משנת ארץ ישראל על משנה תרומות ח:ח

1המשנה אינה ממשיכה לעסוק בדין תרומה שהתגלתה. לכאורה היה מקום לטעון שההלכה מובאת משום שבהמשך נזכר גילוי התרומה כדרך או כסיבה להשחתתה, ברם המונחים "גילוי" ו"כיסוי" בהקשר של משנתנו שונים מהמונח "גילוי" שבמשנה הקודמת. ההקשר הוא אפוא שונה. משנתנו עוסקת בדין ספק תרומה. הספק שנזכר במשנה הוא אחת ההתפתחויות האפשריות של תערובת תרומה שנידונה בראשית הפרק ובפרקים הקודמים, כך שהנושא אינו חדש. זאת ועוד; למעשה המשנה דנה באיסור לטמא תרומה בידיים, אף שסופה להיטמא והיא אבודה. בכך חוזרת המשנה לאיסור השחתת תרומה הנדון לעיל במשניות א-ב. לאחר משניות אלו סטתה המשנה מהנושא ועסקה בדין תרומה שנתגלתה, ועתה היא חוזרת לגוף הנושא הנדון בפרק.

2חבית שלתרומה שנולדה לה ספק טומאה – ספק טומאה יכול להיווצר שמא נפל בה משהו טמא או שיש חשש שנגע בה טמא. תרומה שנפל בה ספק היא ספק תרומה, אסור לטמאה בידיים ואסור לשרפה משום שהיא ספק תרומה כשרה, אבל כמובן אי אפשר לאכלה.

3רבי אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע – מקום התורפה הוא בניגוד למקום מוצנע, כלומר מקום שבו החשש לטומאה נוספת גדול. תורפה באופן כללי היא חולשה (תוס', סנהדרין פ"ד ה"ד). כך, למשל, הדרך לגנוז דברי תורה שמן הראוי לצנזר אותם (במקרה זה מדובר בתרגום ארמי אסור) היא: "מניחין אותן במקום התורפה והן נרקבין מאיליהן" 65 תוס', שבת פי"ג ה"ג. ההלכה בדבר גניזת תרגום ארמי עוררה מחלוקת נרחבת בין פרשנים וחוקרים, ולא נרחיב בכך במסגרת זו. . מההקשר של מקבילה זו וממשנתנו ברור שהשארת המזון במקום התורפה תוביל לכך שהתרומה תיטמא מהר, ואז ניתן יהא לשרפה כדת וכדין. תרומה רגילה חייבים להניחה במקום מוצנע (תוס', דמאי פ"ח ה"ט), והשאלה היא האם חובה זו חלה על תרומה כזו שכבר פסולה לשימוש בגלל חשש טומאה. רבי אליעזר אוסר זאת.

4אם היתה מגולה יכסנה – אם היא מגולה תיפסל התרומה, ואם תכוסה תישמר. הגילוי כאן אינו הגילוי של המשנה הקודמת. אם מדובר ביין הרי שעצם הגילוי, ולו לזמן קצר, כבר פוסל אותו בוודאי. המדובר, אפוא, בפרי יבש או בחיטה, שאם אינה מכוסה תיפגע. מכל מקום, רבי אליעזר תובע להימנע מלהוסיף טומאה על טומאה, ולהשתדל בשמירת התרומה אף שאי אפשר לנצלה במאומה.

5רבי יהושע אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה – כדי שתיטמא מהר ויוכל לשרפה. לא ברור אם זו רשות, שרשאי להניחה במקום תורפה, או שמא זאת חובה כדי שהתרומה תיטמא ותושמד.

6אם היתה מכוסה יגלינה – ואז תיפסל מהר. לכאורה ניתן היה לפרש שאין זו חובה, הוא רשאי לעשות כן אבל אינו חייב בכך, אבל מההמשך ברור שזו דעתו של רבן גמליאל שאינו חייב לעשות דבר לתרומה, אבל רבי יהושע סבור שעליו להניחה במקום תורפה או לגלותה כדי שתיטמא ותיפסל מהר, והספק ייפתר. יש לזכור שמצב של ספק הוא בעייתי, הוא "מזמין" טעויות, ובעיקר כל דרך טיפול בו היא בעייתית.

7רבן גמליאל אומר אל יחדש בה דבר – לפי פשוטם של דברים אסור לו לעשות דבר, לטוב או לרע. עמדה זו נובעת מהספק הנובע מעמדות שני הצדדים שנזכרו במשנה לעיל. אפשר גם לפרש שאין עליו חובה לשנות דבר (שלא כשני התנאים הקודמים), אך הוא רשאי לעשות מה שלבו חפץ. מלשון המשנה נראה שיש עדיפות לפירוש הראשון.

8שני התלמודים מסיקים שלכל הדעות אסור לו לטמא בידיים 66 ירו', מו ע"א; פסחים פ"א ה"ז, כח ע"א; בבלי, טו ע"א, וראו עוד בכורות ל ע"ב. . במשנת פסחים שנינו מחלוקת קרובה בין אותם תנאים האם מותר להוסיף טומאה על טומאה (ראו פירושנו לפסחים פ"א ה"ז). העניין אינו זהה, שכן שם דובר על מצב שבו יש לשרוף את התרומה הטמאה משום שהיא חמצית והמדובר בערב פסח, והשאלה היא האם לפני השרפה מותר להוסיף טומאה ולטמא תרומה שנטמאה בוולד הטומאה עם תרומה שנטמאה בטומאה חמורה יותר. אמנם המקרים אינם זהים 67 התלמודים שציטטנו לעיל מתחבטים בכך. מכל מקום, בתוספתא למשנתנו (פ"ח הי"ח) מובא בהקשר של משנתנו דין שרפת תרומות שנטמאו בטומאות שונות, ללמדך שאמנם הדין אינו זהה אבל ההקשר קרוב. , אך דעות שני התנאים מתאימות למשנתנו, ונראה שהמחלוקת אינה רק על המקרה שלנו או על המקרה שם, אלא כללית יותר: עד כמה יש לשמור על טהרת תרומה במקום שבו למעשה היא בלתי אפשרית לניצול וכבר נטמאה להלכה. כפי שאמרנו לעיל, מסקנה זו, שאסור לטמא תרומה פסולה בידיים, אינה מסקנת לוואי המשתמעת מהמשנה אלא המשנה הובאה בפרקנו בגלל מסקנה זו. נמצאנו למדים שפרשנותנו לסדר המשניות חושף את מטרתה ההלכתית של המשנה.

9הירושלמי (פסחים פ"א ה"ז, כח ע"א) קושר את המחלוקת לשאלה האם יש להחמיר בדברי חכמים יותר מאשר בדברי תורה או לא. טיעון זה חוזר בירושלמי כהסבר לעוד שתי משניות (ערלה פ"ב ה"א, סא ע"ד; ביצה פ"ה ה"ה, סג ע"ב). רעיון דומה בכסות מדרשית הוא שדברי סופרים "חביבים מדברי תורה". הרעיון מופיע פעמים מספר 68 ירו', ברכות פ"א ה"ד, ג ע"ב; סנהדרין פי"א ה"ה, ל ע"א; שיר שירים, א ב, והמקורות בהערה הבאה. . במדרש הוא במגמה מדרשית כללית, אבל בירושלמי ברכות הוא בא להצדיק עונש מיוחד על מי שנהג שלא כהלכה.

10במשנה עצמה מופיע פעם ש"חומר בדברי סופרים מבדברי תורה" (משנה, סנהדרין פי"א מ"ג; מדרש תנאים לדברים, יז יא, עמ' 103). עם זאת, אין להסיק מכך שבימי התנאים היה זה כלל אחיד וקבוע. בדברי רבי מאיר שבמשנת נידה משתמעת תפיסה זו, אבל לא ככלל קבוע ואחיד. לכלל האחיד אין מקור תנאי, ודומה שלפנינו כלל משפטי אמוראי בלבד. בתלמוד הבבלי הכלל מופיע יותר פעמים והוא מוצג גם כעיקרון רעיוני: דברי סופרים צריכים חיזוק ויש להחמיר בפרטי ההלכות, או שיש להיזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה 69 בבלי, עירובין כא ע"ב; במדבר רבה, יב ד, ואותו ניסוח בפסיקתא רבתי, ג, ח ע"ב. ל"חיזוק" ראו בבלי, ראש השנה, יט ע"א, וראו עוד בבלי, עירובין ג ע"א; עז ע"א; פה ע"ב; יבמות לו ע"ב; כתובות נו ע"ב; פג ע"ב; פד ע"א; זבחים קא ע"א. .

11התפיסה שבדברי סופרים יש להחמיר כדי שלא יבואו לזלזל בהם רומזת למתיחות מסוימת בחברה היהודית. חכמים גזרו והוסיפו הלכות רבות, ולענייננו אין זה משנה אם יש לתוספות בסיס בדברי תורה או שהם פיתוח אמוראי. אבל הציבור חש שאין אלו דברי קבלה אלא חידוש של חכמים בשבתם כפוסקים, כמחוקקים או כפרשנים. חכמים עצמם רואים עצמם כזכאים להחליט החלטות מחמירות מעין אלו, בתוקף המסורת, הקבלה וזכותם הפרשנית. אבל אך טבעי הוא שבציבור תישמע טרוניה על כך. מאוחר יותר, בימי הקראים, תהפוך טרוניה זו לתנועה רעיונית וחברתית. בספרות חז"ל שלפנינו כמעט אין הד לטרוניה או לפקפוק בכוחם של חכמים, ובזכותם (חובתם) להוסיף ולגזור ולסייג. אבל ספרות זו משקפת את עולמם הרעיוני של החכמים עצמם. אין בה, באופן טבעי, ביטוי מלא להלכי הדעות בציבור הרחב. התפיסה שיש להחמיר בדברי סופרים יותר מאשר בדברי תורה חושפת, באופן נדיר, פן זה של טרוניה. היא נובעת מכך שהיו בציבור שחשו שגזרות חכמים מופרזות ותוקפן פחוּת. ביטוי אחר להלכי רוח אלו יש בביטוי שמשתמש בו אחד מההמון ששביעית היא "מרבן גמליאל וחבריו", וזו הנמקה לזלזול בה (ירו', שביעית פ"ט ה"ט, לט ע"א). בתנא דבי אליהו מתוארת סדרת מפגשים עם אלו שיש בהם מקרא ואין בהם משנה 70 תנא דבי אליהו, פי"ד (ט"ו), עמ' 70 ואילך. . היו חוקרים שסברו שהחיבור משקף פולמוס עם הקראים, אך ייתכן, לאור דברינו, שזו עדות נדירה לאותם חוגים שפקפקו בחידושיהם של חכמים, או לפחות לרגישות של חכמים לטענה אפשרית זו. פרשנות זו לתנא דבי אליהו קשורה לפולמוס במחקר על זמנו של החיבור, ולא נרחיב בכך 71 ראו צוקר, רב סעדיה גאון. צוקר הרחיב ומצא עדויות משכנעות לטיעונים אנטי-קראיים בתנא דבי אליהו. אנו מצדדים בדעה שהחיבור הוא חיבור אמוראי קדום וממילא מתקשים לקבל את ההסבר האנטי-קראי, ולא כאן המקום להרחיב בכך. .

12מכל מקום, התפיסה שיש להחמיר בדברי סופרים משקפת התנגדות חברתית סמויה או גלויה לחידושי חכמים.

13מהמשנה משמע שספק טומאה בתרומה נתון במחלוקת: לדעת רבי יהושע הספק מונע את ניצולה של התרומה, אך לא ברור שהיא טמאה, ולדעת רבי אליעזר היא בת שימוש (טהורה), וכנראה גם לדעת רבן גמליאל התרומה אמנם טהורה, אבל הוא מסכים שמעמדה בעייתי. זאת בניגוד למשתמע ממשנת פרה (פי"א מ"ב) ועדויות (פ"ב מ"ז) ששם נקבע שספק תרומה טהור. אמנם משנתנו אינה אומרת שאכן התרומה טמאה; לפחות משנת עדיות מיוחסת לרבי יהושע, והרי זו סתירה גם בדברי רבי יהושע עצמו. מעבר לכך, קיים הבדל בסגנון בין משנתנו למקבילות, שכן אצלנו שאלת הטהרה אינה נזכרת במפורש וניתן להתרשם שלדעת הכול התרומה אינה טהורה ממש, גם לדעת מי שמתיר לנצלה, שהרי אין כאן קביעה שספק תרומה טהור. בטהרות (פ"ד מ"ב) נקבע שספק תרומה טהור, ובהמשך שם מ"ה שכך הדין רק בחלק מהמקרים, ובכמה מקרי ספק שורפים את התרומה. זו עמדת ביניים ואולי היא ממצעת את כל הדעות ואין כאן כלל אחיד אלא מקרים שונים. בפירושנו למשנת טהרות נעסוק בנושא ונוסיף עמדות נוספות.