משנת ארץ ישראל על משנה יומא ב:ג

1המשניות הבאות (פ"א מ"ג - פ"ב מ"ב) פורסות את סדר העבודה שבכל יום. הסדר ביום כיפור היה שונה בפרטים שיידונו בהמשך פרק ג. התוכן של סדר עבודת יום החול דומה מאוד למפורט במסכת תמיד. ההבדל העיקרי הוא שמסכת תמיד מפורטת הרבה יותר. כך, למשל, בפרק ב במסכת תמיד נמצא פירוט העבודות שנעשו בין הפיס הראשון לשני. משנתנו אינה מונה אותן ושומרת על קו תיאורי כללי יותר. בנוסף לכך קיימים הבדלי תוכן מעטים בין שני הקבצים. טענה זו מבוססת על פרטי ההשוואה בין שתי המסכתות, כפי שיידונו להלן.

2הפייס השיני מי שוחט – את קרבן התמיד. את הקרבן שחטו על קרן צפונית-מערבית של המזבח 183 משנה, תמיד פ"ד מ"א, וראו פירושנו לשקלים פ"ח מ"ח. , מי זורק – את הדם על יסוד המזבח, מי מדשן את המזבח הפנימי – לדשן משמעו לנקות את המזבח משרידי העצים, האפר והבשר של היום הקודם, ומי מדשן את המנורה – לדשן את המנורה משמעו להיטיב את הנרות, כלומר לנקות את שרידי הפיח, להוסיף שמן חדש ולתקן את הפתילות, ומי מעלה איברים לכבש – אחר השחיטה הונחו האברים על הכבש בערך בחצי הגובה 184 ראו פירושנו לשקלים פ"ח מ"ח ובמבוא. , שם המליחו את האברים והמתינו. לאחר תפילת הבוקר הקריבו את האברים, כלומר הניחום על המדורה שעל המזבח. בנוסף לעבודות אלו היו עבודות שירות נוספות כמו ניקוי המזבח הראשי שהוגרלה בפיס הראשון. (משנה, תמיד פ"א מ"ד), הכנת המדורה ליום הבא (שם, פ"ב מ"ג) אלו ובחירת הטלאים (שם, פ"ג מ"ה). לאחר השחיטה היה צריך להפשיט את הקרבן, להדיח את האברים ופרטים נוספים. כולם נעשו באימה וביראה, אך ללא פיס. הירושלמי חוזר ומדגיש שכל הפייסות וסדרי העבודה נעשו כדי "לעשות פומפי (פומבי) לדבר, על שם 'בבית אלהים נהלך ברגש' " 185 ירו', פ"ב ה"ז, מ ע"א ועוד. המונח "רגש" משמעו מעמד ציבורי. . הווה אומר, עבודות מסוימות נחשבו לטקסיות, ואחרות לעבודות שירות שאין צורך להעמידן במרכז ההתעניינות הציבורית.

3משנתנו אומרת שקודם מדשנים את המזבח ואחר כך מטפלים במנורה. אבל בסדרי הכנת הכוהן הגדול בפרק הקודם נאמר "מקטיר את הקטורת ומטיב את הנירות" 186 לעיל פ"א מ"ב, וראו פירושנו שם. . לפי פשוטה אין המשנה שם מקפידה על סדר הפעולות, ולא בכל יום עשה הכוהן את כל העבודות, אלא שבכל יום עבד עבודות מסוימות. הירושלמי (לט ע"ד) מעדיף לקבוע שמשנת יומא פרק א חולקת על משנת תמיד, וממילא גם על פרק ב במסכת יומא. את משנת תמיד היא מייחסת לשמעון איש המצפה, אם כי הגמרא מסיייגת קביעה זו ואומרת שלא כל המשנה היא מעשה ידיו, אלא הביאו את דבריו רק כאשר היו צריכים לכך. זו קביעה חשובה לעריכתה ולייחוסה של מסכת תמיד, ושל הפרקים שלנו במסכת יומא. לא מן הנמנע שלאמוראים הייתה מסורת בדבר עריכת מסכת תמיד. עם זאת, את הסתירה בין המסכתות ניתן לתרץ ללא העמדת מחלוקת בין המשניות. מספר התנאים המוסרים מסורות מימי הבית אינו גדול. ראשי המוסרים הם שמעון איש המצפה, אבא יוסי בן חנן, אבא שאול ורבי אליעזר בן יעקב, ובמידה פחותה גם חנינה סגן הכוהנים. כפי שראינו, משנתנו אינה כרבי אליעזר בן יעקב 187 להלן, מ"ד. ואף לא כאבא שאול 188 להלן, פ"ג מ"ד. . אבא יוסי בן חנן חולק על משנתנו וטוען שהפיס היה רק לראשי המשמרות (תוס', סוכה פ"ד הט"ו) 189 נראה שמשמעות המשפט היא שאת הפיס ערכו ראשי המשמרת ולא הכוהנים. . אותו תנא חולק על משנתנו גם להלן 190 ראו פירושנו להלן, פ"ג מ"א. . לפיכך, הסיכוי ששמעון איש המצפה הוא התנא המרכזי של סדרי העבודה המנויים כאן הוא גדול (איור 10).

4עד עתה נמנו ארבעה פייסות (שחיטה, זריקה, דישון מזבח, דישון מנורה). בנוסף לכך הוגרלו עוד תשעה אנשים שיובילו את אברי קרבן התמיד אל המזבח. תשעה אלו מנויים להלן: הראש והרגל – אותם נושא אדם אחד, "הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו" (משנה, תמיד פ"ד מ"ג), והרגל הימנית ביד שמאל שלו (שם, שם). כוהן שני נשא את ושתי היידים – "של ימין בימינו של שמאל בשמאלו" (שם, שם). השלישי נשא את העוקץ והרגל – העוקץ הוא עצם הזנב והאליה, אותם נשא בימינו יחד עם הכליות והכבד. ביד שמאל נשא את הרגל השמאלית של הקרבן. הרביעי נשא את החזה – ביד ימינו ואת והגרה – (אברי העיכול) ביד שמאל. הכוהן החמישי נשא את ושתי הדפנות – (הצלעות) בימינו ואת והקרבים – בתוך בזיך (כלי מתכת) בשמאלו. כוהן שביעי הביא את והסלת, כוהן שמיני נשא את והחביתים וכוהן תשיעי את והיין – כך נוצרה תהלוכה מסודרת, ארוכה ומכובדת. אין מחלוקת בדבר חלוקת גוף הקרבן, ברם מופיעות מספר דעות לגבי סדר ההליכה של תהלוכת הקודש.

5ושלושה עשר זכים בו – בסך הכול שלושה עשר כוהנים זוכים בפיס: ארבע עבודות, שישה בתהלוכת האברים ועוד שלושה הנושאים את המנחה (סולת, חביתין ויין). הקביעה שהקרבן יינשא בידי שישה כוהנים לפחות חוזרת במקורות נוספים (בבלי, כז ע"ב ועוד). כפי שנראה להלן, זה היה מספר העובדים בכל יום. אולם בחגים ומועדים מספר הזוכים שונה. במקדש היה המספר שלושה עשר מקובל כמספר קדוש ומיוחד 191 ראו פירושנו לשקלים פ"ו מ"א. . ייתכן שגם כאן בא הדבר לידי ביטוי. מכל מקום, היו עבודות שכלל לא נכללו בפיס.

6אמר בן עזי לפני רבי עקיבה משם רבי יוסי יהושע – השם יוסי הוא טעות, וביתר כתבי היד איננו. בן עזאי למד בעיקר אצל רבי עקיבא, וכן למד מעט מרבי יהושע ומוסר מימרה משמו, כדרך הילוכו היה קרב – סדר האברים בתהלוכה היה שונה, ונקבע לפי מבנה הבהמה בזמן הליכתה. המשנה אינה אומרת מה היה הסדר, והתוספתא (פ"א הי"ג) מסבירה שהסדר היה: ראש ורגל, חזה וגרה, שתי ידיים (רגליים קדמיות), שתי דפנות (צלעות), עוקץ ורגל (ברשימה נשמטו הקרביים). דעה זו מיוחסת לרבי יהושע. לרבי יוסי סדר הליכה שונה. הבבלי (כה ע"ב) מונה הצעה שלישית, וקיימים שינויים בשמות מוסרי המימרות. כללו של דבר, הסדר המנוי במשנתנו ובמשנת תמיד אינו מוסכם על הכול. לפי הירושלמי למקום משנתנו היא כשיטת (רבי) שמעון איש המצפה (איור 11).

7שמעון איש המצפה הוא אחד התנאים הקדומים שפעלו בסוף ימי בית שני. הוא שרד את החורבן והרבה לספר מסורות על סדרי בית שני וההווי בו (משנה, פאה פ"ב מ"ו ועוד).