משנת ארץ ישראל על משנה תרומות יא:ט

1כרשני תרומה – כרשינים הם ירק הכריתה שערכו רק כמזון לבהמות, מאכילין אותן לבהמה ולחייה ולתרנגלים – מזון של בני אדם שהוא קודש (תרומה) אין להשתמש בו לשימוש נחות ואין לתתו לבהמה. כרשינים הם מאכל בהמה הראוי לבני אדם בדוחק ובשני רעבון, על כן היה מקום לחשש שמכיוון שהם ראויים למאכל אדם בדוחק אסור לתתם לבהמה, ומחדשת המשנה שמותר לתת מהם לבהמת כהן. מכל מקום, הנחת העבודה של המשנה היא שמותר לתת תרומה לבהמת כהן. דרשה מפורשת על כך מצויה בספרא (אמור, פרשה ה ה"ו, צז ע"ב).

2ישראל שסכר פרה מכהן מאכילה כרשני תרומה – ישראל שכר פרה של כהן והוא רשאי לתת לה לאכול תרומה, ולא רק כרשינים אלא כל תרומה אחרת. הפרה נחשבת כרכוש הכהן, אף על פי שהשוכר חייב לזון את הפרה וכאילו עליו לעשות זאת מרכושו, וכהן ששכר פרה מישראל אפ על פי שמזונותיה עליו לא יאכילה כרשני תרומה – הפרה שייכת לישראל. אמנם הכהן חייב לזון אותה, אך היא פרת ישראל ולכן אסור להזינה מתרומה. המרכיב הקובע הוא למי שייכת הפרה, ולא על מי מוטלת החובה להאביסה 50 בירושלמי (מח ע"א) יש דיון קצר האם גם תלתן הוא ככרשינים. תלתן הוא מאכל בהמה מובהק אך זרעיו ראויים למאכל אדם, לכן הוא חייב בתרומה (משנה, מעשרות פ"א מ"ג ועוד). . הרש"ס הקשה שאם המשפט כאן אומר שמזונותיה עליו הרי שברישא מדובר גם כשאין מזונותיה עליו, והרי קשה לתאר שמותר לכהן להאכיל בתרומה חיה שאין מזונותיה עליו. לדעתנו המשפט מוסב על כל המשנה ומסביר מדוע מותר לכהן להאכיל בתרומה, ושמקרה זה חריג 51 וראו הרש"ס ובעל מלאכת שלמה שתירצו אחרת. . להלן נראה שלמרות ההלכה הברורה במשנה אנו שומעים גם על עמדות מחמירות יותר. לעומת זאת: ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילה כרשני תרומה – שומה משמעה הפקעה לצורכי משכון. תמורת ההלוואה נותן הלווה למלווה רכוש (פרה). הפרה שייכת למלווה, וללווה זכות להשיבה אליו תמורת תשלום. אבל הפרה היא כבר רכוש המלווה, וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשני תרומה – כהן וישראל עושים עסקים וכל אחד מהם עשוי להיות מלווה או לווה.

3לאחר הבנת המשנה נשוב לדין כרשיני תרומה. מעמדם של כרשיני תרומה שנוי כבר במחלוקת בית הלל ובית שמאי: "כרשינין של מעשר שני יאכלו צמחונין. של תרומה: בית שמיי אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה, ובית הלל אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה [דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בית שמאי אומר, שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה]. ובית הלל אומרים כל מעשיהן בטומאה. אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא, לפיכך הוא אומר ינתנו לכל כהן וחכמים לא הודו לו" (תוס', מעשר שני פ"ב ה"א – המשפט האחרון יבואר להלן). במשנת עדיות (פ"א מ"ח) חוזרת מחלוקת זו ללא ההקדמה על כרשיני מעשר שני. נוסח התוספתא משובש במקצת, ונראה שיש לתקנו בהתאם למשנה (מעשר שני פ"ב מ"ז). אם כן, שתי מסורות על המחלוקת הקדומה. משנת מעשר שני כרבי יהודה, המסורת המיוחסת לרבי מאיר היא המסורת של רבי עקיבא, ורבי יוסי מעיד כי רבי מאיר מוסר את דברי רבו. רבי עקיבא היה רבו המובהק של רבי מאיר, ולעתים קרובות הוא מוסר את תורת רבו מבלי לומר זאת במפורש. דברי רבי יוסי הם עדות לכך. ההנחה שרבי מאיר מוסר בסתם את תורת רבי עקיבא היא אבן הפינה במערכת של שושלת המסירה ועריכת המשנה כפי שמשחזר גולדברג 52 ראו על כך בדיון במבוא לפירוש המשניות. . משנת מעשר שני היא עדות מעניינת לשחזור זה. עם כל זאת, לדעתנו אין להרחיק לכת ולקבוע מסגרת אחידה לכל דברי רבי מאיר. הוא אכן מוסר (חוזר) לעתים קרובות במדויק את דברי רבו, אך לא תמיד כן. אי אפשר לקבוע כי כך הדבר בכל המקרים, וכל מקרה זקוק לראיות שלו.

4כאמור, הדין במשנתנו נשנה גם במסכת עדיות (פ"א מ"ח), אלא ששם מופיע רק הקטע מ"כרשיני תרומה" ואילך. נראה שזה היה הגרעין הראשון של המשנה כפי שנשנתה בדור יבנה, כולל דברי רבי עקיבא. במשנת עדיות היא מנויה בסדרה שבה מוסיף תנא מאוחר למחלוקת בית שמאי ובית הלל, מכאן שאכן דברי רבי עקיבא נכללו כבר במשנה הראשונה 53 כמובן אי אפשר לקבוע אם הייתה עריכה קודמת למשנת עדיות, עריכה שממנה לא נותרה כל עדות. . משנה זו נלקטה למסכת מעשר שני, והעורך הוסיף לה משפט קישור למשנה הקודמת. במשפט זה נאמר שכרשינים הם כתלתן, ונוספו דברי רבי טרפון. המשפט הוא, אפוא, גם מדור יבנה, אבל אינו במשנת עדיות. בתוספתא שנצטט להלן יש ניסוח נוסף, מאוחר עוד יותר, והוא כולל מחלוקת של חכמי דור אושא בדבר המחלוקת הקדומה.

5אחת התוצאות של המחלוקת שלפנינו היא השאלה האם מותר לתת כרשיני תרומה לכהן עם הארץ. עם הארץ חשוד על טומאה, ולכן אסור לתת לו תרומה. אבל אם כל עיבודו של היבול נעשה בטומאה מותר יהא לתת את הכרשינים לעם הארץ כדי שיאכילם לבהמתו, ואכן במשנת חלה שנינו: "ואלו נתנין לכל כהן... כרשיני תרומה רבי עקיבא מתיר וחכמים אוסרים" (פ"ד מ"ט). רבי עקיבא לשיטתו, שכל מעשי העיבוד של היבול בטומאה. חכמים כאן הם רבי יהודה. סביר להניח שרבי עקיבא כאן הוא כבית הלל, ואף הוא מודה שבית שמאי חולקים, אך ההלכה היא כבית הלל, ולכן הוא אומר שכרשיני תרומה ניתנים לכל כהן. מכל מקום, אין טעם להעמיד מחלוקת בין התוספתא והמשנה שלנו (ומשנת חלה) כאילו רבי עקיבא שבמשנה אינו מכיר במחלוקת הקדומה, ורק מחווה את דעתו (פוסק) כשכל מעשי העיבוד בטומאה. לעתים קרובות מצינו מחלוקות בין המקורות, ואנו מהלכים בדעה שאין לעוות את לשון המקורות כדי ליצור הרמוניזציה מלאכותית, אבל במקביל גם אין ליצור מחלוקות במקום שניתן לפרש שכל המקורות עולים בקנה אחד. הראיה לפירושנו היא שבתוספתא אומר רבי יוסי במפורש שזו (מחלוקת בית הלל ובית שמאי לפי השיטה המיוחסת לרבי מאיר) שיטת רבי עקיבא, על כן הוא אומר שמותר לתת כרשיני תרומה לכל כהן. אם כן, הניסוח הכוללני שלפי רבי עקיבא "כל מעשיהן בטומאה" הוא אכן רק לשיטת בית הלל, ואף רבי עקיבא מוסר שבית שמאי חולקים.

6עד כאן המסקנה הברורה, שהכרשינים הם תרומה, אך מכיוון שהם מאכל בהמה גם כשהם טמאים ואסורים באכילה הם מותרים בהנאה, ונותנים אותם לבהמה. השאלה היא רק האם יש לראות בהם רק מאכל בהמה או גם מעט מאכל אדם, אבל ודאי שמותר לתת אותם לבהמה של כהן לאכילה.

7בירושלמי שנינו: "אימתי גזרו על הכרשינין? רבי יוסי אומר בימי רעבון. רבי חנניה בשם רבי בימי דוד. אמרין היא הדא היא הדא" (אמרו היא זו היא זו – חלה פ"ד הי"א, ס ע"ב). אם כן, פעם היו כרשינים מאכל בהמה בלבד, אבל גזרו עליהם שיחולו עליהם דיני תרומה ב"שנת רעבון" או ברעב שבימי דוד. כלומר, מדין תורה הם רק מאכל בהמה אבל "גזרו עליהם" מכיוון שבשנת רעב אכלו מהם גם בני אדם. לא נאמר מהי אותה גזרה, ואולי היא זו שנשמע עליה להלן, או שמעשיה צריכים להיות בטהרה חלקית.

8עד כאן ההלכה, אבל כמו בתחומים אחרים של תרומה אנו שומעים גם על נוהג (חסידי?) של החמרת יתר: "מעשה בכהן אחד שנפלה עליו אש, ואכלה ממנו שלשים (זכרים) [כרים] וששים בגדים, ועשרים וארבעה כדים של יין, ועשרת כדים של שמן, ושאר ממון. בא וישב לפני חכמים, אמר להן: רבותיי נפלה עלי אש, ואכלה ממני שלשים (זכרים) [כרים], וששים בגדים, ועשרים וארבעה כדים של יין, ועשרת כדים של שמן ושאר ממון שהיה לי, היכניסו חכמים יגון ואנחה כנגדו. אמרו: לא זזו משם, עד שבא אדם שאינו בקי בהלכה כלום. אמר לו: המאכיל את בהמתו תרומה מהו? אמר [לו מותר] אמר לו שמא אסור? אמר לו לאו. אמר לו אני כהן, והאכלתי את בהמתי תרומה. וכששמעו חכמים בדבר ענו כולם כאחת ואמרו: ברוך המקום ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים. וכי תרומה שאין לה אוכלין, וקדשים שאין (לה) [להן] אוכלים, [כלום הולכים אלא לשריפה]? אלא [עשיתה שלא כדין]. אמר להן, הלא כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין (משנתנו). [אמרו לו]: לא אמרו אלא מפני שהן מאכל בהמה, ובשני רעבון בני אדם אוכלין אותם, לפיכך גזר עליהן דוד בשני רעבון, (והתירו) [והתירום] למאכל (אדם) [בהמה]. מיכן אמרו, כל המאכיל את בהמתו תרומה, בין תרומת הארץ ובין תרומת חוצה לארץ, עליו הכתוב אומר בוזה דרכיו יומת" (תנא דבי אליהו, פי"ג [יד], עמ' 67-66).

9העמדה שמובאת בתנא דבי אליהו עומדת בניגוד למשנתנו ואיננה מקובלת להלכה. לפנינו נוהג מחמיר. הכהן מצטט את משנתנו, וחכמים טוענים שהעושה כן חייב בעונש חמור. עוד אנו שומעים שמשנתנו היא דין תורה אבל בשנת הרעבון גזרו החמרה, וכאילו משנתנו היא מלפני ימי דוד. ברור, אפוא, שיש כאן מגמת החמרה, אולי עקב שנות רעב שבהן הפכו הכרשינים למזון אדם. כן אנו שומעים שאותה הלכה חלה גם על עצמות הקודשים, שבמשנתנו גם הם מותרים ואילו במדרש שצוטט איסורם חמור ומובהק עוד יותר. כאן ודאי שאין השפעה של שני רעבון, שכן אין מדובר בהלכה שביצעו אותה הלכה למעשה, והשינוי הוא עקרוני ולא מעשי. במבוא עמדנו על כך שלעתים חלו בדיני תרומה החמרות שמקורן אינו משפטי-הלכתי אלא בתחושת הקודש.

10זאת ועוד. יש כאן האשמה שהכהן המתלונן לא למד והסתמך על המשנה ולא על דיוני חכמים ולכן טעה, והתחייב בממונו. אפשר שיש בסיפור הד לוויכוח נגד כוהנים שאינם נמנים עם חובשי בית המדרש, אבל התרעומת על מי שלא שימש בבית המדרש מופנית באופן כללי ולא דווקא אל הכוהנים.