פרישה, חושן משפט רנ:ו
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 250:6
Open in the reader →1בד"א בנותן כל נכסיו קאי אכל מ"ש בסימן זה דמתנת שכ"מ אינה צריכה קנין ואם עמד חוזר וקאמר דהיינו דוקא כשנתן כל נכסיו אבל מקצת הוה כמתנת בריא והא דבעי במקצת דוקא קנין היינו שלא הזכיר שנתן במתנת שכ"מ כמ"ש רבינו לקמן (בסעיף י"ד) בשם הרמב"ם ולכן בכל מקום שאמרינן שכ"מ שאמר תנו כו' א"צ לומר דמיירי דוקא שנתן כל נכסיו דנוכל לומר שכ"מ שנקט ר"ל שהזכיר שנתן במתנת שכ"מ דמהני אפילו במקצת בלא קנין וגם [בכל] מקום שנזכר בגמרא דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין היינו בידוע לנו שהוא נותן מחמת שהוא שכ"מ ואז אפי' במקצת הוי מתנתו מתנה ואם עמד חוזר וכמ"ש רבינו בסמוך במתאונן לפני כן על מיתתו אע"פ שאינו מזכיר המיתה בשעת הנתינה והשתא א"ש דהגמרא שם בפ' מי שמת כתב כמה פעמים שכ"מ במקום דהול"ל מצוה מחמת מיתה גם הרא"ש שם (דף רי"ב סוף ע"ב) סיים וכתב ז"ל אלמא דאחר ג' ימים נקרא שכ"מ וכל צוואתו מחמת מיתה הוא (כתבתי לשונו בסמוך סעיף ז' בפרישה) והול"ל נקרא מצוה מחמת מיתה אלא ודאי כל שידוע לנו שמתנתו היא מחמת שהוא שכ"מ מתנתו מתנה אפילו במקצת בלא קנין ולא אמרינן דבעי שיתן כולה אלא מפני דכל שלא נתן כל נכסיו מסתמא אינו נותן מחמת שהוא שכ"מ וק"ל: אלא בקנין ר"ל צריך קנין כמתנת בריא כל חד לפי עניינו שנתבאר לעיל במקרקעי ובמטלטלי: אפילו אם מת צריך קנין כלומר אפילו לאחר מיתה אינו קונה למפרע אא"כ קנו מיניה בעודו בחיים ומהני הקנין אפילו בלא יפוי כח וכמ"ש לעיל בריש הסימן דהא בהא תליא וכ"כ רבינו לקמן: וכמה הוא השיור כו' כתב רי"ף אפילו כל שהוא ועמ"ש בסמוך: כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו כמימרא דרב יהודא אמר רב דאמר התם כמה כ"ש כדי פרנסתו והרי"ף כתב שם דע"כ מימרא דרב יהודא ליתא דהא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן ואלו הן שכ"מ כו' וש"מ דשיור מידי הוי שיור והרא"ש כתב דאין ראיה משם דאטו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו ע"ש ומה"ט גם כן באשה המברחת מבעליה נכסיה וכותבת נכסיה לאחר קודם נישואיה דהברחתה מבעלה הוי הברחה והאחר קונה אותה שם נמי כל זמן שלא שיירה לנפשיה כדי פרנסתה אינו זוכה אותו האחר וכמ"ש רבינו בא"ע (סימן צ') וצ"ע למה לא כתב שם שיעור כדי פרנסתה כמ"ש כאן ואפשר דאשה דאין דרכה לצאת בעינן טפי וכמ"ש בסמוך ואפשר לומר דטעמא דהרי"ף הוא דבשייר כל שהוא ליכא כאן אומדנא המוכחת דאפשר דסבר דמכ"ש אפשר שיעשה ממנו הון רב ויהיה לו כדי חייו כל ימיו וכדאמרינן גבי אחין (והביאו רבינו לעיל סימן ס"ב) דאם חלקו בשום דבר אמרינן מעיסתו קימץ וק"ל וכדברי הרי"ף כ"כ רמב"ם פ"ח דזכייה: דטעמא דמתנת שכ"מ כו' בא ליתן טעם מ"ש הכא דבעינן כדי פרנסתו ומ"ש דכותב כל נכסיו לבנו דאמרינן אפילו כ"ש ממש הוה שיור וכן מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחרים חוץ מכ"ש דכ"ש ממש כמ"ש לעיל (סימן רמ"ו)וקאמר דהכא הא דיכול לחזור אם יעמוד היינו משום דלא היתה כוונתו שיהיה חסר לחם וא"כ כל שלא שייר כדי פרנסתו איכא לה"ט ולפ"ז מ"ש לעיל ריש סימן רמ"ו בשם הרמ"ה דה"ה הכותב כל נכסיו מחמת שהוצרך לברוח כו' אינו מדמהו אלא לענין אם לא שייר אבל לענין אם שייר מחולקין המה דלגבי נפשיה לא סגי בשיור משהו: ויראה שיעור פרנסתו אם כו' פי' ויראה שיעור פרנסתו האמור בגמרא היינו אם הוא קרקע כדי שיפרנס ממנו הוא וכל הצריכים לו לשמשו ואם הוא מתעסק בסחורה כדי שיוכל להתפרנס מהריוח ומ"ש הרא"ש ובני ביתו לאו למימרא בניו וכל בני ביתו דא"כ קשה הא רב יהודא כדי פרנסתו לחוד קאמר ואין לומר דמסתמא הוא כן (דהא בשמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר ושמע שחי אם שייר כ"ש מתנתו מתנה ואמרינן ששייר את [הכ"ש] (לבנו) ובסידור ב"ח (בסימן צ"ז סמ"א) אמרינן לו לבדו ולא לבניו גם לעניין ערכי עלי וכמ"ש שם ואף שיש לחלק מ"מ קשה מנ"ל להרא"ש הא אבל במשרתיו שהיה רגיל בהן ודאי מן הסברא הוא וכמש"ר בשם הרא"ש (בס"ס ר"ו) ע"ש. והיותר נראה דגם הרא"ש לא כתב ובני ביתו כ"א בשייר לפניו קרקע דכמה עבודת פרך יש בחרישתה וזריעתה וקצירה ודישה והברה דאין רגילין לעשותן אדם אחד כ"א ע"י עוזרים והיינו בני ביתו משא"כ בשייר לפניו שאר עניינים להרויח בהם ומש"ה סתם הרא"ש ולא הזכיר בני ביתו בהתעסקו בשאר עניינים וק"ל גם בש"ע לא הזכיר מ"ו ר"ם בני ביתו כלל ונ"ל שהוא מה"ט עיין בסמ"ע: כדאמרינן גבי נכסים מרובין עיין בא"ע (סימן קי"ב) ובריש פרק מי שמת ס"ל לרב הכי במי שמניח בנים ובנות ונכסים כדי שיזונו יחד י"ב חודש ניזונים יחד דבזה מיקרי נכסים מרובים אבל שמואל ס"ל עד שיהו כדי שיעור עד שיבגרו ופסק הרא"ש כוותיה גם בטור הנ"ל ומ"מ ליכא להקשות א"כ גם הכא הול"ל שצריך שישייר כדי חיי כל ימיו דשאני התם גבי בנות דאין דרכן לצאת חוצה לישא וליתן ולהטריח אחר מחייתן לכן צריך עד כדי שיבגרו אבל כאן דדרך איש לישא וליתן ולהרויח עד שירויח ממעט הרבה לכן א"צ כ"כ אבל מ"מ מסתבר ליה להעיטור דלא סגי בכ"ש ממש אלא כשיעור המפורש ג"כ בעלמא דהיינו י"ב חודש וק"ל: