משנת ארץ ישראל על משנה יומא ו:ו
משנת ארץ ישראל על משנה יומא · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Yoma 6:6
Open in the reader →1עתה המשנה חוזרת למשלח ולעבודתו. לפי הסגנון של משנת יומא צריך היה לכתוב "בא לו לצוק, חלק לשון של זהורית" וכו', הווה אומר שהסגנון שמעשיו מתוארים בו אינו הסגנון הרגיל של משנת יומא אלא הסגנון הרגיל במשניות אחרות.
2ומה היה עשה – סגנון השאלה רגיל במשניות: "ומה הן מוציאין" (לעיל פ"ב מ"א), "ומה היו אומרות" (תענית פ"ד מ"ח), "ומה היא עושה לו" (כתובות פ"ה מ"ט) ועוד, חלק לשון שלזהורית – בשבת אין לקרוע, אך חלוקת החבל, דהיינו פיצול מקלעותיו ויצירת שני חבלים, אסורה פחות. כידוע אין איסורי שבת חלים על עבודות המקדש, אך נראה שבחרו באיסור קל יותר. כך גם מותר לקשור את החבל ביום הכיפורים למרות איסור קושר. לפי ההקשר במשנה נראה שמדובר בחבל זהורית ידוע ומוכר שהביא עמו המשלח. המדובר כנראה בחבל שנקשר בין קרניו של השעיר 581 לעיל, פ"ד מ"ב. . כמובן ייתכן שזה דיון בית מדרשי תנאִי ולא מסורת מימי הבית, מה שיסביר את הסגנון השונה.
3חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו – לא נאמר במשנה מה תפקידו של החבל ובכך נדון במשנה ח, ודוחפו לאחוריו – השעיר עומד כשגבו אל המורד ופניו למשלח והוא נדחף אחורנית, ומתגלגל ויורד ולא היה מגיע למחצית ההר עד שהוא נעשה איברים איברים – המעשה המתואר במשנה נועד לכך שהשעיר ייהרג במורד, אך כפי שראינו במשנה הקודמת במקורות נרמזות גם גישות אחרות, ולפיהן נותר לשעיר סיכוי מה לשרוד.
4בא – המשלח, וישב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך – המשלח סיים את תפקידו ועתה חלים עליו דיני יום הכיפורים. על כן מותר לו ללכת מרחק של תחום שבת, עד הסוכה האחרונה. כאמור הייתה הסוכה האחרונה במרחק שני מיל, הווה אומר שהוא הלך יותר מתחום שבת. יש להניח שהתירו למשלח לחזור לסוכה משום הסכנה שבהישארות לבדו במדבר. ברור שלו היה זה השיקול היחיד ניתן היה להתיר לו לחזור גם לסוכה שהייתה בנויה רחוק יותר, ומצד שני ניתן היה גם לבנות סוכה נוספת במרחק קטן מהצוק. דומה שהכלל היה שהמשלח צריך להיות לבד בעת השילוח, כמו שהכוהן הגדול בודד בהיכל, ונבנתה סוכה במרחק קטן (3 ק"מ) כדי לא להטריחו ללכת עוד ועוד. לשיטת רבי יהודה הייתה הסוכה האחרונה במרחק מיל אחד מהצוק 582 לעיל, פירושנו למשנה הקודמת. .
5מאמתי מטמאין בגדים – התורה קבעה שהמשלח יכבס את בגדיו וצריך להיטהר (ויקרא טז כד), הווה אומר שבגדיו נטמאו. מעתה יש לקבוע ממתי הוא מיטמא. השאלה תאורטית למדי, שכן המשלח מבצע את כל שליחותו ואין זה כה חשוב מאיזו שעה בדיוק הוא ובגדיו טמאים. אך זו שאלה עקרונית בעיקרה המבררת מהו עיקר מצוות השילוח: האם המצווה בוצעה בעצם השילוח (לדעת חכמים) או בשעת הפלתו לתהום (רבי שמעון), או אולי בשעת הגעתו למדבר כפי שניתן להבין מהמשנה האחרונה בפרק (להלן), משיצא לחומת ירושלם – כרגיל בכל כתבי היד הנוסח הוא "ירושלם". "ירושלים" הוא כתיב מאוחר, וכמעט אינו מתועד בכתבי היד הקדומים. עם זאת, על מטבעות החשמונאים מופיע לעתים "ירושלם" ולעתים רחוקות "ירושלים". הכתיב "ירושלים" מופיע לעתים רחוקות אף בכתבי מדבר יהודה 583 זאת כנגד דמסקי, ירושלים. .
6רבי שמעון אומר משעת דחייתו לצוק – המצווה נגמרת בדחייה מהצוק: אז המצווה מושלמת, ורק אז המשלח נטמא.