משנת ארץ ישראל על משנה יומא ג:י

1אגב הזכרת מעשהו של בן גמלא, שהתקין גורלות מזהב, המשנה סוטה מסדרי עבודת יום הכיפורים ועוסקת במתקנים נוספים שחודשו במקדש.

2בין קטין – בסוף ימי בית שני היו אישים רבים שנשאו רק כינוי, ללא שם פרטי. מובן שהיה להם שם פרטי, אך הם כונו רק בכינוים. "בן בג בג" ו"בן הא הא" הם חכמים הנושאים שמות מעין אלו, אך דוגמאות רבות עוד יותר לכך בכתובות ואוסטרקונים בימי בית שני 343 נוה, אנשים ללא שמות. ביכלר טען כי כל האנשים חסרי השמות היו כוהנים, ראו ביכלר, הכוהנים, עמ' 127. אמנם הדוגמאות מהספרות מתייחסות בעיקר לכוהנים, ברם אין זאת אלא משום שאלה מופיעים בספרות הכתובה מימי בית שני בתדירות יתר. בכתובות רבים הנודעים רק בכינוים, ואין סיבה להניח כי הם דווקא כוהנים. . כך גם אחד הממונים במקדש היה בן גבר (משנה, שקלים פ"ה מ"א). בן קטין נקרא כך משום שהיה נמוך, או אולי דווקא משום שהיה גבוה והכינוי הוא בלשון סגי נהור.

3עשה שנים עשר דר לכיור – הכיור היה מתקן גדול, מעין מיכל מים. הוא ניצב בין האולם והמזבח, קצת דרומית מציר האמצע של המקדש (משנה, מדות פ"ג מ"ו) (איור 22).

4מידותיו המדויקות לא נמסרו. הכיור שימש לאספקת מים שוטפים לעבודת המקדש. כל פעם שלא נדרשו דווקא מים בלתי שאובים השתמשו בכיור. במי הכיור קידשו ידיים ורגליים (משנה, פ"ד מ"ה; תמיד פ"א מ"ד ועוד), לקחו מים להשקאת הסוטה (משנה, סוטה פ"ב מ"ב), ואפילו לקחו מים לניסוך המים אם המים ששאבו ממי השילוח נשפכו (משנה, סוכה פ"ד מ"י).

5שלא היו בו אלא שנים – בכיור היו שני פתחים להוצאת מים, ובן קטין התקין לו שנים עשר פתחים, דבר שאִפשר שימוש יעיל יותר במתקן. הבבלי אומר שהמספר שנים עשר נועד לאפשר לכל מי שזכו בפיס לרחוץ את רגליהם בו בזמן. בפיס זכו שלושה עשר כוהנים 344 לעיל, פ"ב מ"ג. , אבל הראשון היה השוחט עצמו ושחיטה כשרה בזר, כלומר גם ישראל רשאי לשחוט, ומכאן פירשו גאוני בבל שלדעת הגמרא הוא היה גם פטור מקידוש ידיים ורגליים (בבלי, לז ע"א) 345 השוו שם, כה ע"ב. הפירוש המוצע מובא כבר באוצר הגאונים, עמ' 89, וראשונים חוזרים עליו. החידוש שמי שאינו זוכה בפיס פטור מקידוש ידיים ורגליים הוא חידוש הלכתי. הנחת התלמודים היא ששחיטה כשרה בזר, ראו ירו', מ ע"ד; פ"ב ה"א, לט ע"ב; שבת פ"ב ה"ה, ה ע"א; בבלי, מג ע"א; ברכות לא ע"ב; פסחים סד ע"ב; יבמות לג ע"ב; זבחים יד ע"ב ועוד. עם זאת, משנת חולין פ"א מ"א, "הכל שוחטין", עוסקת כנראה בשחיטת חולין. בפועל ביצעו הכוהנים את השחיטה, ולא נרחיב בכך. . הסבר זה אינו מדברי הגמרא עצמה; זו רק אומרת: "כדי שיהו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין בתמיד מקדשין ידיהן ורגליהן בבת אחת". ברם, הבבלי שם הוא זה שקבע, לפי אחת הדעות, שגם תרומת המזבח אינה עבודה ממש, והתורם קידש את ידיו ורגליו, זאת על בסיס המשנה (תמיד פ"א מ"ד). ניתן גם להסביר את הבבלי שהשוחט טבל ראשון והלך לעבודתו; כל שאר הכוהנים המתינו עד שיסיים, ולכן די היה בשנים עשר נקבי מים. ייתכן שההסבר טכני ופשוט יותר. אמנם היו עוד כוהנים במשמרת, אלו שלא זכו בגורל, וכולם רחצו את ידיהם ורגליהם, אבל הכיור לא היה גדול ואי אפשר היה להתקין יותר משתים עשרה עמדות רחצה. מכל מקום, בימי מועד זכו בפיס כוהנים נוספים, ואילו התאימו את מספר הדדים למספר הזוכים היו מתקינים, מן הסתם, "דדים" נוספים. הירושלמי הבין כנראה שמספר הדדים נקבע לפי רוחב הכיור ושואל מדוע לא עשו דדים זה על גבי זה; הוא מתרץ: "כיום מרובה של תמיד" (פ"ג ה"י, מא ע"א), כלומר ביום המרובה של התמיד, כשצריך את מספר הכוהנים הגדול ביותר להקרבת התמיד. לפי המשנה, בשבת שבתוך חג הסוכות התמיד קרב בשנים עשר איש (פ"ב מ"ה); הכוונה לשנים עשר נושאי האברים, ומספר זה אינו כולל כוהנים העוסקים בעבודות אחרות. הווה אומר, המספר שנים עשר הוא סמלי, שכן בפועל עבדו יותר כוהנים, אך היו רק שתים עשרה עמדות. העמדות פוזרו כנראה סביב המתקן, שלוש מכל צד. לו רצו להתקין עמדות נוספות היה המספר מגיע ל- 16 עמדות. יש להניח שבן קטין חיפש מספר סמלי, ושנים עשר הולם מטרה זו.

6אף הוא – בן קטין, עשה מכנה לכיור שלא יהיו מימיו ניפסלים בלינה – לפי ההלכה מים שהיו מגולים נפסלו. במקורות נשמע הטעם שמא נגע בהם נחש והטיל שם את ארסו. חשש זה מסביר מדוע נמנעו מלשתות את המים, אך לא מדוע נפסלו לרחצה. אין זאת אלא שמים מגולים נחשבו למגונים ונפסלו למזבח, "שהיין והמים המגלין פסולים לגבי מזבח" (משנה, סוכה פ"ד מ"י). הבבלי מדגיש שפסול זה הוא עקרוני, אף שלשימוש של אדם רגיל ניתן לנקות ולסנן את המים (בבלי, סוכה נ ע"א; ירו', סוכה פ"ד ה"ט, נד ע"ד). אם כן המכנה, או המוכני בנוסח הדפוס, נועד לכסות את המים. מוכני הוא בעברית של ימינו מנגנון או מכונה, מקורו ביוונית μηχανή (מכני) או μηχανήμα (מכנימה), ומשמעו מכשיר מכני או מתוחכם. בספרות חז"ל שתי משמעויות למונח: האחת היא גלגל שעליו נוסע מתקן כלשהו; כך, למשל, למגירה בארון מגירות ניתן להתקין מוכני 346 משנה, אהלות פ"ד מ"ג; תוס', כלים בבא מציעא פ"ח ה"א, עמ' 587 ועוד. פירוש המונח במשנת אהלות איננו מובטח. , והאחרת היא מנוף גלגלת שבו ניתן להוריד ולהעלות חפצים כבדים. בכתובת אחת נזכר פלוני שהתקין מוכני לשאיבת מים לצרכים חקלאיים 347 שובה, כתובת המוכני. . מתקן מנוף כזה התקינו על המדורה שעליה שרפו את הפרה האדומה, ובה העלו את הפרה השחוטה (תוס', פרה פ"ג ה"ט, עמ' 632).

7אם הבעיה הייתה כיסוי הכיור ניתן היה להתקין מסילה ומכסה עם מערכת גלגלים. ברם, במקרה זה בניית המנגנון מיותרת, שכן אין בעיה להכין מכסה רגיל, כבד במקצת. הבבלי (לז ע"א) מסביר שהמוכני הוא "גילגלא דהוה משקעא" (גלגל שהיה משקיע). הווה אומר, המתקן השקיע את מיכל המים (הכיור) לתוך המים בבור והעלה אותו משם, וכך נשאבו המים. הבור עצמו התמלא ממי גשמים או מאמת המים 348 השאלה האם היו מים זורמים במקדש נזכרת בתלמודים בהקשר זה ונדונה רבות בספרות המחקר, אך לא כאן המקום לדון בה. . המשנה מזכירה את המתקן במסכת תמיד (פ"א מ"ח) ואומרת שביריחו היו שומעים את קול המוכני 349 שוורץ חשב כי זו גלוסה מאוחרת שחדרה למשנה, ראו שוורץ, משנת תמיד. חדירת ברייתות מהתלמוד ומספרות ליטורגית היא תופעה אפשרית, ברם האפשרות של חדירת חומר כה מאוחר נראית מופרזת. מכל מקום, ממשנת תמיד פ"א מ"ד משמע שאכן קול המוכני היה חזק ושימש כסימן לתחילת העבודה. , מכאן שאכן זה היה מתקן גדול, ויותר הגיוני שזו הייתה גלגלת שהורידה את כל המיכל שמשקלו כמה טונות, ולא מסילה פשוטה שעליה נסע המכסה של הכיור. המשנה גם היא מתארת את המוכני כמפעל יקר, ושוב הדברים הולמים יותר את הפירוש השני למונח "מוכני". הירושלמי (מא ע"א) מסביר משהו על הכיור אך קשה להבין את ההסבר, מכל מקום נראה שהמתקן עמד בשיפוע מסוים וכך היה ניתן לרוקן אותו ללא קושי.

8אלבק מפרש שהמוכני היווה חיבור בין מי הכיור והבור, מעין שפופרת השקה, ברם הפירוש מיותר. המתקן פשוט הוריד את הכיור לתוך הבור, וההלכה בדבר מים שלנו אינה חלה על מים חיים, אחרת כל מים בכל בור ובכל באר היו נפסלים.

9מסתבר שלפני שהתקין בן קטין את המנגנון כיסו את הכיור בכיסוי זמני, ומעתה לא רק שפסק הצורך בכך אלא שנחסכה עבודת השאיבה שהצריכה עבודה רבה.

10השקעת הכיור קשורה לפרשה הלכתית נוספת. דומה שההלכה מסתייגת משאיבת מים בכיור בשבת עצמה, על כן השתדלו למלא את הכיור מערב שבת, אך להשקיעו בבור כדי שהמים לא יחשבו למגולים. לפי ההלכה שאיבה בשבת הותרה, אך בפועל הסתייגו מכך 350 ראו דיוננו בעירובין פ"י מי"ד. .

11מנבז המלך – בגרסאות אחרות מולבז. אנו מכירים היטב מלך זה הנזכר בהרחבה אצל יוספוס 351 לסיפורים נוספים עליו ראו תוס', מגילה פ"ג ה"ל, ולהלן. . מונבזוס הראשון היה מלך אדיבנה (חדיב) שבגבול ארמניה. אדיבנה נותרה עצמאית משום ששכנה בגבול האימפריה הרומית והאימפריה הפרתית (איור 23). הוא התחתן עם הלני אחותו (כמנהג בבל), וממנה נולד בנו איזטס. איזטס תִמרן את ממלכתו בין האימפריות והשכיל לשמור על עצמאותה זמן רב. הלני התקרבה ליהדות בזכותו של סוחר יהודי שהגיע לממלכה, והיא עדות חיה לעצמתו של תהליך ההתגיירות בשלהי ימי הבית השני. במקביל התקרב גם איזטס ליהדות והתגייר, ועמו קבוצה לא גדולה מבני העילית של ממלכתו. בין ראשי המתגיירים היה גם מונבזוס, אחיו הבכור, שהיה מקורב לו מאוד. עם מותו של איזטס ירש מונבזוס אחיו את כס השלטון 352 קד', כ 96-17; שיפמן, חדייב. . הלני שהתה בירושלים זמן רב, ורק עם מותו של איזטס הבן חזרה לאדיבנה. לאחר מותה נשלחה גופתה ונקברה בקבר מפואר בירושלים 353 מלח', ה 55, 119, 147. . שניים מקרובי המלך או מאנשי חצרו לחמו בשורות הצבא היהודי במרד הגדול 354 מלח', ב 520. . אין עדות שמונבזוס עצמו חי בירושלים. מדרום להר הבית שכן ארמון מלכי חדיב שיוספוס מכנה ארמון מונבזוס וארמון הלני, אך נראה שהכוונה לאותו מבנה. אין להסיק מכאן כי המלך עצמו חי בירושלים, אך הארמון שירת את המלכה האם 355 מלח', ב 253. , ונראה שבעיר נותרו נציגים מבני חדיב, ובראשם איזטס בן המלך שהצליח לשרוד בזמן המרד ונכנע לטיטוס 356 מלח', ו 356; ד 576. . כוונת המשנה למונבזוס הבן, בנה של הלני ומלך חדיב, והוא שלח אפוא תרומות למקדש המהולל כיהודי לכל דבר. בשני התלמודים מסופר על פזרנותו הרבה במעשי צדקה בשנות בצורת, פזרנות שהביאה להתנגדותם של בני משפחתו (ירו', פאה פ"א ה"א, טו ע"ב; בבלי, בבא בתרא יא ע"א) 357 ראו דיוננו על תקציב המקדש ותרומות פרטיות בפירושנו לשקלים פ"ד מ"א. .

12בתוספתא שבת מונבז חולק על רבי עקיבא בדינו של גר שנתגייר בין גויים ואינו יודע פרטי מצוות 358 תוס', שבת פ"ח ה"ד; בבלי, שם סח ע"ב; ירו', שם פ"ז ה"א, ט ע"א. ; רבי עקיבא מחמיר בדינו ומונבז מקל. רב הפיתוי לראות במונבז זה אחד מצאצאי המלך מונבז שהצליח להשתלב בבית המדרש ועסק בשאלות הלכתיות שהעסיקו מן הסתם את בני ביתו.

13עשה כל ידות הכלים שליום הכיפורים של זהב – הבבלי לא הסתפק בתרומה זו והקשה מדוע לא עשה את הכלים עצמם מזהב. התלמוד גם מביא ברייתא המרחיבה את התרומה (בבלי, לז ע"א). מלך חדייב היה ודאי עשיר, אך נראה שגם לעושרו היה גבול, ואין צורך להתחבט מדוע לא הרחיב את תרומתו.

14הלני אמו עשתה נפרשת – בדפוסים נברשת. בירושלמי (מא ע"א) הסבירו נכון שהכוונה למנורה, "מנרתא" או "למפרס" – שתי המילים זהות, אלא שזו בארמית וזו ביוונית. נראה שאין כאן מחלוקת אלא שני תרגומים למשנה, בארמית וביוונית. כפי שכבר ראינו היה מקובל לתרגם את המשנה במהלך הלימוד כדי שתהיה מובנת היטב 359 ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ח, אלא ששם מדובר בתרגום לארמית בבבל. . למסקנה זו השלכות חשובות על הבנת חיי בית המדרש בתקופת האמוראים, אלא שבנושא זה לא עלינו המלאכה לגמור (איור 24).

15של זהב על פתחו של היכל – הנברשת נועדה כמובן בעיקר ליופי, אך חשיבות הייתה לה בערבים והשכם בבוקר כששררה במקדש אפלולית.

16ואף היא עשתה טבלה – טבלה היא מילה לטינית, tabula (טבולה), או יוונית, τάβλα (טבלה) או τάβλη (טבלי), ומשמעה לוח, בדרך כלל לוח ועליו כתובת, של זהב שפרשת שוטה – סוטה בדפוסים ובחלק מכתבי היד. שׂי"ן שמאלית נהגתה כמו האות סמ"ך, והמקורות מחליפים בין אותיות אלו.

17כתובה עליה – הכתובת לא נועדה רק להקל על ניהול טקס השקאת הסוטה, אלא בעיקר לכבוד ולתפארת. התוספתא מדגישה "שבשעה שחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה" (פ"ב ה"ג). המשפט חוזר לנברשת או לטבלה, ואולי מתאר את שתיהן. גם במקדשים של אומות העולם היה מקובל לכתוב טקסטים מקודשים על לוחות שיש או זהב. בכתיבת הטבלה הובלטה קדושתו של המעמד וניתן פרסום למעשה הנסים הכרוך בו. כל מעמד השקאת הסוטה בוטל בימי רבן יוחנן בן זכאי באמתלה ש"רבו המנאפים" 360 משנה, סוטה פ"ט מ"ט; תוס', שם פי"ד ה"ב. התוספתא אומרת רק שלדעת רבן יוחנן בן זכאי יש לבטל את המעמד, ונראה שלתוספתא היה קשה לקבל כיצד ניתן לבטל דין תורה. יש להניח שהטקס בוטל בהדרגה, לאחר ששנים רבות לא יצא אל הפועל באמתלות וסיבות שונות. . דומה שלא זו הייתה הסיבה היחידה, וההחלטה הושפעה גם מהרצון לצמצם את המעמדים מחוללי הנסים. חז"ל משתדלים, באופן עקבי, לצמצם את סיפורי הנסים שבמקדש ולמזער את מעמדם. זאת כנראה במגמה לבסס את זיכרון המקדש, ודרכו את היהדות כולה, לא על סיפורי נסים אלא על לימוד תורה וקיום מצוות 361 ראו פירושנו לשקלים פ"ו מ"ב. . הבחירה של פרשת סוטה קשה כשלעצמה, וקשה שבעתיים לייחס אותה דווקא לאישה. ייתכן שבית המקדש והנהגתו שכנעו אותה לתת נדבה זו על מנת להכריע בין המגמה הפרושית לבטל מעשי נסים במקדש לבין המגמה להאדיר את מעשיהם של הכוהנים לפי תפיסתם של הצדוקים. תרומתה הפכה כלי בוויכוח בין רבן יוחנן בן זכאי לבין הנהגת המקדש 362 לדיון בנושא ראו ספראי, נשים ומקדש, עמ' 213-207. רוזן-צבי חולק עקרונית על מסקנה זו בטיעון שכל מסכת סוטה איננה ביטוי להווי ימי הבית אלא לעולמם של חכמים במאה השנייה, ראו במבוא למסכת סוטה. .

18תרומתה של הלני ניתנה כשלושים-ארבעים שנה לפני החורבן, כאשר הטקס עדיין התקיים. יוספוס ממקם את מעשה איזאטס בשנות הארבעים של המאה, והתאריך הולם פחות או יותר את הנתונים ההיסטוריים שהוא מביא, כל זאת אף שבסיפורו משובץ חומר אגדי רב 363 במקורות חז"ל פותחו האגדות והרקע הרֵאלי טושטש. ראו, למשל, בראשית רבה, מו א, עמ' 468-467, שם מונבז ואחיו הם בניו של תלמי המלך שהיה מוכר לדרשן יותר ממלכי חדייב. . יוספוס מדגיש את נדבנותה של הלני שסייעה לבני הארץ בשנת רעב 364 מלח', כ 53-49. , וגם חז"ל מדגישים את נדבנותו של מונבז. בתוספתא מובא סיפור על ויכוח בינו לבין אחיו ובו הוא מנמק את פיזור הכספים למטרות צדקה (פאה פ"ד הי"ח). הלני גם מתוארת כקרובה לעולמם של חכמים 365 משנה, נזיר פ"ג מ"ו; סוכה פ"א מ"א; תוס', שם פ"א ה"א. . הסיפורים במשנתנו מצטרפים לתיאור דמותה של מלכה גיורת וצדקת ושל משפחת תורמים חשובה.

19ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו – השער המזרחי של המקדש, המפריד בינו לבין עזרת נשים, נקרא "שער ניקנור". לשער זה היו שמות מספר, אך נראה שזה היה שמו המרכזי 366 ראו פירושנו לשקלים פ"ו מ"ג; משנה, סוכה פ"ה מ"ד; ירו', עירובין פ"ה ה"א, כב ע"ג. . המשנה אינה אומרת שהיה שער בשם זה, אלא רק רומזת לנסים שנעשו לדלתות שתרם ניקנור למקדש. סיפור הנס מובא בתוספתא. ניקנור הביא את הדלתות ממצרים והספינה טבעה בדרך, אך אירע נס והדלתות הגיעו מעצמן לנמל ביפו (תוס', פ"ב ה"ד; ירו', מח ע"א; בבלי, לח ע"א). עוד אנו שומעים שהשערים הללו היו מנחושת; את כל השערים שינו לזהב, ומן הסתם רק ציפו אותם בזהב, אבל את שער ניקנור לא שינו בגלל סיפור הנס, וכנראה גם בגלל יופיים הרב. השערים היו מנחושת קורינתית, "קלנתיא", ונחושתן הייתה מצהיבה 367 תוס', שם ומקבילותיה; משנה, תמיד פ"ב מ"ג. . יש להניח שהנימוק העיקרי היה "והיתה יפה כזהב".

20יוספוס אף הוא מספר ששער המזרח היה עשוי מנחושת קורינתית 368 מלח', ה 201-197, ופירושנו לשקלים שם שם. ; את הציפוי מזהב הוא מייחס לאלכסנדרוס אביו של טיבריוס, הידוע גם כאחיו של פילון. הווה אומר, הציפוי נעשה בשנות השלושים של המאה הראשונה בערך. יוספוס אינו מזכיר את מעשי הנסים המיוחסים לשער או לדלתות, אך באחת ממערות הקבורה בירושלים נמצאה כתובת קברו של ניקנור עושה הדלתות 369 שובה, כתובות, עמ' 367. .

21במשנתנו ובמקבילותיה לא נאמר מדוע כונה השער "שער ניקנור", אך מרצף הסיפורים אפשר להבין שהשער נקרא על שם בעל הנס. עם כל זאת נראה ששמו של השער נקבע לזכר המצביא היווני ניקנור 370 כך מציע ר' נתן אב הישיבה על סמך ספר יוסיפון שהיה לפניו, ראו ספראי, עליה לרגל, עמ' 62 הערה 181; שוורץ, ניקנור. , ולזכר הניצחון עליו. ניקנור עמד בשערי הבית, כלומר בשער העתיד להיקרא שער ניקנור, ואיים להחריב את הבית. את הניצחון חגגו ביום חג, כי הוא סימן את נצחונם הסופי של החשמונאים, ובו מסתיים ספר מכבים ב. בעל ספר מכבים ב מספר שאת ידו של המגדף תלו מול שערי ההיכל 371 מכבים ב, טו לג, והשווה מכבים א, ז מז. , כלומר מול שער ניקנור, מן הסתם במקום שבו אין צורך לשמור על דיני טהרה 372 בסוף ימי בית שני הוקף המקדש בחומה נמוכה (סורג – חיל) ואסור היה לטמא ולטומאה להיכנס לתוך החיל. בתקופה הקדומה לא היה חיל, ואף עזרת נשים טרם נבנתה, והטמאים הגיעו עד שערי המקדש. ראו פירושנו לשקלים פ"ו מ"ג. . פרשן הירושלמי ר"ש סירליאו מביא הסבר זה בשמו של הירושלמי 373 ר"ש סירליאו לשקלים פ"ו מ"ג, וראו מלאכת שלמה לשקלים שם. , אם כי ההסבר אינו מופיע בירושלמי שבידינו. ראשונים מצטטים לעתים פסקאות מירושלמי שאינו בידינו, ונראה שבידי כמה מהם היו טפסים שונים של הירושלמי. חלק מהציטוטים מקורם בחיבורים שאינם התלמוד הירושלמי עצמו אלא ליקוטים ממנו, כלשונם או בפרפרזה.

22מזכירין אותו לשבח – ראו סוף המשנה הקודמת. הסיומת טבעית ומובנת, אך היא באה לנגד את המעשים הללו עם אלו שבמשנה הקודמת.

23מעבר לזיכרון ההיסטורי הרֵאלי, מטרתה של המשנה לעצב את זיכרון המקדש כמקום מפואר שבו כלים מפוארים ומתקנים טכנולוגיים מהווים את שיא השכלול והקִדמה. על מגמות אלו עמדנו במבוא למסכת שקלים.