משנת ארץ ישראל על משנה יומא ה:ד

1הביאו לו את השעיר – יש להניח שהכוהן הגדול יצא מההיכל וניצב עתה באזור השחיטה, ליד השולחנות מצפון למזבח (משנה, תמיד פ"ג מ"ג), ושחטו וזרק את דמו – כל קרבן נשחט, ואחר כך נזרק מדמו על יסוד המזבח. עד כאן העבודה הרגילה, מעתה הכוהן ממשיך בעבודה המיוחדת ליום הכיפורים. הכוהן הגדול נכנס בשלישית לקודש הקודשים. לא נאמר באיזה כלי הונח הדם, אך יש להניח כי גם כאן זה היה מזרק, מעין זה שהכיל את דם הפר, ועמד במקום שעמד – מול אבן השתייה, כמו במשנה א, היזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן ולא היה מתכוון 502 המילים "ולא היה" חסרות ב- מל, דו, מב; בעדי נוסח אלו גם ההמשך אינו אחיד. אם יש כאן הלכה השונה מזו שבמשנה הקודמת הרי נוסחתה השתבשה. דומה שכל השינויים הללו בשיבוש יסודם, ומעתיקים קיצרו כדי שלא לחזור על המשנה הקודמת. רוזנברג, יומא, עמ' 53, מציע שב- מל נשמט המשפט על ידי הדומות מ"למטן" עד "למטן". להזות ולא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה – וכן הלאה, כמו במשנה הקודמת. סגנון המשנה פיוטי, וכבר עמדנו על כך במבוא למסכת. בחלק מעדי הנוסח המאוחרים נוספה בשנית צורת המנייה כמו במשנה הקודמת "אחת, אחת ואחת" וכו' 503 כל הפִסקה חסרה בסדרת עדי נוסח (א, ל, מב, ת, מל, מפ, מק, מג, מיל, מגק, מפי, מגקב), וכנראה נוספה בהשראת הפיוטים. .

2יצא והניחו על כ[א]ן [השיני] שהיה בהיכל – ליד כן הזהב הנזכר במשנה הקודמת, שאיננו יודעים היכן ניצב, עמד כן שני ועליו הונח הכלי (המזרק) עם הדם.

3רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כ[א]ן אחד בלבד – על הכן האחד הונחו שני המזרקים.

4נטל דם הפר – מהכן, אותו דם שהונח על הכן במשנה הקודמת, והיניח דם השעיר – על הכן, והיזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ – הכוהן ניצב במרכז המקדש (בציר מזרח מערב), מול הפרוכת מבחוץ, והיזה מדם הפר על הפרוכת, אחת למעלן ושבע למטן – כמו בהזאות הקודמות, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה – וכו', כמו בהזאות הקודמות. החזרה על הפרטים מיותרת, ובכתבי היד השונים האריכו הסופרים וקיצרו את החזרה כרצונם. מי שחזר על הנוסח עשה זאת לא לשם בירור הפרטים, אלא כחלק מהמבנה הסיפורי-פיוטי של המשנה.

5נטל דם השעיר – הכוהן הגדול חוזר לכאן, נוטל את המזרק עם דם השעיר והניח – את המזרק עם דם הפר – המשנה מדגישה שתחילה הכוהן נוטל כלי חדש ורק אחר כך מניח את הישן, והיזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלן ושבע למטן ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה – ההזאה והמניין כמו בהזאות הקודמות.

6עירה דם הפר לתוך דם השעיר – לאחר שהיזה מדם הפר ומדם השעיר בפנים קודש הקודשים ובחוץ על הכפורת, הכוהן מערבב בכלי אחד את הדם שנותר בשני הכלים. העירוי הוא כפול: את דם הפר הוא מערה (שופך) למזרק של דם השעיר, ונתן את המלא בתוך הריקם – אחר כך הוא שופך (מערה) את הדם המעורב לכלי הריק. כל זאת כדי לערבב את הדמים "כדי שיבללו כל צורכן" (ירו', מב ע"ד; בבלי, נח ע"א) 504 יש לזכור שעבר זמן מאז מורסו הדמים, ויש להניח שחלק מהם קרש, לפיכך נדרשה תנועה קצבית כדי לערבם זה בזה. , שנאמר "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב" (ויקרא טז יח). בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא החולקת על הצורך לערב ודורשת שדמו של כל קרבן יוזה לחוד (נז ע"ב).

7התוספתא מוסיפה: "ולא היה מגיע לפרכת, אם הגיע הגיע, אמר רבי לעזר בי רבי יוסה אני ראיתיה ברומי והיו עליה טיפי דמים, ואמרו לי אילו מדמים של יום הכפורים" (פ"ב [ג] הט"ז). התוספתא מדברת כנראה על ההזאה האחרונה, שכן הראשונה לא הייתה מכוונת כלל לכיוון הפרוכת. רבי אלעזר ברבי יוסי שהה ברומא לפחות פעם אחת, והוא מספר מזיכרונותיו על ביקורו שם. פעמים מִספר הוא מְספר על כלי המקדש שראה ברומא 505 למעשה שלנו, המופיע בשני התלמודים, מקבילות (שמות רבה, פ"נ ד; תנחומא בובר, ויקהל, י; בבלי, מעילה יז ע"ב). כן מסופר על כלי מקדש אחרים שראה (בבלי, שבת סג ע"ב; סוכה ה ע"א; אסתר רבה, פ"א יב; קהלת רבה, פ"ה ד) ועל מסיבה לאחד מגדולי רומי שהשתתף בה (אסתר רבה, פ"ב ד), ומכיוון שראינו שרבי אלעזר ברבי יוסי ביקר ברומי, אין לתקן את נוסח המעשה. הוא אף הורה ברומי הלכות (תוס', נידה פ"ז ה"א, עמ' 648; מקוואות פ"ד ה"ז, עמ' 656), פגש שם את רבי מתיה בן החרש ודן עמו בדברי תורה (להלן, פ"ח מ"ח ומ"ה). ; איננו יודעים היכן ניצבו כלי המקדש. מן הסתם הם נשמרו, כמו שלל מלחמה אחר, בחצרות אחד המקדשים ששימשו כמעין מוזאון לשלל מלחמה. הסיפור, הנראה רֵאלי, מעיד כי בין יהודי רומא רווחו מסורות שונות המסבירות את כלי המקדש, אם כי אין כל ביטחון שהן כשלעצמן היו נכונות, כבר אז.