פרישה, חושן משפט רעב:טו
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 272:15
Open in the reader →1כתב הרמב"ם בהמת כותי כו' בפי"ג מהלכו' רוצח כ"כ: ומ"ש אין זקוק לו מיירי בטעינה לבד ועבד"ר: למה אין חייב לסייעו משום איבה אבל לא שייך להקשות ליחייב משום צב"ח כמ"ש בסמוך דבבא זו מיירי בטעינה לבד ועבד"ר: וכי גרע כו' ונראה דדעת הרמב"ם דכיון שהמשא של ישראל לא חיישינן לאיבה ועבד"ר: תיפוק ליה משום מצות פריקה דנ"מ לדינא יש בה"ט דמשום צער ישראל דהיינו שהישראל ישהה שם זמן רב מותר לקבל עליה שכר כמו בצב"ח משא"כ למצות פריקה ועוד למה הניח עיקר מצוה דאורייתא ונקט טעם צער דישראל דאינו נזכר בדאורייתא אבל במציעתא לא שייך האי קושיא כיון דאין הבהמה של ישראל לית בה מצות פריקה ומותר לקבל עליה שכר ועבד"ר ושם הארכתי לתת טעם לכל וכ"מ) סברא זו ליישב דברי הרמב"ם) אלא שמדאמרו בגמרא סתם משום איבה משמע לרבינו שאין חילוק וס"ל דלא דמיא לההיא דחרש ופקח דהתם שניהם יחד משא"כ כאן ואף אם מיירי דניכר דהמשא הוא של ישראל מ"מ כיון דאין הישראל עם הכותי והטעינה מוטל על הכותי ליטפל עם המשא דישראל ולהטעינה לכך ודאי איכא איבה ובעל המרשים רצה להוכיח סברא הנ"ל וכתב דאי ס"ד דשייך איבה א"כ מאי קאמר בגמרא הנ"ל ואי צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת כו' הא גם אם צב"ח לאו דאורייתא נמי קשיא אמאי וחדלת הא איכא איבה וכן התרצן דמוקי לה בטעינה לא תירץ (וכן נראה כוונתו ז"ל) ואין זו הוכחה כלל דס"ל לרבינו דהא דקתני התם בברייתא וחדלת רצונו בעל כזה כתיב בתורה וחדלת וכן הוא דודאי מדאורייתא א"צ לסייע לכותי ותמיהת רבינו היא דוקא על הרמב"ם דלא הול"ל סתם אין זקוק לו דמשמע דאפילו מדרבנן אינו זקוק לו וזהו אינו דהא מדרבנן חייב משום איבה מיהו אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דלית בזה משום איבה מכח סברא הנ"ל בלא הוכחה ומש"ה דקדק וכתב אין זקוק לה במקום וחדלת להורות לך שאפילו מדרבנן אינו זקוק לה וק"ל ומ"ש הרמב"ם ואם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל נראה דנקט ה"ט משום דשייך בפריקה ובטעינה דכיון דהישראל שם וצריך להשהות בתרווייהו איכא צערא דישראל וצער דישראל אף שלא שלא נרמז בתורה מ"מ לא גרע מצב"ח דבהמה דס"ל שהוא דאורייתא אבל אמ"ש הרמב"ם בסיפא ואם הבהמה של ישראל ומשא של כותי דחייב בפריקה וטעינה משום צערא דישראל הקשה רבינו שפיר דהול"ל דחייב משום פריקה דיש נ"מ גדולה בזה דמשום צערא דישראל מותר לקבל דמי הפריקה כמו שמותר בצב"ח כנ"ל משא"כ כשהטעם משום מצות פריקה דהא איכא כאן שלשתן צב"ח וצערא דישראל וח"כ אבל במציעתא דמיירי בבהמת כותי לית בה ח"כ שם ודאי מותר לקבל שכר כנ"ל מש"ה לא הקשה נמי שם שיאמר טעם דפריקה וק"ל ובזה עולה הכל יפה בס"ד ומ"ש הב"י והחכם והמרשים והב"י הביאו בזה לא יכונו בעוני והקורא יראה ויבחר: