבי יהודה, רבי מאיר אוסר כן וכן – בשני המקומות אין מדליקין, רבי שמעון מתיר כאן וכן – בשני המקומות מדליקים.

20אין זה רגיל בספרות חז"ל שהדעות שונות זו מזו לחלוטין. בדרך כלל יש הסכמה בשאלה איזה מקרה קל או חמור מהאחר, והמחלוקת היא רק בפרטי הדין, וממילא יש לברר מה טעמם של האיסור ושל ההיתר. ברור שאם יש שם כהן אפשר להדליק עליו את הנר, ברשותו או ללא רשותו. אבל מה הסיבה להדליק שם נר אם הכהן איננו? הירושלמי (מח ע"ב) מסביר שבבית המשתה בגדיהם נקיים ולכן לא יתעסקו בנר, וזה טעמו של רבי יהודה או של רבי יוסי. השאלה היא טעמו של איזה דין זה, הרי רבי יהודה ורבי יוסי חולקים האם מותר להדליק בבית המשתה. כתבי היד חולקים בנוסחאותיהם. הוא הדין בהמשך. בבית האבל בגדיהם אינם נקיים, אבל הם "כניעין" (ירו', שם), כלומר מדוכאים ועצובים, ושוב לא ברור האם זה נימוקו של רבי מאיר או של רבי יוסי. הטעם של החולק הוא שבבית האב בגדיה מלוכלכים ובבית המשתה הם עליזים (עליזות יתר – "פחיזין"). נראה שהחשש הוא שהאורחים או בעלי הבית יתעסקו בנר. הדלקת הנר עצמה מותרת, אבל החשש הוא שבני הבית ישנו את גובה האור, אולי יכבו וישתמשו בו אחר כך לשימוש חול או שמא הם עלולים לכבות את הנר לפני שהכהן יבוא, או נימוק דומה. הרמב"ם מפרש שהם עלולים להשתמש בו לאכילה, והר"ש מפרש שמדובר בכגון שיש שם כהן, והחשש הוא שאחד משמשי הסעודה יקח מהנר לעצמו. אבחנה זו אינה תלויה בטיב הבגדים. הנימוק קשה, שכן אמנם בני משתה בגדיהם נאים אך עדיין הם עשויים לטפל בנר שכן הטיפול בו אינו מלכלך כל כך, ומצד שני הפחזות אינה בלתי מוגבלת והעצב בבית האבל אינו כה משתק. במקביל גם לא ברור מה יעשו בני הבית לנר.

21נראה שהשיקול במשנה הוא אחר. השאלה היא האם בית האבל ובית המשתה הם פעילות קהילתית. אם הם פעילות קהילתית הרי שמותר להשתמש לשם כך בשמן שרפה, ואם לא אזי הדבר אסור אלא אם יש שם כהן. שתי הפעילויות הללו היו פעילויות פרטיות מבחינה משפטית. העיר לא ארגנה את החתונה או את האבל, אלא אם כן הייתה זו משפחה נצרכת 63 לפעילויות הצדקה ראו בנספח למסכת פאה. . אבל בפעילות השתתפו כל בני הקהילה, ושני השיקולים הללו (השתתפות ציבורית וגוון קהילתי) השפיעו על ההחלטה.

22כאמור, לדעתנו מדובר כשאין כהן בבית האבל ובבית המשתה, שכן אם יש כהן ודאי שהדבר מותר. הרא"ש פירש שהאוסר אוסר גם אם יש שם כהן, שמא ישתמשו בנר לשימוש אחר, והרי זה חשש חדש שלא שמענו עליו במקרים אחרים. קיצורו של דבר, לדעתנו הנימוק בירושלמי הוא נימוק ספרותי ופורמלי בלבד, ושורש ההלכה תלוי באופי הפעילות הקהילתית.

23רבי נתן, שפעל בדור אושא, אינו נזכר במשנה אלא רק בתוספתא. כמה וכמה פעמים הוא מוסר את תורת רבי אליעזר 64 תוס', כלים בבא מציעא פ"ד הי"ד, עמ' 583; כלים בבא בתרא פ"ד ה"ג, עמ' 593; בבלי, פסחים מח ע"א; ביצה לה ע"א ועוד. . קשה לדעת היכן ספג תורה זו. רבי נתן למד בבבל ועלה לארץ כתלמיד חכם בשל, על כן יש לשער שלמד את תורת רבי אליעזר מפי חכמי בבל. אם אכן הצעה זו סבירה, אזי יש מקום להשערה נוספת שתלמידים של רבי אליעזר ירדו לבבל, ואולי ברחו לשם אחרי מרד בר כוכבא. מכל מקום, רבי אליעזר היה חכם חשוב ובעל השפעה ניכרת, אבל איננו מכירים את תלמידיו המובהקים. אלו צריכים היו להיות חבריו הצעירים של רבי עקיבא, שאף הוא למד אצל רבי אליעזר (רבי עקיבא היה תלמידו המובהק של רבי יהושע, אך למד גם אצל רבי אליעזר). התלמיד המובהק היחיד של רבי אליעזר, המוכר לנו, הוא רבי אלעאי אביו של רבי יהודה, שהוריש מתורתו לבנו. אבל כאמור, יתר תלמידיו הם עלומי שם.

24יש אף להניח שרבי אליעזר השפיע על רבי טרפון שהיה שכנו בלוד, וצעיר היה ממנו בעשור או שניים 65 רבי אליעזר היה חכם צעיר בסוף ימי הבית ורבי טרפון נער או ילד. . שניהם היו ממשיכי דרכם של בית שמאי, ומן הסתם היו ביניהם קשרים. עם זאת איננו שומעים על קשרים הדוקים ביניהם, ובמקביל איננו מכירים גם את תלמידיו של רבי טרפון (להוציא את רבי עקיבא שלמד גם אצל רבי טרפון).

25עוד נעיר שדברי רבי נתן משובצים רבות בתלמוד הבבלי. אמנם בבבלי יותר מילים מאשר בירושלמי, ואכן קל לראות מהטבלה שכל התנאים מופיעים בבבלי יותר מאשר בירושלמי, כראוי לכמות החומר הרבה יותר, אך הגידול בדברי ר' נתן בבבלי (יחסית לירושלמי) גדול יותר. הדבר מלמד על המשך שינון תורתו בישיבות בבל, כיאות למי שגדל בבבל ולימד שם חלק מזמנו. הטבלה 66 הטבלה מבוססת על פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן. יש צורך למיין את האזכורים, שכן לעתים סביב מימרה תנאית אחת נזכר שמו של התנא פעמים מספר. להלן מדגימה את הדבר. דברי רבי שמעון ורבי מאיר מצוטטים בבבלי בערך בשליש יותר מאשר בירושלמי. הדבר מבטא את הבדל הגודל שבין שני התלמודים. אבל דברי רבי נתן מצוטטים בבבלי כמעט פי שלושה מאשר בירושלמי. אנו רואים בכך אות למסירה ישירה של תורתו בישיבות בבל.