משנת ארץ ישראל על משנה יומא ו:ה
משנת ארץ ישראל על משנה יומא · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Yoma 6:5
Open in the reader →1על כל סוכה וסוכה – כאשר המשלח מגיע לכל אחת מהסוכות, אומרים לו – היקירים שבסוכה, הרי מזון והרי מים – מציעים למשלח לאכול כדי שיהיה לו כוח להמשיך ללכת מהר. התלמודים מניחים כי המשלח לא ניצל את ההזדמנות ולא שבר את צומו, "אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו" ויודע שיכול לאכול ל"מי שאין" בידו לאכול (בבלי, סז ע"א), ובלשון הירושלמי: "אין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו" (מג ע"ד).
2ומלוים אותו מסוכה לסוכה – כאמור, הליווי הוא בתוך תחום שבת. הליווי נועד להעניק למשלח ביטחון, אך בעיקר הוא חלק מהמעמד הציבורי. אדם מכובד אינו הולך ללא מלווים, כפי שהכוהן הגדול עובד במקדש ומלוויו בצדו חוץ מבשעת כניסתו לפנים ההיכל, לשם הוא נכנס לבדו.
3חוץ מ[ה]אחר[ו]ן 579 המעתיק הראשון טעה וכתב את האות וי"ו אחרי הנו"ן הסופית, וגם מחק אותה משהבחין בטעותו. שבהן שאינו מגיע עמו לצוק – כפי שהסברנו הסוכה האחרונה שכנה במרחק שני מיל מקצה המסלול, על כן לא היו המלווים יכולים ללכת יותר ממיל אחד. מבחינה הלכתית היו המלווים יכולים להתקין עירוב ולהגיע סמוך לצוק, ברם רעיון זה אינו מועלה במשנה 580 כאמור, בתוספתא מובאות דעות תנאים המבוססות על הכנת עירוב תחומין. . כאמור, ייתכן שהעירוב טרם התגבש כפתרון הלכתי מוסכם בסוף ימי בית שני; ייתכן גם שהצדוקים לא קיבלו את היתר הפרושים להתקנת עירוב, ורבים מיקירי ירושלים היו צדוקים. אך כפי שראינו לעיל אין לשקול את סדרי שילוח השעיר רק במאזניים הלכתיות; זה היה זה מעמד ציבורי, ולו כללי טקס משלו. כללים אלו נקבעו מסיבות שונות, וההלכות ה"טכניות" היו רק חלק מהשיקולים. כשם שהליווי הוא חלק מהמעמד הציבורי, גם בדידותו של המשלח היא מרכיב באותו מעמד, כמו בדידותו של הכוהן הגדול במקדש.
4אלא עומד – המלווה, מרחוק ורואה את מעשיו – רואה או מדמיין אותם לעצמו.