נשמת אדם, שבת ומועדים סז

1מה שכתב המ"א בסי' ש"ט ס"ק ד' בשם התוס' דהטעם דא"צ ליקח הפירות מכלכלה הוי משום טירחא. באמת מלשון התוס' קמ"ב ד"ה ה"נ משמע כדבריו. אבל כפי שנדפס בש"ס שלנו דברי התוס' ד"ה ונשדינהו דהטעם פן יפלו לארץ א"כ גם דברי תוס' יתפרשו כן וכבר השיג בת"ש:

2כ"כ בת"ש ולא כתב שום ראיה לזה. ודברי הש"ע שהוא כלשון הטור בסי' ש"י סעיף ח' לכאורה הדיוקים סותרים אהדדי. והנה הב"י כתב ומש"כ רבינו וכגון שדבר המותר חשוב כו' למד כן מדאמרינן דף מ"ז הוי מטלטלינן כנובא אגב קטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים מיתיבי ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטל (פירש"י ר"י ור"ש שנחלקו בנר ישן) אמר אביי בגלילא שנו פרש"י בגלילא שחשובה להם שברי פתילה שאין בגד פשתן מצוי להן הלכך לא בטלו ונעשה נר בסיס להם. ור"ת כתב דאין נראה אלא ה"פ בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן ודברי רבינו כר"ת עכ"ל הב"י. ומ"ש ודברי רבינו כר"ת לא זכיתי להבינם ונעלמה ממני כוונתו וצ"ע. והנה לרש"י שכ' שהפתילה חשוב להם משמע ודאי דאפי' גם השמן חשוב אפילו הכי אסור. ומכ"ש לפי מה שכתבו תוס' דגם שמן לא היה להם וא"כ שניהם היו חשובין מוכח דאסור. ולר"ת שכ' דהיה להם לרוב פשתן וגם שמן. וא"כ שניהן אילן חשובין ואפ"ה אסור וא"כ משמע דאם שוין בחשובו' אסור. ואפשר דכוונת הב"י דלרש"י משמע דתלוי החשובות באיסור דאם האיסור חשוב אזי אסור אבל אם אין האיסור חשוב אע"ג שגם ההיתר אינו חשוב מותר. אבל לר"ת שכ' כיון דההיתר אינו חשוב אסור משמע אע"ג דגם האיסור אינו חשוב מ"מ אסור דלא כרש"י. והטור כיון דנקט תחלה כגון שההיתר חשוב לו משמע דוקא כשההיתר חשוב אצלי מותר אבל שניהן שוין אסור ואף שמסיים אבל אם האיסור חשוב לאו דוקא אלא ה"ה בשניהן אנן חשובין אסור:

3נ"ל דזה דומה להא דאמרי' בביצה ולטלטל שיורי כוסות אגב כסא וכתב תוס' שם ובשבת מ"ז דכיון דשיורי כוסות לא חשיבי כלל נתבטל לגבי כוס אע"ג דאין בו שום דבר היתר וא"כ ה"נ אם הוא אדם שאינו חשוב לו כלל איזה פרוטות בטלים ודוקא אם אינם חשובים כלל כמש"כ בכללים:

4כתב המ"א בסימן ש"י ס"ק ז' והוי יודע כו' מותר לטלטל השידה כיון שאינו על עיקר הכלי עכ"ל. ואף שלשון זה אינו בתוס' כמו שהעתיק המ"א. ולכאו' משמע דכולה מתני' מיירי מדין מוכני ומותר לטלטל המוכני באינה נשמטת אבל השידה אסור לטלטל. וכן לשון הרא"ש בפי' המשנה פי"ח דכלים וז"ל אבל אם אינה נשמטה בטלה לגבי שידה וכיון שאין בשידה מעות מותר לגרור המוכני ובלבד שלא יזיז השידה ממקומה עכ"ל. ואפשר שכן דעת הרמב"ם בפירושו שם אבל המ"א העתיק לשון הרמב"ם וסובר דהרמב"ם מתיר לטלטל השידה (ודבריו בפירושו צ"ע כי לא זכיתי להבינם על בוריו) וכדברי המ"א מבואר בחי' רשב"א שבת: ואמנם סוף דברי מג"א צ"ע. שהעתיק לשון המשנה בנשמטת ואין גוררין השידה ובמשנה איתא ואין גוררין אותה דמשמע דקאי על המיכני אבל השידה נראה לכאו' דמותר אפי' בנשמטת. וכל שכן הוא מסיפא דבאינה נשמטת שהמוכני הוא מן הכלי גופא ואפ"ה כיון שאינו מונח על עיקר הכלי מותר לגרור השידה לדעת מ"א ומ"ש ברישא דהמוכני כלי בפ"ע. וא"כ קשה למה יהיה אסור לטלטל השידה בשלמא המוכני אסור דכיון שהיא כלי בפ"ע נעשה בסיס אבל השידה אדרבה כיון שצריך לטלטל השידה אם כן המוכני הוא בסיס לאיסור ולהיתר שהיא השידה מה שאינו כן כשאין צריך לשידה רק להמוכני אזי הוא בסיס לאיסור לבד. אבל באינה נשמטת מותר לגרר אפילו המוכני דכיון דלא הניח על עיקר הכלי לא נעשה בסיס כלל ומותר לגרר אפי' המוכני ומכ"ש השידה: ואמנם דינו של מ"א בכיס קשור או תיבה שבשולחן המיוחד רק למעות. דינו דין אמת לשיטת ר"ת שהיא הי"א שהביא הרמ"א כיון דיחדו לכך הוי מוקצה אף אם אין עליו מעות. וא"כ כיון שהשולחן בסיס לתיבה הוי בסיס לאיסור ואסור לטלטל השולחן. ולא דמי למוכני דהתם כשרוצה לגרר השידה הוי המוכני בסיס לאיסור ולהיתר. משא"כ לשיטת המחבר דלא כר"ת או בתיבה שבשולחן שאינו מיוחד למעות אלא מניחים בתוכו לחם וסכינים ואירע שהניח בו מעות אפי' מדעת והתיבה נשמטת לגמרי מן השולחן אזי יש לו דין מוכני ואסור לגררו דהא נעשה בסיס. אבל השולחן מותר לטלטל שהרי השולחן בסיס גם לתיבה שהוא כלי המותר ואם אינה נשמטת לגמרי אזי אפילו התיבה לא נעשה בסיס כיון שאינו מונח על עיקר הכלי ומותר לגרר אפי' התיבה כנלע"ד דצ"ע דברי המ"א ולמעשה צ"ע. ודברי רא"ש נ"ל שהוא מפרש מוכני הוא אופן. ור"ל להגביה ולגלגל האופן לצורך אע"פ שעי"ז מטלטל גם המעות. מ"מ הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר משא"כ כשמטלטל השידה כדרכו אזי הוא טלטול גמור. ולולי זאת אין ביאור לדברי הרא"ש: וז"ל הרשב"ם בחי' שבת ד"ה ואין גוררין וא"ת זמן שיש מעות אע"פ שאינה נשמטת מפני מה גוררין אותה. תירץ ר"א כשיש בשידה פירות והלכך באינה נשמטת ה"ל הכל כלי אחד ונעשה בסיס לאיסור ולהיתר ומותר לגוררה. וכדתנן בוטל אדם כלכלה כו'. ובתוס' פי' דכשהיא נשמטת אינו בטל לגבי שידה וכיון דנעשה בסיס לאיסור אסור גלגוררה. אבל באינה נשמטת בטילה לשידה ואע"פ שהיא נעשה בסיס לאיסור לא חשבי' השיד' כבסיס לו מפני שהמוכני טפל לשידה עכ"ל. לפ"ז כ"ש בנשמטת דמותר לטלטל השידה דאזלינן בתר עיקר הכלי דבודאי בין בנשמטת או אין נשמטת אין חילוק דתמיד המוכני הוא טפל לשידה ואין השידה טפל למוכני. רק דהרשב"א כתב דבאין נשמטת והיה מצד הדין לאסור לטלטל אף השידה דבזה אין שייך לומר שהמוכני בסיס גם לשידה שהיא היתר כיון שהכל כלי א'. ומש"ה כתב הרשב"א דלר"א שיש בו פירות. והרשב"א כ' דהמוכני בטל לגבי השידה דכיון שהוא רק טפלה לשידה וכיון שאינה נשמטת מותר לגרר דלא נעשה בסיס למעות כיון שאינו מונח על עיקר הכלי. אבל בנשמטת אזי אין המוכני בטל לשידה ואסור לגרור המוכני בפ"ע. אבל בודאי אם צריך לטלטל השידה מותר לטלטל עם המוכני שהרי המוכני הוא בסיס לשידה שהוא כלי היתר וגם למעות והוי בסיס לאיסור ולהיתר. ואינו דומה למה דאיתא בדף מ"ז בשבת הנח לשמן ופתילה דנעשו בסיס כמו שכתבו תוס' שם. ולפ"ז כשיש שולחן שרגלים שלו כמין תיבה באופן שאין השופלאד תלוי בשולחן כלל. וא"כ הוי ממש השולחן כשידה והרגל כמוכני וכפי' תוספת ורשב"א שהוא כן שהשידה יושבת עליו ואם כן כשצריך לתיבה אסור לטלטל התיבה שהרי כיון שאינה מחוברת לשולחן אינה בטלה לשולחן והוי בסיס. אבל אם כשצריך להעמיד השולחן עם התיבה במקום אחר ואינו יכול לנער המעות מותר לטלטל גם התיבה וכדפרישית. דהא דאיתא במתני' בנשמטת ואין גוררין אותה י"ל המוכני לבד אבל לצורך השידה מותר שהרי התיבה נעשית בסיס גם לשלחן שהוא היתר. וכדאיתא בסימן ש"ט ס"ג וש"י סעיף ס"ט. ובשופלאד התלוי בדף השלחן צ"ע שגם השלחן נעשה בסיס לשופלאד והשופלאד למעו' כמו השלחן שנעשה בסיס למטרה והמנורה לנרות דאסור לטלטל השולחן כ"ז שהנר דולק כדאי' בסי' רע"ז. או אפשר י"ל דדוקא במנורה שהוא מלאכתו לאיסור ע"כ לא מיקרי השולחן בסיס לאיסור ולהיתר כיון שההיתר שהיא המנורה היא גופה דבר שמלאכתו לאיסור. משא"כ השופלאד שעשוי לסכינים ולחם ואירע שהניח בו מעות. י"ל שהשולחן הוי בסיס לשופלאד שהוא כלי היתר. ונראה דבזה אסור אא"כ מונח שם סכינים ולחם וכדומה אבל בדין ראשון שאין השופלאד תלוי בשולחן אלא שקבוע ברגלים והשולחן מונח עליו נראה להתיר אפילו באינו מחובר וכ"ש במחובר. וכן הדין שכתב המ"א בכיס תפור ובשופלאד היא אמת. רק אם עשוי השלחן שמונח על תיבה ואין השופלאד תלוי בשולחן. נ"ל דיש להתיר דזה דומה ממש לשידה ונשמטת דמותר לטלטל השידה. רק המוכני לבד אסור לטלטל וכמו שכתב כנלע"ד:

5כ"כ הרא"ש בפרק כירה סי' י"ט אהא דמחלק הרי"ף בטלטול מן הצד דמותר לצורך דבר המותר אבל אם היא לצורך דבר האסור אסור והקשה ר' יונה מקש שע"ג המטה לא ינענע בידו אבל מנענעו בגופו. והא התם הטלטול לצורך הקש שהוא מוקצה ואפ"ה מותר בטלטול מן הצד. ותירץ הרא"ש וז"ל דהתם אף טלטול אין כאן דאינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד עכ"ל וע"ש. והר"ן תירץ כיון שהוא לצורך לשכב עליו הוי לצורך דבר המותר וא"כ מוכח דלרא"ש אפי' לצורך דבר האיסור מותר לטלטל בגופו דגרע מטלטול מן הצד וכ"כ הב"י ר"ס ש"ח בכללים. ולפ"ז הא דאיתא בשבת קכ"ז עושה שביל בכניסתו וביציאתו ל"ד בשצריך לילך בדרך הלוכו אלא אורחא דמלתא תני. ועיין מ"ש ר"ס ש"ח ס"ק ז' וכ"כ להדיא בסימן ש"ה סעיף י"ח. וכדאיתא בב"י סי' ש"ח בכללים ומ"ש המ"א סי' שי"א ס"ק כ"ד דלרא"ש אסור לצורך מקומו היינו בטלטול ביד אבל בגופו דגריע מטלטול מן הצד מותר לרא"ש. אבל לדעת הר"ן דאפילו בגופו הוי כטלטול מן הצד בידיו ואינו מותר אלא לצורך דבר המותר. ונראה לי דכן דעת רש"י שכתב במתניתין הקש שעל גבי המטה דף קמ"א דהוי טלטול מן הצר ע"ש משמע דס"ל כר"ן. ולפ"ז הא דעושה בו שביל דוקא בדרך הליכתו דלא מחזי כלל כטלטול:

6מ"ש הט"ז בסי' ש"ח ס"ק י"ח. נ"ל דאין לסמוך בזה כלל ואינו כלום והט"ז בעצמו סותר דבריו בסימן שי"א ס"ק ב' דכתב להדיא דאסור לדחוף מוקצה בקנה וכ"ש לגרר אותו. וצ"ל דלא דמי למ"ש בסימן ש"ח דהתם עכ"פ עושה לצורך דבר היתר לפנות השולחן והוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. אבל לצורך דבר האסור בזה מיירי בסימן שי"א. וא"כ פשיטא דאסור טלטול מעות ע"י בגד וכיוצא בו דלכ"ע אסור:

7בסימן תצ"ח במ"א ס"ק ל' כתב דמוקצה מותר לטלטל לצורך מצזת כסוי. וכן פריך הש"ס בסוכה מ"ב טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת. וכתבו תוס' דהלולב הוא מוקצה. אך ע"כ צריך לחלק שהרי שופר של ר"ה אין מפקחין עליו גל של אבנים בסי' תקפ"ו. ובסוכה ע"ג שכבשו הערבות תחת אבנים ופרש"י שהיו יודעים שלא יטלטלו חכמי' האבנים. ועיין סימן תמ"ו) וע"כ צ"ל דשאני כיסוי שבזה המוקצה מקיים המצוה. וכן בטלטול הלולב מקיים המצוה משא"כ בטלטול אבנים אינו מקיים עדיין שום מצוה עד שיתקע בשופר ויגביה הערבה. וא"כ ה"נ בטלטול הסכך אינו מקיים מצות סוכה עד שישב בה. אך צ"ע דא"כ מ"פ הגמרא בפסחים ס"ט על הזאה שאין דוחה שבת. ופריך טלטול בעלמא הוא והיינו טלטול מוקצה שהאזוב ומי חטאת אינו ראוי לכלום והוצרך לשנות גזרה שמא יעבירנה. ומאי קושיא הא התם אין הזאה מצוה כדאמרינן בהדיא שם דהוי מכשירי מצוה כדי שיוכל לעשות פסח. וא"כ אסור לטלטל מוקצה כמו גבי שופר. וצ"ל דאזוב ראוי ולפ"ז צ"ע בסימן תמ"ו בהמוצא חמץ ביו"ט ראשון למה לא נתיר לו להוציא לקיים מצות תשביתו כמו מצות כיסוי דיכול ג"כ להמתין עד הערב. וצ"ל דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ועיין בהלכות י"ט כלל ק' בנ"א סי' ב'. ולפי מ"ש בש"ע סימן תמ"ו להתיר לטלטל החמץ ביו"ט שני לקיים מצות ביעור חמץ א"כ י"ל דה"ה בכל מוקצה מותר לטלטל ביו"ט שני לקיים מצוה דאורייתא. ואמנם דוקא בסתם מוקצה אבל במוקצה שאסור משום גזירה אע"פ שמקיים המצוה ע"י טלטול זה אפ"ה אסור ולכן לולב שנתלש ביו"ט אפילו ביו"ט ראשון אסור ליטלו לצאת בו דכיון דמוקצה דמחובר אסור משום שמא יעלה ויתלוש העמידו חכמים דבריהם כדאיתא בסי' תרנ"ה: