פרישה, חושן משפט קלד:ג
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 134:3
Open in the reader →1ואם הטלית כו' שם דף מ"ה דביוצא מתחת יד אחר הו"ל כאילו אין יד אומן ביניהן ובעינן ראה ומסירה בעדים וכמש"ר בסי' קל"ג: ומש"ר אבל כשטוען האומן כו' פי' כשראו אותו עדים בידו ואף שלא ראו אותו ביד האומן כיון דהוא מכח האומן קאתי הו"ל כאילו ראהו בידו וקתבעו מיד. אבל אי לא ראו בידו אף שראהו ביד האומן הא האומן היה נאמן לומר החזרתיהו כיון דלא תבעו מיד אחר הראיה אגב זה הבא מכחו יש לו האי מגו כיון דלא ראוהו בידו וק"ל: ור"ת כתב כשיש עדים כו' מפשט דבריו נראה דס"ל דדוקא שמסרו לו בעדים אז אין חילוק בין ראה בין לא ראה לעולם אינו נאמן (וכתב ראבי"ה ז"ל הטעם מפני תיקון העולם שא"כ לא היה רשאי שום אדם ליתן לאומן לתקן כו' וכ"כ המ"מ טעם דהרי"ף בפ"ט דטוען כדי שיהיו בעלי בתים מצוים אצלם) אבל אי ליכא סהדי דמסרו בידו ולא ראה ס"ל לר"ת דנאמן ולפ"ז מש"ר וכ"כ הרי"ף בין ראה כו' ר"ל בין ראה אע"ג דליכא עדי מסירה או לא ראה ואיכא ע"מ ומ"ש ואע"ג דיכול למימר להד"ם פי' שבאו לידי מידך אלא מיד אחר בא לידי היכא דליכא עדי מסירה אע"ג דישנו עדי ראיה או החזרתי לך כשיש ע"מ וליכא עדי ראיה כי אמר לקוח אינו נאמן וכן פי' הרז"ה בהדיא וכמ"ש לשונו בדרישה ואף שסתם רבינו פירוש דברי הרי"ף ז"ל ס"ל דסתמו כפירושו דאל"כ הו"ל להרי"ף להוסיף ולכתוב בין ישנו עדי מסירה וראיה בין ליכא ע"מ וראיה כלל כו' ומדלא כתב אלא בין ראה ובין לא ראה משמע דעכ"פ חד צד לטיבותא בעי' וכמ"ש בדרישה: ומש"ר וא"א כתב כסברא ראשונה ר"ל דהכל תלוי בעדי ראיה ולא בעדי מסירה וכנ"ל: ומש"ר וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב כו' ז"ל הרמב"ם בפ"ט מטוען האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו א' כלים העשוים להשאיל ולהשכיר וא' שאר כלים כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעים שכלי הזה שלו והוא טוען כו' עד ויש גאונים שדנו כו' עד ודין זה הוא פלא בעיני ואחר זה מיד כתב שם הרמב"ם ז"ל לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען ואמר כלי פ' נתתי לתקן והאומן אומר חזרת ומכרתו או בתתו לי האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר להד"ם ואפילו מסרו לו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו כו' עכ"ל. הרי בסוף דבריו כתב בהדיא כדעת הרא"ש וסייעתו דאפילו מסר לו בעדים כל זמן דליכא עדי ראיה נאמן האומן במגו דהחזרתיו לך והיכא דאיכא עדי ראיה אף ע"ג דלא מסר לו בעדים כלל אינו נאמן כמ"ש זה בריש דבריו וע"פ הדברים האלה נתבאר דצריכים להגיה בדברי רבינו כמ"ש וכן דעת הרמב"ם שכתב יש גאונים כו' למחוק השי"ן של שכתב ולהגיה במקומו וי"ו וצ"ל וכתב דמלשון שכתב משמע דהרמב"ם לא כ"כ בהדיא אלא שמוכח כן מדכתב דברי הגאונים וכתב על דבריהם שדין זה פלא הוא בעיני וזה ליתא דהא כבר נתבאר מדבריו שכ"כ בהדיא אלא תרתי קאמר מתחילה בא לומר דהרמב"ם כתב בהדיא כדברי הרא"ש ואח"כ בא לומר דאפילו אם יש עדי ראיה אלא שאין מכירין אותן שהן שלו אפ"ה נאמן האומן ודלא כהגאונים שס"ל דבאומן סגי בראה בכה"ג וכמו שאפרש דבריהן בסמוך וק"ל וגם הב"י כתב דצ"ל וכתב בוי"ו במקום השי"ן אלא שהב"י כתב דהרמב"ם כ"כ בהדיא והביא ריש דברי הרמב"ם הנ"ל לחוד ומריש דבריו ודאי לא מוכח כן דדילמא חדא קתני ראה בלא עדי מסירה וה"ה איפכא דאם יש עדי מסירה אף דליכא עדי ראיה ג"כ אינו מהימן וכדעת ר"ת והרי"ף הנ"ל מש"ה כתבתי דעיקר הראיה הוא מהסיפא ואפשר שגם דעת ב"י כן הוה אלא שקיצר בהעתקה ודוק: ומ"ש הרמב"ם דיש גאונים שהורו אע"פ שלא הביא ב"ה עדים שכלים אלו הן שלו כו' בדרישה כתבתי ל' המ"מ דכתב דהני הגאונים הן הרי"ף וסייעתו ולפי מ"ש דרבינו ס"ל דגם להרי"ף בעי' עכ"פ עדי מסירה או עדי ראיה עפ"ז נראה דבזה נמי איירי הגאונים וכן יש לדקדק מדכתב אע"פ שלא הביא ב"ה עדים שהן שלו ולא כתב נמי אע"פ שאין עדים שראו בידו דהתחיל בו בבבא שלפני זה ש"מ דס"ל דעכ"פ ראה בעדים בעינן ומ"ש הואיל וראה כליו ביד האומן ר"ל כדין ראה המוזכר בגמרא ובפוסקים דהיינו ראה בעדים בידו קודם שעת התביעה וכלשון ראה כלי ביד אומן שכתב הרמב"ם לפני זה דג"כ פירושו ראיה בעדים אלא שכתב הרמב"ם דלא סגי בראיית עדים לפני התביעה אלא דצריך ג"כ שהכירו אותו אותן העדים או עדים אחרים שהוא שלו וע"ז מסיק וכתב דיש גאונים שהורו דבאומן סגי כשראה בעדים בידו קודם שעת התביעה אף שאין עדים מכירים אותן שהן של ב"ה וגם ליכא עדים שמסרו בידו לתקנו אפ"ה אין האומן נאמן לטעון לקוח הוא בידו מב"ה זה ולפ"ז נוכל לומר דמ"ש אח"כ בשם הגאונים דאם הביא ב"ה עדים כי' קאי ארישא אכשהודה לו וקמ"ל דאם הביא הב"ה עדים שהיה שלו אין האומן נאמן אע"ג דליכא עדי ראיה כלל דשקולין הן עדי ראיה ואין לו עדי הכרה או עדי הכרה ואין לו עדי ראיה כלל. וא"ת הא כתב הרמב"ם ע"ז שדין זה פלא כלומר ולא ס"ל הכי משמע דאשניהן קאי ומדהביא רבינו משמע דס"ל ג"כ כהרמב"ם ולעיל בסמוך ס"ב כ"ר דאם העדים שראו החפץ אין מכירין בודאי והוא טוען לקחתיו דאינו נאמן משום דאין כאן מגו דחזרה שירא כו'. י"ל דדוקא התם שהעדים מכירים אותו במקצת שייך לומר שירא שמת מכירים אותו לגמרי משא"כ הגאונים הללו דמיירי דאין עדי הראיה מכירין אותו כלל. אבל לפי אינך פירושים שכתבתי בדרישה דהרי"ף ס"ל דאף דאין עדי מסירה ולא עדי ראיה אפ"ה אינו נאמן לאומן עפ"ז צ"ל דגם הגאונים ס"ל הכי דאפילו ליכא עדי ראיה כלל אין האומן נאמן ולא הוצרך לכתבו דאין נ"מ בראייתן כל זמן שאין עדים שמכירין אותן שהן שלו. ומ"ש הואיל וראה כליו ר"ל שהמערער זה ראה אותן בעצמו וס"ל דהא ודאי בעינן דאז טענתו ודאית דאם לא ראה אותו בעצמו אין מחייבים אותו להוציאו וכדפירש הרי"ף למ"ש הגמרא ראה תניא וכמ"ש בדרישה עיין שם ואז לא היתה טענתו ברי כ"כ והיה אומן נאמן וקאמר דבכה"ג אין האומן נאמן לטעון לקוח היא בידו הואיל והודה לו שהיה שלו אם לא שטוען האומן להד"ם דאז כיון דאינו מודה לו וגם אין לו עדים שהוא שלו אין מציאין אותו מידו ומסיק ע"ז וכתב אם הביא הב"ה עדים שראוהו בשעת תביעה והכירו אותו שהיה שלו כו' ואדסמיך ליה קאי וקאמר דאז אף על פי שטען להד"ם (ור"ל שלא נתתו בידי לתקנו אלא שלי הוא משעה ראשונה שבא לידי או להד"ם שנתתו אתה לי אלא מיד אחר בא לידי) ואין להב"ה עדי ראיה שראוהו בידו קודם תביעה מ"מ הואיל ויש לו עדים שמכירין אותו שהוא שלו והוא עצמו ראה וטוען עליו ודאי איני נאמן וכתב ע"ז דהדין זה הוא פלא בעיניו דאף דיש לו עדים שהוא שלו מ"מ כיון דלית ליה עדי ראיה הו"ל להאמינו לומר שבתורת קנין בא לידו במגו שלא הראהו לפני ב"ד כלל וכ"ש היכא דלית ליה עדים שמכירים אותו אף על גב דמודה לו המחזיק אלא שבתורת קנין בא לידו שאח"כ קנהו מאתו נאמן דאית ליה מגו דאי בעי לא הוה מודה לו כיון דאין כאן עדי ראיה כנ"ל לפרש דברי הרמב"ם אבל דוחק לומר דגם לפי' זה מ"ש ואם הביא הב"ה עדים כו' קאי אמ"ש ברישא דמודה האומן שהיה שלו ומכרה לו דא"כ קשה מאי בעי למימר בהא הא כ"ש הוא מבבא קמייתא דקאמר דאפילו אין לו עדים שמכירין אותה אינו נאמן וגם דוחק לומר דמ"ש ודין זה פלא היא בעיני לא קאי כ"א ארישא ודוק: