פת לחם, שער שלישי - שער עבודת האלוהים, הקדמה

1חיוב יחוד בשער היחוד ואופני בחינת טובותיו בשער היחינה:

2כשיתברר אצלו היחוד והבחינה הנ"ל:

3למטיב על מי שהטיב כלומר העבודה השייכה למטיב ומוטלת על מי שהטיב לו:

4ביאור אופני הטובות כו' חלוקי הטובות ההויות בעולם לכמה מינים יחלקו וחיובי ההודאה שהמקבלים חייבים להודות למטיבים:

5ואם יקצר כו' ואף שיקצר במעשהו שלא באה לנו הטובה בשלמות כפי כוונתו לאיזה סיבה שקרה לו שמנעה אותו מהוציא כוונתו לפועל אעפ"כ הודאתו חובה עלינו כאלו היתה הטובה בשלמות:

6דעתו עלינו לטוב כו' הם שתי בחינות חלוקות כי כבר ימצא איש אוהב רעהו וחפץ בטובתו אך לא כוון מעולם להתעסק בעצמו בהטיב לו אם מעצלותו ואם בלתי יכולת וגם ימצא מי שכוון להטיב לרעהו ולא מפני שהוא חפץ בטובתו רק לאיזו פניה אחרת אם לכוונת תפארת או לעגמת שונאו החפץ ברעת האיש ההוא דוגמת מאמרם ז"ל לא מפני שאוהב את מרדכי וכו' וכדומה לזה. לזה אמר פה שתי הבחינות דעתו לטוב וכוונתו להועיל או יהיה כוונתו באמרו דעתו לטוב על העושה לחבירו איזה טובת הנאה ובאמרו כוונתו להועיל כוון על מי שהציל רעהו מאיזה רעה והועילו או כוון בדעתו לטוב לערב וכוונתו להועיל במועיל:

7יסתלקו מעלינו אמר לשון סילוק לפי שמיד בקבלת הטובה יקדים ציור חיוב ההודאה בלב המקבל על הסתם אך בהודע לו אח"כ שלא כוון המטיב יסתלק ממנו הציור ההוא:

8קצתה אל קצתה כלומר הטובות הבאות מקצתם אל קצתם:

9בני אדם קצתם לקצתם כלומר בני אדם השוים בערך אחד:

10השם והכבוד שכבר יתאוה האדם בטבע שיהיה לו שם כשם הגדולים אף במקומות הרחוקים שקרוב הדבר שלעולם לא יזדמנו עמו בצוות אחת שיכבדו אותו ובמלת הכבוד כוון על קבלת הכבוד בפועל:

11ולגמול העולם מלת גמול במלאפו"ם והוא שם ולא פועל. כלומר שכוונתו בשביל גמול העולמיי שטבע ישוב העולם להטיב איש לרעהו בעת צרכו בכדי שיגמלהו רעהו טובה כשיצטרך הוא לו:

12החזק על החלש הוא דוגמת טובת העשיר על הרש רק זה בממונו וזה בגופו:

13בעבור חמלתו עליו בשעה שהוא רואה צערו שאז יחם לבבו על צערו ושייך בזה מלת חמלה וגם אח"כ שנעלם צערו מעיניו אעפ"כ תמיד כשזוכרו הוא כואב על עניו ורוע חלקו:

14עם עוצם תקותו שהוא מקוה להשיג ממנו אחרית ותקוה אם להיות לו ע"י שם ושארית בארץ שהוא דבר חביב אצל טבע האדם ואם עפ"י ד"ת ברא מזכי אבא כי עטרת זקנים בני בנים ולגרסת תשוקתו כוונתו על התשוקה הטבעית שבאדם ואהבתו העזה ליוצאי ירכו כי תחלה אמר לפי שהוא נתח מנתחיו והוא קצת דבר מחוייב מצד השכל ואח"ז אמר מצד השתוקקות הטבע אף אם היה בזולת טעם כי אין טעם באהבה ונוסחא זו יתר נכונה:

15והלא תראה מליצה זו מורה שגירסת תשוקתו היא העיקרית ומביא ראיה ע"ז שהוא מרגיש עליו יותר מעל עצמו כו':

16העבודה והכבוד והיראה שנאמר איש אמו ואביו וכו':

17איש אמו ואביו תיראו כו' הנה השמיט המחבר מצות כבד הנאמרת בעשרת הדברות לפי שכוונתו להביא ראיה שהתורה צוותה ע"ז מצד השכל ולא בדרך חוק ככל חוקי התורה והנה שם במצות כבד נאמר למען יאריכון ימיך ואחר שייעדה התורה בגמול כזה הרי הכניסה אותו במצות השמעיות אך בפסוק איש אמו כו' שם נראה שכוונת התורה לחיובה מצד השכל שלכך הקדימה האם שנטפלה יותר בגדולו ועל הכבוד הביא פסוק בן יכבד וכו' שנראה בבירור שם מלשון הפסוק שכוונתו מצד השכל שהרי לא אמר בלשון צווי רק בלשון מנהג העולם עפ"י טבעו המחוייב מצד השכל הפשוט ולפי שפסוק אמו ואביו הוא בתורה הקדים אותו לפסוק שמביא על הכבוד בנביאים ובתחלה הקדים הכבוד להיראה כפי טיב הענין שהרי הכבוד הוא בקום ועשה והיראה בשב ואל תעשה ועל העבודה לא הזכיר שום ראיה לפי שהיא כלולה במצות כבוד כפי קבלת רז"ל באמרם איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מכניסו ומוציאו ובאמת מצאנו בפסוק כי כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו כו' גם אפשר כוון בפסוק בן יכבד אב גם על העבודה שהרי מסיים שם ועבד אדוניו והרי כבוד העבד המכוון בו הוא העבודה ממנו כן גם כבוד האב למוד מענינו:

18בעבודתו והודאתו כו' הנה נראה כוונת המחבר בדרכים הנ"ל שהרי הביא ראיה מפסוק זה גם על ההודאה וע"כ הוא לפי שהוא למוד מענינו מכבוד אב שכוונתו גם בעבד על הכבוד ואיזה כבוד שייך בעבד נוסף על עבודתו הוי אומר זו ההודאה בפה:

19הנאה גדולה קיימת כו' נראה לי שצריך להוסיף מלת ויקרה ולגרוס הנאה גדולה קיימת ויקרה והוא למוד מהפכו שפרט שם ג' חלוקות הנאה קטנה אבודה ונבזית שהרי מעשה הצדקה בעוה"ז היא להמקבל הנאה קטנה בכמותה שהרי לא יחונן עשיר את הרש בהון עתק בפעם אחת וגם היא הנאת שעה וגם היא נבזית בכל הגשמיים שלהיותם חומריים הם נבזים בעיני המשכילים כמאמר החכם חוש המישוש חרפה היא לנו והשכר הגמולי הוא הפך בכל הג' חלוקות מה שהוא מבואר מעצמו שהרי הוא גדול יתר מאד כמאמרם ז"ל יפה שעה אחת כו' והוא קיים נצחי ורב היקר והאיכות מאד:

20בטובה שהפקידה כו' הכניס במתק מליצתי עוד רבותא שאין להם להחזיק לו טובה כ"כ שהרי אם בעל נפש הוא יודע הוא בעצמו שאינו נותן כלום משלו ואיננו רק מופקד בידו כדי לתתה למי כו' כמו שנאמר ומידך נתנו לך:

21אהבת השבח הוא השם הנזכר למעלה:

22מפני יראתו כו' שהוא ירא שבהיותו בידו אולי יאבד בענין רע ולא לו יהיה כשיצטרך לו:

23רבים יחלו כו' אף שאין נזכר בזה הפסוק השבח אך הוא למוד מענינו שאם אין שבח אין תחנונים ואחר שטבע העולם לחלות פני נדיב א"כ הדין נותן שכשנעתר וממלא רצון צריך להודות לו על כך:

24ולפני גדולים ינחנו ונראה מזה שנחשב לו לקנין מעלה והרי צריך המקבל לשבחו:

25על העני הכואב ולא גרסינן הכואב לו:

26ואיננו נשאר כו' כוונתו בלשון זה לפי שבחלוקה זו הדעת נותנת לפטור מהשבח יותר מכל הנ"ל לפי שנראה בזה כוונת הפועל תיכף לשעתו בהרגשת צערו עליו משא"כ בכל הנ"ל שאין טובת עצמו מורגשת ונראית מיד ואעפ"כ איננו נשאר מבלתי שבח כלל:

27ולקנות קישוט כו' היינו לפאר את נפשו שהזכיר או לכוונת השם והכבוד הנ"ל:

28שאולה בידם כי שלו ית' הכל כמד"א לי הכסף וכו' ואומר כי שלך הכל וכו':

29והם מוכרחים כו' אם מצד הטבע אם מצד ישוב העולם כנ"ל:

30טובתם אינה תמדיית ונדיבתם אינה נמשכת הם ג"כ שתי חלוקות האחת שאין פועל הטוב תמיד אצלם כי לא בכל שעה ייטיב לו רק מזמן לזמן והשני שאון ה:את הפעולה שקבל נמשכת זמן רב:

31וחסידותם מעורבת כו' לכאורה היינו הך שאמר תחלה שהם מוכרחים וכו' אך באמת הם שתי חלוקות כי בתחלה אמרו בבחינת הבחירה שאין בחירתם שלמה שהרי ההכרח יאלצם לכך מצד טבעם או טבע ישוב העולם וגם הטבע הוא סעיף מההכרח והשנית שגם אם נניח הדבר לבחירתם ונאמר שהם מתחסדים בזה אעפ"כ איננו חסד של אמת כי בוודאי חסידותם מעורבת וכו':

32לבורא הטובה והמטיב בה שהוא ית' ברא כל הטובות וכל הבני אדם המטיבים בהם:

33מתמדת ונמשכת שיש טובות שאינם נמשכים משך זמן מדובק רק מתחדשים תמיד כמו שהיה ירידת המן מתחדש בכל יום ויש טובות נמשכות בהמשך אחד כמו החיים והבריאות:

34באנושותם ועצמם כאלו אמר בגופם ונפשם ובדמות כוונתו על תאר האדם:

35ובחבורם חבור גופם והרכבת אבריו זה בזה ובצלמם בצורתם האנושיית שהוא השכל כי כן פירש במורה במלת צלם:

36וטבעיהם וזה נראה מהתפעלות מזג האדם מהחום והקור והמעצרים והמשלשלים והמקיאים וכיוצא בזה:

37ובקרוב מקריהם כמו מיני החלאים המתרגשים ובאים לפרקים ר"ל:

38החסרון והגריעות חסרון בהעדר הטוב וגריעות במציאות רע:

39בהרכבהו הוא הרכבת המזג מד' יסודות ושארי פרטי חלקיו וחבורו חבור אבריו זה בזה:

40טוב באיכות מהותו ושלם בכל מעלות ומדות ודרך שילוח נאמר פה כי מהותו ית' ושלמותו הכל אחד מכל צד:

41גרוע הוא היפך הטוב וחלוש הוא הפך השלם שאף שחסר הוא הפך שלם אך א"א לומר על האדם שהוא חסר שהרי האדם יש לו ג"כ כל מעלות בכח אך יתכן לומר עליו שהוא חלוש לפי שאינם אצלו בפועל עד שיוציאם בבחירתו ויהיה לו לקנין עצמי והבן:

42נעלה בטובו ונשא בשלמותו ומרומם מהשגתנו:

43בהרגשה הרגשת החושים:

44חסר מצרכיו וחלוש בכחו:

45ועוללותו לשון עוללים שאלו לחם:

46חזקים ממנו בלשון כולל ואח"ז ביאר הנ"מ האחת שהם יכולים לסבול הצער דהיינו קור וחום ורעב ודומיהן ולנשא את עצמם כלשון חכמים החי נושא את עצמו ולכן אינם מטריחים אבותם כו':

47הרחיצה במים והנקיות בשאר דברים כמו לסרוק שער ראשו במסרק:

48שאר טנופיו כמו צואת האף והאוזן:

49מחולשת תחבולותיו איך תחבולותיו בצרכיו חלשים מאד שהרי כשיחסר אצלו כח הדברי הוא השכל שבאמת הוא מצוי בין בני אדם שלאיזה פגע שיארע במוחו ר"ל יחסר שכלם שאז יהיה נעוה ונתעה. נעוה לשון בלביל ועיקום כמו ונעוה לב יהיה לבוז (משלי מב) ונתעה כמו תעה לבבי סר מדרך הישרה שבאמת הם שתי חלוקות במטורפים האחת שאין דעתם מיושבת בכל תנועותיהם והשנית שאם עושה דבר במתון הם עושים בטעות או יהיה כוונת נתעה על מה שלפעמים יתיישב בדעתם ציור שקרי שאנו קורין (איין בילדונג) וכוונת נעוה על בלבול וטרוף מחשבותיהם ותנועותיהם או יהיה נעוה בדעתו ונתעה תועה ממקומו נע וגד כמו נבוכדנצר:

50בשחיתות לשון השחתה כמו נלכד בשחיתותם (איכה ד׳:כ׳) שיחבול בעצמו בחבורות רצח ולפעמים ימית את עצמו וזה אומרו בשחיתות ובתמותות:

51בדרכי טובתם כמו עשית קינים למושבן ומשכנם בראש האילן במקום גבוה וכמו חסידה ידעה מועדיה גם תור וסוס כו':

52מבחין בהשקפה ראשונה ומתבונן אח"כ בדבר מתוך דבר:

53הראיות הלקוחות מן השכל ופרסום העדים מן הכתוב ואמתת המופתים תקוע בשכל שמצד השכל שייך לומר תקוע שהוא יתד תקוע מעצמו ועל ההכרה שהיא לקוחה מבחוץ מן החושים שייך לומר נטוע כאילן נטוע במקום: