משנת ארץ ישראל על משנה יומא ג:ט

1בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח – בצפון המזבח ניצבו שולחנות השחיטה, ולא היה שם מקום למעמד ציבורי. על כן נראה שהכוהן עמד מזרחית-צפונית למזבח. כך הוא ניצב סמוך לגבול שבין עזרת כוהנים לעזרת ישראל, נוכח פני הציבור הצופה בו ממרחק מה. בעל הספרא קורא למקום שער ניקנור. ואכן בשם זה כונו שני שערים האחד השער שממזרח לעזרת נשים, והשני זה שבין עזרת נשים ועזרת ישראל. רוב המקורות מזהים את השער עם השער המזרחי ממזרח לעזרת נשים 325 אם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בכך בפירושנול מדות פ"א מ"ג. . במקרה זה הספרא מזהה את שער ניקנור עם השער הגדול שבין עזרת נשים ועזרת ישראל, זאת בניגוד לרוב המקורות והסגן – הסגן הוא שני במעמדו לכוהן. כפי שכבר נאמר היה הסגן נציגם של הפרושים; אלו רצו לראותו גם כממלא מקום הכוהן הגדול. תביעה זו לא התקבלה, אבל הסגן נותר האישיות השנייה במעלה במקדש 326 לעיל, פ"א מ"א; ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א, והמבוא למסכת שקלים. , בימינו וראש בית אב משמאלו – בית האב הוא חלק של המשמרת העובד ביום מסוים. ביום הכיפורים לא עבד בית אב, שכן את כל העבודות היוקרתיות ביצע הכוהן הגדול בעצמו. ברם, נתנו כבוד לראש בית האב שהיה צריך לעבוד באותו היום. ראש בית האב היה תפקיד נכבד, אך הוא לא נמנה עם סגל הקבע של המקדש, ולא עם העילית הכוהנית, אלא היה נציג המשמרת. תפקידו במעמד יום הכיפורים טקסי בלבד, והוא מחווה של כבוד לכוהנים הפשוטים המשרתים באותו שבוע, אבל אין הוא מבטא את מעמדו של ראש בית האב בהיררכיה הכוהנית. לא ברור מדוע אין ראש המשמרת ממלא כל תפקיד. ראש המשמרת נזכר רק במקורות אמוראיים (ירו', הוריות פ"ג ה"ח, מח ע"ב; בבלי, יג ע"א ומקבילות), אגב דיון בעל אופי דיאלקטי, ואולי לא היה תפקיד כזה כלל ועיקר. אם כך הוא, הרי שהמשמרת לא נחשבה ליחידה ארגונית, וממילא כוחה כלפי סגל הקבע של המקדש היה חלש.

2ושם שני שעירים 327 שלוש המילים "ושם שני שעירים" חסרות ב- מב. – לפי התורה אחד השעירים נועד להישלח לעזאזל (למדבר), והשני הוקרב על המזבח. בתורה נאמר "ונתן אהרן על שני השעירִם גֹרלות" (ויקרא טז ח), הווה אומר שהגורל הכריע איזה שעיר ייועד לאיזו מטרה. הכרעה בגורל מופיעה במקרא פעמים מספר. ההנחה היא שהגורל מבטא את רצון ה', ומהווה תחליף לנבואה. על פי גורל אפילו הוציאו אנשים להורג (יהושע יח י; יונה א ז). הגורל שימש, אפוא, כמכשיר להכרעות וחלוקות שונות. כך, למשל, חולקו נחלות השבטים בגורל, ובלשון המקרא הפך הגורל למונח המבטא כל חלוקה סתמית, ואיבד בכך את משמעותו התאולוגית 328 כגון יואל ד ג, ורבים אחרים. . במקדש לא היו גורלות רבים, להוציא את חלוקת העבודה בין הכוהנים שנעשתה בפיס 329 לעיל, פ"ב מ"ב-מ"ג. "פיס" הוא בלשון חכמים, ו"גורל" בלשון המקרא. .

3וקלפי היתה שם – המונח יווני κάλπη (קלפה) ומשמעו גביע יין 330 ברנד, כלי חרס, עמ' תסז. ; מונח זה מתחלף עם האורנה בשפה הלטינית, היא הגביע שבו הניחו את אפר המתים. לפי ציורי פסיפסים מהעולם הרומי זה כלי גבוה יחסית (40-30 ס"מ), בעל קרקעית שטוחה, צוואר מעט צר ופה רחב. עד כאן משמעות הכלי ביוונית (איור 20).

4ברם, בכל המקרים שחז"ל עושים בהם שימוש במונח יווני אי אפשר להסתפק במשמעות המונח במקורו היווני בלבד. יש לקחת בחשבון שייתכן שבמזרח איבד המונח ממשמעותו המקורית, או שהתייחדה לו משמעות ספציפית 331 ראו פירושנו לשבת פ"ו מ"א; פט"ז מ"ד ועוד. . הקלפי הוא דוגמה לכך. ביוונית הכלי משמש לשימושים שונים, כולל להגשת משקאות, ואילו בספרות חז"ל הוא מופיע רק בהקשר של הטלת גורל 332 תוס', תענית פ"ב ה"א ומקבילותיה; ספרי, בהעלותך צה, עמ' 95 ומקבילותיה ועוד. , ופעם אחת ככלי קיבול המתאפיין בכך שצווארו ארוך וחלק 333 מדרש תהילים, ב ב, עמ' 24, ובמקבילות צנצנת. ראו ברנד, כלי חרס, עמ' תסז הע' 8. . לפי התיאור להלן 334 ראו להלן, פ"ד מ"א. היה לקלפי פה רחב ובו ניתן להכניס שתי ידיים, אולי אף של שני אנשים שונים. נראה גם שהכלי לא היה גבוה (עמוק), אחרת אין הוא מתאים להטלת גורל. הבבלי (לט ע"א) מוסיף שהקלפי עשויה מעץ, וזאת בניגוד לקלפי היוונית שהיא כלי חרס או מתכת 335 ההסבר הוא שהקלפי עשויה מעץ מטעמי חיסכון: "התורה חסה על ממונן של ישראל". זהו הסבר דרשני שאינו מתאים לאווירת הפאר במקדש. אלא שחכמים רצו להדגיש שהקלפי אינה כלי שרת אלא כלי עזר, זאת בהתאם לגישה שמעשה הגורל אינו בבחינת עבודת קודש אלא כלי טכני לבחירת השעיר. . על מטבעות החשמונאים מופיע כלי שיש לו צורת כד, ברם פיו צר וצווארו צר עוד יותר, וקשה לפרש ששימש בתור קלפי.

5ובה שני גורלות – שתי פיסות שעל אחת כתוב "לה' " ועל האחרת "לעזאזל".

6שלאשכרע היה – הירושלמי אומר שאשכרוע הוא "פסקינון" (מא ע"א), שמשמעו עץ אגוז (איור 21). גם התאשור מתורגם כפסקינון 336 פליקס, עצי בשמים, עמ' 164-162. . העץ נבחר בגלל היותו קשה, ובעל עצה אחידה, לכן לא ישנה את צורתו ולא ניתן לזהות במישוש את הגורל הרצוי. עץ זה משמש עד היום לתעשיית חפצי נוי, מאותן סיבות. לפי התלמוד היה מותר להתקין את הגורל מכל עץ שהוא, או לפחות מתוך רשימת עצים ארוכה למדי (בבלי, לז ע"א) 337 ילקוט שמעוני, תרי"ח, מוסיף את השקמה. , אך המשנה שלנו אינה עוסקת בהלכה, אלא מספרת את ההווי במקדש. הגורלות היו מעץ זה, אף שמותר לעשותם גם מעצים אחרים.

7עשאן בן גמלא – יהושע בן גמלא היה אחד הכוהנים הגדולים, והיה ידוע בעושרו. הוא היה כנראה צדוקי, כרבים מהכוהנים, אך נזכר לשבח על מעשים שעשה, ובמיוחד מייחסים לו את הקמת מערכת החינוך היהודית (בבלי, בבא בתרא כא ע"א) 338 השאלה האם הייחוס נכון אינה בתחום דיוננו; ראו גודבלאט, ראשית החינוך; ספראי, הקהילה, עמ' 334. בכתב יד מינכן (מ) במקום גמלא – "גמליאל". , וראו להלן.

8של זהב – זהב וכסף היו המתכות המפוארות במקדש, ורבים מהכלים והמתקנים נעשו בהם. זהב וכסף נחשבו גם למתכות היקרות והיוקרתיות במזרח התיכון ובאימפריה הרומית. העץ מאפיין את האומנות המקומית, והזהב את המותרות והעושר. אין ספק שבסוף ימי בית שני היה המקדש מפואר ביותר וחכמים נהנו לספר בתפארתו ועושרו. בעיני חכמים הפאר הוא לא רק עובדה אלא גם מקור גאווה ומסד לרגשי הנוסטלגיה למקדש. מסורות מספר קיימות על כלי מקדש שהוחלפו מחומרים פשוטים לזהב היקר. מונבז המלך נדב לפי המשך משנתנו ידות של כלים מזהב, והיה ניסיון להפוך את החליל מקנה פשוט לזהב, ובכך נתקלקל קולו (תוס', ערכין פ"ב ה"ג), ומסורות אמוראיות יודעות לספר על החלפת המנורה עד שהעשירו דיים להעמידה מזהב (בבלי, ר"ה כד ע"ב), כמו גם על החלפת מפטמת הבשמים לכלי של זהב (בבלי, ערכין י ע"ב). למסורת זו מקבילה בירושלמי המספרת כיצד התקלקלו הצליל והמכתשת ותוקנו, אך אין היא עוסקת בהחלפת הכלים בזהב (סוכה פ"ה ה"ו, נה ע"ג). לעומת זאת היא מתהדרת בכלי הנחושת הממורקים כזהב שנשתמרו מימי בית ראשון (שם). כלומר, המסורות השונות מעמידות כאידאל יופי ויוקרה, ערכים שונים במקצת: עתיקות מסוגננות לעומת עושר הזהב.

9מזכירין אותו לשבח – כל התקנת מתקן במקדש וכל חידוש היו חלק מדיאלוג מתמשך שבין המסורת והחידוש. החידוש נועד להרבות את הפאר, אך הייתה בו פגיעה טבעית בכללים המקודשים מדורי דורות. על כן ההזכרה לשבח אינה טבעית, ואינה רק הודיה על התרומה. יש בה תשובה לשאלת הלגיטימיות של החידוש.

10בתקופת הגאונים "הזכרה" משמעה נשיאת ברכה או תפילה בבית הכנסת, ותפקידה הכרה פומבית בנדיב או הצהרת נאמנות למנהיג. אין לדעת אם הייתה למונח זה משמעות דומה גם בימי המקדש.

11יהושע בן גמלא (גמלה) הוא דמות מוכרת. יוספוס מספר על כוהן גדול בשם יהושע בן גמליאל 339 אנו מכירים את גמלא שבגולן. תושביה הם בני שבט זמריס ובני גרים, וספק אם היו שם כוהנים. מכל מקום, סביר שבן גמלא אינו אלא "בן גמליאל", כנוסח בקד', כ 123 ו-223. בכל אופן, הבדלי הכתיב "גמלא" – "גמלה" אינם אומרים דבר, ובעדי הנוסח השונים הם מתחלפים. שמונה לכהונה בידי אגריפס השני, בשנת 63 לערך. לאחר שנתיים הוא הוחלף (בתום הקדנציה), כרגיל בשלהי ימי הבית השני, ובמקומו מונה מתתיהו בן תאופילס שבימיו פרץ המרד הגדול (קד', כ 213; 223). במקביל, יוספוס מוסר על אחד הכוהנים הגדולים בשם זה 340 הכוונה לקבוצת כוהנים, בני משפחות העילית בירושלים, שמבניהם מונה הכוהן הגדול שבאותה קדנציה. שהיה שותף למרד הגדול כאחד ממנהיגי הסיעה המתונה (מלח', ד 160; חיי יוסף, לח 193), ובנוסף לכך היה חברו האישי של יוספוס. יוספוס מתארו גם כחבר במועצה של ירושלים (חיי יוסף, מא (204). מדובר, אפוא, באיש נכבד ביותר מהעילית הירושלמית, כוהן גדול לשעבר. ה"מלך" שבמשנה הוא אגריפס השני, שהיה מלך הגולן, אך הרומאים העניקו לו את הזכות למנות כוהנים גדולים בירושלים. כאמור, בספרות חז"ל תופס יהושע בן גמלא מקום מיוחד, ואף שכנראה היה צדוקי או מקורב אל הצדוקים הוא נזכר לשבח.

12במשנת יבמות (פ"ו מ"ד) מסופר שנשא את יבמתו עוד לפני שנתמנה פורמלית לכוהן גדול, והמעשה מוצג כמצב ביניים בין הפרת ההלכה לבין לחץ רב על חכמי ההלכה שיכשירו את המעשה 341 ראו פירושנו ליבמות פ"ו מ"ד; ספראי, אמהות. . מסורת אחרת מספרת שהיה קטן קומה: "...אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים" (ירו', פ"ה ה"א, מב ע"ב), ואפילו כאן אין ביקורת או לגלוג עליו. המסורת החשובה ביותר מייחסת לו את הקמת מערכת החינוך היהודית: "דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה... התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים" (בבלי, בבא בתרא כא ע"א).

13מסורת אחרת מספרת כיצד זכה למינוי הנכבד: "דאמר רב אסי: תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת בייתוס (ביתוס) לינאי מלכא עד דמוקי (על דאוקמיה) ליהושע בן גמלא בכהני רברבי" (בבלי, יח ע"א; יבמות סא ע"א – שלושה קבים של דינרים העלתה מרתא בת בייתוס לינאי המלך על [עבור] שהקים [מינה] את יהושע בן גמלא בין הכוהנים הגדולים). בסיפור זה יש ביקורת גלויה על מינויו. מצד שני הסיפור נשמע רֵאלי עד מאוד, ואכן כך מונו כוהנים לתפקיד היוקרתי ביותר בחברה היהודית בשלהי ימי הבית השני. שתי המסורות האחרונות הן בבליות בלבד, אך הביקורת עליהן מופיעה כבר במקורות תנאיים 342 ראו פירושנו לפ"א מ"א. .